היום אחר הצהריים, אחרי שכבר התקלחנו והתלבשנו לקראת החג, קיבלתי הודעה, ששתילי הירקות האורגניים לגינה שהזמנתי, יחד עם רבים מחברי/ות תובל, הגיעו. האיש שסיפק אותם התקשה להגיע הנה בשל הסגר, אבל בכול זאת הצליח, וכך, אפוא, קלע את כולנו למצב, שבו, רגע לפני הסדר, היינו מוכרחים לעסוק בשתילה.
היה בזה משהו יפה ומנחם. הורדתי מעלי את בגדי החג, התלבשתי בבגדי עבודה, נטלתי לידי כף חפירה ושתלתי עשרות שתילי ירקות לאורך הטפטפות, בחלקות שניכשתי מהן עשבים בשבועיים האחרונים. עשיתי זאת בדרכי היצירתית, בחוסר ארגון מוחלט. שתילי קישוא ליד שתילי עגבניות, שתילי טימין ליד שתילי קורנית. בסופו של דבר, אמרתי לעצמי כשנחתי אחרי העבודה, על הכיסא שלי בכניסה לבית, מול השמש היורדת, תהיה לנו גינת ירק נהדרת. אני סומך על האינטואיציה החקלאית שלי ועל הבריאה.
הילדים בינתיים השתוללו בבית. כול אזהרותיי, שעליהם לשמור על עצמם מפני פגיעה אפשרית, מפני שיש סגר, וערב חג, ואם חלילה ייפצעו לא אוכל להושיט להם עזרה, לא הועילו. היו להם הרבה מדי אנרגיות לשחרר. אבל לקראת שבע בערב התכנסנו שלושתנו ליד שולחן הסדר שהכנתי, ועשינו סדר זום עם סבא ורוב המשפחה.
זה היה קצר וסמלי, אבל מוטב מאשר בכלל לא. והאמת, היה בזה משהו משחרר. בלי האנרגיות הכרוכות בכול מפגש משפחתי, בלי ההכרח לנהוג שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור, ועם מעט מאד כלים לשטיפה.
האוכל שבישלתי יצא טעים. הכנתי מרק עוף עם קניידלעך, שבישלתי לראשונה בחיי, כבד קצוץ, ש-15 שנים לא הרשיתי לעצמי לטעום, בשל הכולסטרול, אבל החג הזה החלטתי לחרוג ממנהגי ולפנק את עצמי, גפילטע פיש, שוב, לראשונה בחיי, עם חזרת ביתית שהכינו סמדר ותומר השכנים, גוף בתנור עם תפוחי אדמה ובטטות, היה תענוג גדול.
מיכאל נרדם על הספה. העליתי אותו בידיים אל מיטתו, ואז התיישבתי על הפוף למרגלות מיטתו של דניאל, ושוחחנו ארוכות. שאלתי אותו אם הוא יודע עד כמה הוא מיוחד, והצעתי לו שיגיד במה, וגם אני אגיד. זו הייתה שיחה יפה, עמוקה וארוכה.
כעת, שירדתי אל חדר העבודה שלי, גיליתי בתיבת המייל שלי הודעה מ"קרנות לסופרים," ארגון שאני מנוי על עלוניו מזה כמה שנים. את הארגון הזה הקימה סופרת, הופ קלארק, ומדי שבוע היא שולחת מייל למנויים, ובו עשרות הצעות לקרנות לסופרים, תחרויות כתיבה, משכנות אמנים ובתי הוצאה לאור המחפשים כתבי-יד.
לא תמיד יש לי זמן לעבור על זה. הערב צדה את לבי כותרת הניוז לטר – "קרנות סעד ליוצרים." עברתי על הרשימה. יש בה עשרות רבות של קרנות סיוע לסופרים, בכול רחבי ארצות הברית. בכול המקרים, מודיעים מנהלי הקרנות על הקלה בשיטות ההגשה לקרן, ומבטיחים תשובה מיידית. רוב הקרנות הן לוקליות – לפי מדינה או אזור מגורים בארה"ב. אך יש בהן גם אחרות.
אמרתי בלבי, שזה בדיוק הזמן להקים קרנות סעד כאלה גם בישראל. ליוצרים מכול סוגי האמנויות. כיום ישנן קרן הסעד של אקו"ם, הקרן של משרד התרבות, קרן רבינוביץ' לאמנויות וקרן קטנה של אגודת הסופרים. ודאי ישנן עוד כמה שאינני זוכר כעת. אבל במצב רגיל הקרנות אינן יכולות לספק את צורכי כול הפונים והפונות אליהם. וכעת, שאנו בעיצומו של משבר כלכלי, שאי אפשר אפילו לאמוד עדיין את שיעורו, ואת השפעתו על חיי כול אחד ואחת מאתנו, ובהתאם לכך גם על חיי התרבות בישראל, נדמה לי שזה הזמן לקרוא לכול ראש עיר ורשות, להקים בעירו או במועצה שהוא אחראי עליה קרן תמיכה ביוצרים.
יוצרים אינם היחידים הנקלעים לקשיים במצב שבו יש מליון ישראלים מובטלים. אבל ברובם אינם מתפרנסים כשכירים, אלא כעצמאיים, לא כולם זכאים למענק העצמאים, לחמם תלוי בסדנאות ובשיעורים, ובשירותים נלווים לאמנויות שהם עוסקים בהן. לכן, היוצרים בתחומי האמנות השונים – ודאי אלה שאמנותם ופרנסתם הן תלויות קהל, כמו מלחינים ונגנים, שחקנים ובמאים, מפיקים וכדומה – הם הראשונים להיפגע במצב כזה של משבר כלכלי.
ייטב, אפוא, אם כול ראש רשות ינסה למצוא ביישובו משפחה ו/או יחידים, המעוניינים לתמוך בהמשך ובהתמד התרבות העברית, להנציח מישהו/י מבני/ות משפחתם ו/או לטפח אחרים – ויקים קרן עזרה ליוצרים במצוקה, בתחומי אחריותו.
אפשר להיעזר לצורך זה גם בהדסטארט, בפניה דרך טופס הארנונה ועוד. הדרכים הן רבות.
ואני כותב זאת, לא מתוך מצוקה אישית, אלא מתוך מחשבה על אחרים. תודה לאל, כרגע פרנסתי מובטחת, וגם קיבלתי את מענק העצמאים. אני חושב על כול חבריי וחברותיי שלא נהנים מזה.
*
היום התחלתי לבוא בדברים עם כמה א/נשים, בנוגע לאפשרות הקמתה של מפלגה כלל ישראלית. אני מעריך, שעוד בחול המועד, או מיד אחרי המימונה, תתפרץ כאן מחאה רחבת היקף. מצבנו כעת חייב לבוא לידי ביטוי פוליטי רענן, יוצר וחדשן.
עצם המחשבה על כך נוטעת בלבי תקווה מסוימת.
המשך חג שמח לכולם/ן.
