יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (1)

"היה כיף כיכר," לחש לי מיכאל הערב, כשנשכבתי ביניהם, מותש לחלוטין, אחרי יום החופשה הראשון שלנו יחד. נישקתי אותו ברקתו. "היה לך כיף בחופש?" שאלתיו. "כן," אמר, "כיף מיטשל."
מיטשל חברי הפתיע אותנו במפגש אחר הצהריים.
קצת אחרי כן, כשכבר הייתי בטוח ששניהם נרדמו, הסתובבתי מדניאל אל מיכאל ולחשתי בשקט, "אני מאוד אוהב אותך, מיכאל. אתה ילד מאוד מיוחד, ומקסים."
פתאום הוא פקח עין, חייך עם האצבע בפיו והסתובב אל צדו האחר, נצמד אלי בגוו. הממזר שמע כל מילה.

הבוקר הזה התחיל בשש ורבע. התעוררתי לפני השעון המעורר, שכיוונתי לשש וחצי בבוקר, כרגיל. חשבתי שאספיק להתקלח, להתגלח ולשבת לכתוב דפי בוקר עם הקפה הראשון של הבוקר. אבל מיד בסוף המקלחת והתגלחת קפצו עלי מיכאל ודניאל, ערניים לחלוטין.
"חופש! אין גן!" קרא מיכאל.
"נכון," צחקתי, "היום חופש. היום אין גן, כל היום אתם עם אבא."
"גן סגור!" ביקש מיכאל לוודא.
"כן, גן סגור!" השבתי, והרמתי אותו בידיי אל שידת ההחתלה, להפשיט ממנו את חיתול הלילה.
מזה חודש אני מקפיד לרחוץ אותם מדי בוקר, כדי שיתרעננו, כמוני. ובדרך כלל הם מתנגדים. כך היה גם הבוקר. הם מסרבים להורדת החיתול הספוג בשתן הלילה, ובעיקר – להסרת הפיג'מה, שהם אוהבים. הם גם לא ממש אוהבים את המקלחת בבוקר. אבל אני עושה אותה במהירות הבזק, ועד שהם מספיקים למחות הם כבר לבושים.
הכנתי ארוחת בוקר. עגבנייה ומלפפון חתוכים, ביצה קשה שבישלתי כבר מאמש, טוסט עם גבינה קוטג' שהם אוהבים.
הם לא נגעו בזה.
תחת זאת דרשו 'בוק האם,' שזה בקבוק אוכל.
נתתי להם את הבקבוק, וכבר בשבעה ורבע אילנה פתחה את הדלת. סיכמנו, שבמשך כל ימי החופש הגדול, מדי בוקר בשבע וחצי היא תיקח אותם אליה, כדי שאוכל ללכת למכון הכושר, ולהתחיל את הימים הארוכים איתם במצב רוח טוב.
הם רצו לזרועותיה ואני חמקתי מן הבית למכון הכושר הקרוב, 'אנרג'י,' בתחתית מגדל שלום. היום היה לי אימון קצר, רק ארובי, 30 דקות. שכחתי רק דבר אחד – לקחת איתי את הספר שאני קורא כעת, "האומץ ליצור," מאת הפסיכולוג רולו מיי, באנגלית, ושכחתי דבר חמור מזה – שזהו רגע לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש.
בעודי מדווש על הסטפר בכושר התחיל יישום 'צבע אדום' בסמרטפון שלי לטרטר. והוא לא הפסיק. בראותי איזה גשם רקטות יורד על ישראל התקשרתי לאילנה. "אילנה, אם תהיה אזעקה אל תרוצי איתם למקלט, כי לא תספיקי. תישארי איתם בחדר פנימי."
את חמש עשרה הדקות שנותרו לי על הסטפר העברתי בחרדה, ובמחשבה מה יהיה איתנו, כאן, בארץ, אחרי מלחמת עזה. המילה 'לשווא' התרוצצה בי, כמו במשך פעמים רבות בימים האחרונים, מילת שיפוט אכזרית, שאינה מרפה ממני. ואינני מסוגל להביאה לידי ביטוי בשל הכאב שהיא עתידה לגרום לאנשים.
בעודי במכון הכושר צלצל אלי עופר חברי, והציע שניפגש איתו ועם בנו מתן בחוף הים הקרוב. התגעגעתי אליהם כל כך, שהסכמתי מיד, אף על פי כן שהתכוונתי לקחת את הילדים לבלות בגן העיר.
חזרתי הביתה, הסבתי את שרידי ארוחת הבוקר לכריכי פיתה עם ביצה קשה וירקות, שמן זית, קצת מלח וחומוס. הוספתי לזה ענבים, תפוזים, בננות ומים, ויצאנו לדרך. שם, על הטיילת, פגשה אותנו קטיה, שלא ראיתי שנים, ומיד צילמה אותנו, וכך הנציחה, בלי ידיעתה, את הבוקר הראשון ביום החופשה הראשון שלנו יחד. אני נראה פה כמו הצרות שלי. אבל זה רק בגלל הגופייה הקטנה וסנוורי השמש:)

להפתעתי, היה מזג אוויר נעים מאוד הבוקר. קריר, רוח טובה נשבה בחוף, ומלבד הזרמים המסוכנים במים, ורגע אחד, שבו הכיתי את דניאל על ידו, כשהרס למתן ארמון חול מושקע, וכשאמרתי לו שזה אסור זרק עלי כף של חול בפרצוף – ואז חטף – הכול היה כיף.

התאכזבתי מבגדי הים החדשים, שקניתי להם אתמול ב'גולף" בדיזנגוף סנטר. המוכרת נתנה לי מידה ארבע, והבטיחה לי שזו המידה לגיל שנתיים ומחצה, כשלהם. אבל כשהורדתי מהם את החיתולים והלבשתי אותם בבגדי הים, הם פשוט נשרו מהם. מזל שגיסתי מיכל התקשרה הערב, מתוך קניות עם ליה בתה, ושאלה מה אנחנו צריכים. "בגדי ים חדשים," אמרתי לה, "ותחתונים. אני מתכנן גמילה במהלך חופשת הקיץ הזאת." היא הבטיחה שתקנה את אלה ועוד תוסיף עליהם משקפי שמש, במקום אלה שנשברו להם. כמה טוב שיש גיסות בעולם.

באחת עשרה חזרנו הביתה. אני מקפיד לחזור מן הים לפני שיא החום. התקלחנו, וישבנו קצת עם 'פיקי,' הלא היא מיקי מלכת הילדים, כפי שהיא מכונה בפי מיכאל, ושירי ילדים במחשב.
תוך כדי צפייה במחשב הגנבתי להם צלחות עם מרק אפונה וגזר טחון שעשיתי אתמול, עם אורז. דניאל זלל אותו בתיאבון. מיכאל בקושי נגע בו. שניהם הסתקרנו למראה תאנה חצויה, אך רק דניאל תחב לתוכה אצבע וליקק את תוכנה. אבל שניהם אכלו ענבים, מקפידים לנגוס בהם בשיניהם, כפי שלימדתי אותם, שלא מכניסים ענב שלם לפה.
לפני אחת בצהריים כבר הלכנו שלושתנו לישון יחד.

אני התעוררתי בשתיים וחצי. קיוויתי שיהיה לי זמן לכתוב ולערוך את הספרים שאני עובד עליהם כעת. אבל איפה. מהר מאוד השניים התעוררו, מלאי עוז ועזוז. הם לא נגעו בכריכי השוקולד למריחה שהכנתי להם, יחד עם תפוח שלם בכל צלחת. הם דרשו 'בוק האם,' וקיבלו אותו, אבל לשמחתי לא נגעו בו. אני בדיוק הכנתי לי לחם עם ריבה ללא סוכר, ועליה יוגורט. ראה זאת מיכאל וביקש אף הוא, וחיסל שתי פרוסות עם ריבה כזו. דניאל ביקש ובקושי אכל.
ברבע לחמש הלכנו עם לונה ליעל הווטרינרית. היא הייתה זקוקה לתרופות הקבועות שלה נגד האפילפסיה, ורציתי שיעל גם תבדוק אותה, כי היא מבולבלת ושותה ומשתינה בלי הרף, עד כדי כך שמלבד בשעות היום החמות מאוד אני משאיר אותה מחוץ לבית.
יעל קראה לכולנו לחדרה, שם בדקה את לונה למול הילדים. היא נתנה להם לשמוע את הלב שלה בסטטוסקופ, ובסוף אפילו העניקה להם פרסים. מחזיקי מפתחות של המרפאה.
"הכלבה שלך בסדר גמור," פסקה. "וההשתנות תיפסקנה כשהיא תתרגל למינון החדש של התרופה שלה."
"אני שמח," אמרתי לה, "הילדים מאוד אוהבים אותה וגם אני קשור אליה. אבל כבר הייתי בטוח שעלי להרדים אותה."
"לא," חייכה אלי יעל, "היא בת 13 ועשרה חודשים. כבר ראיתי כלבים הרבה יותר צעירים ממנה, אפאתיים לגמרי. היא בסדר גמור בשביל גילה."
ואז צלצל מיטשל, שבדרך כלל בא בימי חמישי, אבל היה בסביבה, אז קבענו בכיכר רוטשילד, ליד האספרסו בר.
הילדים שיחקו בכיכר, ואז מיכאל ביקש "קפה."
"אתה רוצה ללכת לבית הקפה?" שאלתי אותו.
"כן, עוגה," ענה בביטחון גמור.
אז משכנו אל בית הקפה, התיישבנו בחוץ. מיטשל הזמין הפוך, אני אמריקנו וקרואסון גבינה מתוקה בשביל הילדים.
חציתי אותה לרבעים, אבל זה הרבה פחות עניין אותם. היה להם פרויקט הרבה יותר חשוב. לשפוך על השולחן את ארבע כוסות המים שהביאה לנו המלצרית, לבקש ממני 'טוט,' כלומר מגבונים, ואז 'לנקות' את השולחן שלנו, השולחן השכן וגם את דופן הזכוכית של החניון ממול.

בעודנו בבית הקפה צלצלה גיסתי אוסי, לומר שמחר היא בחופש ואנחנו מוזמנים. סיפרתי לה שמחר יש לי סדנה, והילדים יהיו במהלכה עם אילנה. אבל קבענו שנבוא אליהם במהלך החופשה.

כבר אמרתי לכם כמה טוב שיש גיסות בעולם, לא?
מבית הקפה חזרנו הביתה, לעוד תוכנית שירים כבקשתך, שהפעם נתווסף עליה סרטון על עלילות 'סמי הכבאי,' במהלכו נקרתה לי ההזדמנות ללמד את הילדים מהו מגדלור.
גם זה משהו, לא?
שמתי בפניהם צלחות עם קרעי עוף בתנור, אורז וסלט ירקות. דניאל זלל את העוף, את קוביות העגבנייה והמלפפון, ואת קוביות הגמבה הרחיק מצלחתו. בדיוק כמו הסבא שלו, ששונא כל סוג של פלפל בסלט.
מיכאל עשה לי טובה כשבכלל כרסם מעט עוף. אבל כף אורז אחת הוא אכל בכל זאת. וטיפת ירקות.
רק בשמונה וחצי בערב, אחרי מקלחת ערב, צחצוח שיניים וכו', הגענו למיטה. כמו תמיד, יחד עם 'בוק האם' ובקבוקי מים. דניאל אכל בקבוק מטרנה ואז התכרבל בחיקי בהנאה. הילד הזה אוכל המון ואוכל כמו גדול. לא פלא. הוא נראה כבן שלוש לפחות, וכזה גם כוחו.
מיכאל שמר לעצמו את הבקבוק לאחר כך, והתקפל בגופו אלי, ואז גם לחש לי "היה כיף," וזכה לנשיקה ברקתו.
היה באמת כיף היום. אבל מתיש.
בשלב מסוים, אחר הצהריים, כשישבתי עם מיטשל בכיכר, משגיח על הילדים, סיפרתי לו שיש לי לחץ בחזה. הוא נבהל. אמרתי לו שזו תופעה מוכרת לי. שזה יעבור. אבל שעד כמה שהם יפים ומקסימים, נורא נורא קשה, להיות יום שלם עם הילדים.
למען האמת, היה אפילו שלב שבו כמעט התקשרתי לאבא שלי שיבוא מהר אלינו, להציל אותי מידיהם.
אבל ויתרתי על זה.
אחרי ככלות הכול, היום היה רק היום הראשון בחופש הגדול, ויש לי אתם עוד חודש שלם כזה, במהלכו אבא שלי כנראה יבלה איתם מדי שני ורביעי בבוקר, כשאני מלמד.
ועכשיו אתיישב קצת לכתוב ולערוך משהו.
לילה טוב לכם/ן.