אם במקרה עברתם השכם בבוקר בשדרות רוטשילד, וראיתם גבר קשיש לבוש בבגדי ספורט ונעול בנעלי ספורט, הודף במעלה השדרה מנווה צדק עד הבימה , ואחרי כן בחזרה כל הדרך למטה, עגלת תאומים תכולי עיניים, זה הייתי אני. אוי, וזה היה מייזע, ומתיש, והיה נהדר.
כל הדרך דיברתי אליהם, מתנשף. "אתם רואים, איזה כיף זה לצאת מן הבית, לראות עצים, ציפורים ושמיים?" אמרתי להם בעודי הודף מלפניי את העגלה. מזל שתליתי חיתול על הידית. זה היה סוג של בונוס. ג'וגינג תאומים מאפשר לקנח את הזיעה בדרך, בחיתול, שכמובן עבר מיד לכביסה.
כשחזרנו הביתה אכלנו ארוחת בוקר, ואז התיישבתי לקרוא את כל מה שכתבתי השבוע, לספר הבא-הבא שלי, לערוך ולהקליד כמה שאספיק.
עשיתי בערך חצי, אבל אחר הצהריים, בבית הקפה, ערכתי עוד, והייתי מבסוט ממה שקראתי. כבר יש לי דמויות ברורות, רקע מוצק וקונפליקטים, יש מסד לבנות עליו את הספר הבא, וגם סיפורו מסתפר כמאליו. ובאופן מפתיע, וזה באמת לא קרה לי אף פעם, כתיבתו נחלקת בין מכונת הכתיבה – לבין כתיבה בעט, במחברת.
מי היה מעלה על הדעת, שאחרי שמונה עשר ספרים בחוץ, ועוד אינספור כתבי-יד שממתינים לשעתם, ובערך שלושה-ארבעה דורות של מחשבים בבית, אמצא את עצמי מספר סיפור בקלות, בפשטות, בזרימה כל כך מיידית מן הכוח המדמה שלי, מדמיוני, היישר למחברת.
מיכאל ודניאל מדהימים. הם לא רק יפים להדהים. הם פשוט ילדים טובים כל כך.
הבוקר, אחרי שנחו מן האוכל, ואני נטלתי הפסקה מן הכתיבה, באתי אליהם, שכבתי לידם על שמיכת הפעילות, הבאתי להם בובות ודיברתי איתן למולם. אחרי כן דניאל התהפך על בטנו, זקף את ראשו, חתר בגפיו לכאן ולכאן, וכשלא הצליח לנוע, לזחול, וגם לא להתהפך בחזרה על גוו, מירר בבכי.
ניגשתי אליו, חיבקתי אותו אל חיקי ואמרתי לו "כל הכבוד, ילד, תמשיך לנסות. כאלה הם החיים. מנסים עד שמצליחים," ואז נשקתי לו והשכבתי אותו על גוו.
הוא המשיך שוב ושוב להתהפך, לנסות לזחול או להתהפך חזרה, ולבכות, ואני התאפקתי בכל פעם קצת יותר מלגשת אליו, כדי לא להרגיל אותו לעזרה מתמדת, כדי שינסה לפתור את זה בעצמו.
אחרי כן ניגשתי אליהם ועשיתי להם שיעור זחילה. הראיתי להם איך זוחלים. בתחילה הדגמתי זאת על עצמי. נעמדתי על ארבעותיי וזחלתי מולם הלוך ושוב. אחרי כן הנעתי את גפיהם, כל אחד בנפרד, בתנועה המתאימה לזחילה.
כעבור איזה זמן, כשכבר הייתי שקוע שוב בעבודתי, שמעתי שקט מן החדר השני, מסוג השקט שמקפיץ כל הורה, ומיד ניגשתי לראות מה שלומם.
לתדהמתי, ראיתי שמיכאל התהפך לבדו על בטנו, ושגם דניאל כבר הצליח להתהפך מגוו על בטנו ובחזרה.
הרמתי את שניהם, שיבחתי אותם ונשקתי להם. ואחרי כן החלפתי להם חיתולים. כי עם כל הכבוד לבגרותם המוטורית, הם עוד בכל זאת תינוקות שעושים בחיתול.
אחרי כן ניגשתי לשידת ההחתלה שלהם, הוצאתי מן המגירה העליונה, שבה אנו משתמשים לביגוד היומיומי, את כל בגדי התינוקות, אלה השלמים, והעברתי אותם למגירה התחתונה, שאין בה שימוש. זהו, אמרתי לעצמי. מעתה ואילך ילבשו רק אוברולים – או חולצה ומכנסיים. הילדים כבר גדולים.
"אני יודעת מה אתה רוצה, להרגיש שהם גדולים," אמרה לי אילנה, לפני יומיים, כשביקשתי ממנה להלבישם במכנסיים ובחולצה בלבד, ולא בבגדי התינוק הללו, "אבל אני רוצה שיישארו עוד קצת תינוקות."
קדחת. מחר בבוקר אני מראה לה את הסדר החדש במגירות השידה, ומשביע אותה לבל תלבישם עוד בבגדי תינוקות. גמרנו. הילדים מתהפכים, תיכף יתחילו להביא בנות הביתה.
וחוץ מזה, בעשרים ושבעה לחודש הם כבר נכנסים למעון ויצ"ו ביפו, וצריכים להיראות כמו גברים.
אחר כך, בלילה, התראיינתי לעיתון לקראת הספר החדש שלי, שיראה אור החודש. מטבע הדברים, מצאתי את עצמי מדבר בעיקר עליהם, על מיכאל ודניאל, אבל גם על ספרי. בימים הקרובים אחשוף בפניכם את עטיפתו, ואולי גם קטע ממנו. כך שכדאי לכם להישאר בסביבה, אם אתם כבר איתי.
איזה כייף לקרוא!
את מה שאתה כותב ואיך שאתה כותב.
תודה