את הערכות הנחתי ליד תיק ההחתלה וניילון עם עוד מטרנה על הספה ליד הדלת. במידה ויש אזעקה, באזעקה הראשונה לא יהיה לנו זמן אפילו לרוץ למקלט הציבורי הכימי במוזיאון גוטמן הקרוב. אולי נברח לבית של אבנר, השכן, שהזמין אותנו לממ"ד שלהם. ואולי פשוט נישאר בבית, צמודים ליד קיר וחבוקים היטב.
אחרי כן נעלה על האוטו וניסע מכאן.
המחשבות האלה גורמות לי לדריכות עצבנית. אומרים שזה יקרה בין הלילה לבין יום רביעי, מדווחים ושבים ומדווחים לנו על סבירות נמוכה, בונים על ההגיון של אסד ועל האזהרות הגלויות והסמויות המופנות אליו. מצפים שהוא פשוט יישב בשקט, יחטוף את טילי השיוט וההפצצות כמו גבר, ויישאר בשלטונו. דהיינו, ימשיך לטבוח בבני עמו, אבל באמצעים נחמדים, קונבנציונאליים, לא בנשק כימי.
צביעות מרושעת שכזאת.
אין בתקיפה הזאת שום היגיון, שום אסטרטגיה, מלבד הפגנת שרירים אמריקנית. זה לא מפתיע אותי. כך נראית מדיניות המזרח התיכון של אובמה מאז תחילת כהונתו הראשונה, בנאום שנשא במצריים במקום אצלנו, ועד הנה. רצף של מיס-קונספציות, טעויות ולחצים שגויים. ארצות הברית של אמריק כיום היא שוטר שירד מנכסיו, וכעת מתאמץ להראות שהוא בכל זאת שווה משהו.
ואנחנו באמצע. במה שעשוי להיגמר בלא-כלום ועלול להתפתח למלחמת עולם. ישמור אלוהים.
מלבד מלחמת סוריה ישנה גם המלחמה בפוליו, שמטלטלת אותי. למעלה מחצי מיליון ילדים כבר חוסנו, ואני עוד מתמהמה, פוחד מן החיסונים, מתופעות הלוואי. אבל היום אחר הצהריים, כשמילאתי בריכה בחצר בשביל הילדים, ודניאל העירום יצא רגע מן המים, כרע ועשה את צרכיו על אריחי החצר, ובטרם הספקתי לזנק ולנקותם גם הספיק לטעום אותם, ברגע הזה הבנתי עד כמה אי-החיסון מסוכן לנו. כי אם הנגיף כבר מופץ על ידי חצי מיליון ילדים, ודי גם בניי יידבקו בו, ויעבירוהו הלאה, ודי בסיטואציה מגעילה כמו היום כדי לגרום הדבקות.
אני חושב שמה שעשה דניאל היום הכריע את הכף לטובת החיסון. אפילו שהטארוט אומרים לי אחרת.
אבל בינתיים אני עוד קצת ממתין.
בין הפוליו לסארין, אני מודאג יותר מן הסארין.
בשלושה ימים האחרונים, מאז הפסקתי לכתוב את יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, הם נקלטו בגן. ביום שלישי היו שם שעתיים, אתמול היו אמורים להיות שם ארבע שעות, אבל מקץ שעתיים הזעיקו אותי למעון, כי דניאל בכה נורא, והיום כבר שהו בו משבע וחצי בבוקר עד שתיים וחצי בצהריים, ובכו פחות.
היום, בחצר, דניאל עשה גם דבר מרגש. הוא היפנה את תשומת לבי לבקבוק מים ריק, שהתגולל מתחת לעציץ האלוורה הקוצני, וביקש אותו. תמהתי קצת. בתחילה נתתי לו בקבוק מים גדול אחר, ריק אף הוא, אבל הוא התעקש על הבקבוק המכווצ'ץ' הזה.
רכנתי לארץ והבאתי לו אותו.
ואז הוא עשה דבר נהדר.
הוא אמר "..נה.. נה.." שזה 'לונה,' וקרא לכלבה, וכשקרבה אליו הושיט לה את הבקבוק למשחק.
הילד גילה שלונה אוהבת לשחק בבקבוקי מים, בלקיחתם, במשיכתם מידי אחרים ובהשבתם אליהם, ובלי מורא הוא עמד ושיחק עם לונה בבקבוק המים הריק.
זה ריגש אותי כל כך.
היכולת שלו ללמוד דברים כאלה, לזהות את לונה, את המשחק האהוב עליה, ולשחק איתה בלי פחד כלל.
מיכאל בינתיים השתכשך במי הבריכה, אחרי שהחלפתי אותם פעמיים, מסיבות שנמנו לעיל. הוא ממש מאוהב במים, ולא רוצה לצאת מהם. אבל בסוף הראיתי לו את מגבת האריה שהביאו לנו עופר וערן בזמנו, בתחילה חבשתי את ראש האריה לראשי, ואמרתי לו שאני אריה, מלך האריות, אחרי כן עשיתי זאת לדניאל, שגם נהם בחדווה כמו אריה, ולבסוף חבשתי אותה לראשו של מיכאל, וחיבקתי אותו בתוך המגבת, בעודו מתפתל בסירובו להתנגב.
לא מזמן, כשחזרתי מן הסדנה, אבא שלי קידם את פניי בבשורה, שכל אחד מהם נרדם במיטה האחרת. דניאל במיטתו של מיכאל, ומיכאל במיטתו של דניאל, וגם בשעה אחרת.
לא נורא, חשבתי לעצמי, הוצאתי מן השקית את שתי הפיתות עם השוארמה וצ'יפס שקניתי אצל "דבוש" בדרך הביתה, והתיישבתי עם אבא לאכול ארוחת לילה, גווע ברעב וגם די פוחד.
לילה טוב.
