הנסיכה פלורינדה רוצה פילפילון

סיפור הלילה הראשון של מיכאל ודניאל

הנסיכה פלורינדה הייתה מאוד עצובה. שלושה ימים ושלושה לילות לא הצליחה לישון, גם לא יצאה מן הארמון.
ראה זאת אביה המלך וניגש אל בתו.
"נסיכה, נסיכה, למה את בוכה?" שאל המלך.
"כי אני רוצה חיה," ענתה הנסיכה.
"מה זאת אומרת חיה," התפלא אביה המלך.
"אני רוצה בעל חיים," הסבירה לו בתו הנסיכה.
"איפה ראית דבר כזה, בעל חיים בתוך ארמון!? זה לא בא בחשבון!" קרא המלך.
"אבל למיכאל ודניאל יש כלבה וחתול, לונה וסולטן, וגם אני רוצה," בכתה הנסיכה.
המלך עזב את חדרה ושלח אליה את אימה המלכה.
נכנסה המלכה לחדר, התיישבה ליד פלורינדה בתה, ליטפה את ראשה ושאלה:
"אבא אמר לי שאת רוצה בעל חיים. איזה בעל חיים את רוצה? חתול, או כלב?"
"אני רוצה פילפילון!" חייכה הנסיכה.
"אבל פיל זו חיה גדולה מאוד," השיבה אמה.
"לא פיל, גור פילים, פילפילון," ענתה לה בתה.
"אבל איפה נגדל פילפילון בארמון!?" תמהה אימה.
שמעה זאת הנסיכה וחידשה את בכייה. יצאה אימה מחדרה ושלחה את עובדי הארמון לחפש בכל הממלכה פילפילון, ולהביאו לבתה.
עובדי הארמון התלבשו בבגדי מסע, נטלו תרמיל ומקל ויצאו לדרך. בדרכם פגשו חתולה גדולה הרה.
"חתולה חתולה," שאלו עובדי הארמון, "אולי יש לך פילפילון בבטן?"
"מיאו, מה פתאום," צחקה החתולה, "לי יש בבטן גורי חתולים!"
המשיכו עובדי הארמון בדרכם עד שפגשו כלבה הרה.
"כלבה כלבה," שאלו, "אולי לך יש פילפילון בבטן?"
"האו האו," צהלה הכלבה, "מה פתאום!? לי יש גורי כלבים, כלבלבים קטנים בבטן!"
עובדי הארמון המיואשים המשיכו ללכת בדרך. יום שלם צעדו בשדות, בין כפרים, עד שפגשו בתרנגולת שמנמנה.
"תרנגולת תרנגולת," התחננו עובדי הארמון, "אולי יש לך פילפילון מתחת לכרבולת?"
"קטקטקט," שחקה התרנגולת, "מה פתאום מתחת לכרבולת? ובכלל, אני מטילה ביצים, ובהם אפרוחים, לא פילים!"
עובדי הארמון לא ידעו מה יעשו. היום כבר כמעט ונגמר, השמש שקעה והחושך החל יורד על הארץ. הם גם הרחיקו כל כך ממקום ישוב, עד שמצאו עצמם בשולי יער גדול. שם, החליטו, יישנו עד לבוקר המחרת.
נשכבו לנוח, ולפתע שמעו רעמים ורקיעות על הארץ, כאילו הארץ מתבקעת לרסיסים. קפצו ממקום משכבם בבהלה, וראו והנה ראשי העצים מתרחקים זה מזה, ומבעד לעצי היער ולשיחיו פוסעת קדימה פילה ענקית, שבטנה הגדולה נישאת על ארבע רגליים עבות.
"פילה פילה," שאלו העובדים, "אולי יש לך פילפילון בבטן?"
"כמובן!" צהלה הפילה, ותקעה בחדקה לאות ניצחון, "כמובן שיש לי פילפילון!"
"אז אולי את מוכנה לבוא לגור בארמון?" קפצו עובדי הארמון על רגליהם.
"אני גרה ביער, ובו יש כל מה שאני צריכה. אוכל ומים ומחסה לי ולילדי," השיבה הפילה החכמה.
"אבל לארמון יש גן יפה, ובו עצים ופרחים מלאי פרי," סיפרו לה עובדי הארמון. "כדאי לך. יהיה לך מאוד כיף בארמון!"
הפילה שקלה את דבריהם במחשבתה. אם תגור בגינת הארמון לעולם לא יחסר לה דבר. גם בימי חורף קרים, כשאין פירות על עצי היער, תמצא מה לאכול בגינת הארמון.
נעמדה והביעה את הסכמתה לעבור לארמון.
יום שלם צעדו חזרה אל הארמון. רק עמדו בשעריו שמעה הנסיכה פלורינדה את צעדי הענק הקרבים לארמון, ומיד קפצה ממיטתה ונעמדה ליד החלון.
ואמנם, הה, מול עיניה ממש, מורידים פילה עצומה ממשאית ומובילים אותה ישירות לארמון.
הפילה הגדולה שכבה והרתה אצלם עד לידתה. בזמן שילדה, השתחלו עובדי האמרון מתחת לשמיכה הגדולה שעטתה על גופה ועזרו לה ללדת. כשקמו משם, החזיקו בידיהם גור פילים קטנטן, פילפלון.
פלורינדה הנסיכה לא ידעה את נפשה מרוב אושר.
היא טיפלה בפילה ובבנה הפילפילון במסירות אין קץ. החליפה להם בכל בוקר מים ומילאה להם את הצלחות לסעודת הצהריים. מאז גדל פילפילון ונהיה לפיל בוגר, אפור וגבוה, ופלורינדה הנסיכה רוכבת עליו עד עצם היום הזה.
זה הסיפור על פלורינדה הנסיכה ופילפילון.