ככל שחולפים כאן הימים, היום כבר היום העשירי מאז לידתם של מיכאל ודניאל, אני קולט כמה השתניתי. נוכחותם התמידית בחיי, בקרבתי, הכריחה אותי לוותר על עצמי כליל, מלבד הדאגה לבריאותי ולכוחותיי. כל-כולי מרוכז בהם, בכל ניע והזדוררות והתרמזות בכי שלהם. וזה משחרר אותי מכבלי עצמי. מן הקיום האטומיסטי, הדי מרוכז בעצמו, שהייתי מורגל בו, במשך חמישים ושתיים שנות חיי הראשונות.
הראשונות, מפני שלא רק הם. אף אני נולד מחדש פה. כאב, כאדם, כנראה גם כיוצר.
אחת התופעות הנלוות לזה היא, שאני מגלה פנים חדשים בסובביי, במלוויי. אני מניח שתורמת לזה גם העובדה הפשוטה, שפתאום אני נהנה מזמן איכות עם גיסתי, וכעת עם בן בת דודתי. מקודם היינו נפגשים לפרקים. אבל הפעם השהות של מיכל עם הילדים ואיתי הייתה אינטנסטיבית, וכעת גם של עמרי.
בזמן הזה אני מגלה בהם פנים חדשים.
במיכל, למשל, שתמיד הערכתי מאוד כאישה וכיוצרת, התגלתה לי יכולת הקשב וקליטת המציאות הרגישה והמיוחדת שלה. כבר ביום הראשון לבואה הנה שמה לב לתנועת ראש מיוחדת להודים. מין הנעת הראש מצד לצד, לרוחב מוטת הכתפיים.
תנועה אחת פירושה "אני מסכים/ה איתך." כמה חזרות על אותה תנועה כבר פתוחות למגוון משמעויות. הן יכולות לומר פקפוק, או מחשבה נוספת, הן יכולות לומר גם שלילה.
מיכל גם הסבה את תשומת לבי לתופעה מטרידה בדירה שלנו. בדלת הדירה, וגם בדלתות החדר שמיכל גרה בו, מותקנים בריחים מבחוץ. לא מבפנים, כפי שמחייב ההיגיון.
"זה נראה כאילו סגרו כאן מישהו," היא אמרה, "מעניין מי זה היה. ילד, משרתת, אישה מוכה."
הדימיון שלי מיד התחיל להשתולל. חשבתי לעצמי שדלתות עם בריחים חיצוניים כאלה מזמינות סיפור, ואני מניח שהוא עוד יגיע. אצלי, או במחול של מיכל.
אבל הופתעתי מאוד מקליטתה את הדבר הזה, שאני לא ראיתיו כלל.
כך היה גם כאשר, יום אחד, עוד לפני הלידה, בלכתנו ברחוב הראשי בשכונה, הסבתי את תשומת ליבה לגבר הודי כבן שישים, אדמוני.
"תראי, הודי ג'ינגי'," אמרתי לה. "כמה מצחיק."
"מה פתאום ג'ינג'י," צחקה מיכל, "הוא צובע את השיער."
לא הבחנתי בזה כלל.
אחרי כן הייתה מצביעה בעבורי במחוות סנטר על גברים ברכבת, ששערם השחור מושלם מדי, או גברים אחרים ששערם חום אדמוני, ומרמזת לי שכולם צובעים שיער.
אצל עמרי גיליתי גם כמה דברים. ראשית, הבגרות שלו. יכולתו, בגיל פחות מעשרים ושבע, ליטול על עצמו אחריות כבדה כמו האכלה והחתלה של שני פעוטות, ולאפשר לי שנת לילה. אבל יש בזה הרבה יותר. יש לו יכולת למידה יוצאת דופן, ויכולת יישום מהירה. ויותר מכל, גיליתי אצלו תכונה נהדרת – תושייה, הבאה לידי ביטוי במגוון אופנים.
למשל, אתמול, אצל הקונסול, נדרשתי לשלם אלפיים רופי בעבור הכנת המסמכים המשפטיים. שכחתי לחלוטין שהמחיר הזה הובהר לי כבר בתיאור הנוהל ששלח לי הקונסול כמה שבועות מקודם לכן, ולמבוכתי הרבה לא היה עמי די כסף כדי לשלם זאת, ואי אפשר היה לשלם את הדבר בכרטיס אשראי. גם לעמרי לא היה כסף.
ממש נלחצתי. לא רציתי שהליך ההסדרה של שובנו ארצה יתעכב בשל תשלום.
"אל תדאג," ניסתה דגנית, אשת הקונסול, להרגיע אותי, "מקסימום אנחנו נלווה לך."
ואז הביט בי עומרי, ואמר "המתנה של הפונדקאית איתך, נכון? שמת לה שם חמשת אלפים רופי?"
"כן," אמרתי לו. "אז מה?"
"אז במקום חמשת אלפים רופי שים לה שם שטר של מאה דולאר, שממילא התכוונת להחליף היום אצל חלפן הכספים, קח לך את חמשת אלפי הרופי ששמת בשבילה, והשתמש בזה כדי לשלם לקונסול, ועוד יישאר לך עודף," חייך אלי.
הבטתי בו מופתע כל כך. אפשרות פשוטה כזו כלל לא עלתה על דעתי. אמרתי לו זאת, והבעתי את התפעלותי מן התושייה שלו.
"תקשיב, אני דייל ב'אל על,'" השיב לי, "כשנוסע מבקש ממך מנה מסוימת, למשל מנה נטולת גלוטן, ואתה יודע שאין לך אותה, ושאתה תקוע בצינור חלול טס באוויר עם נוסע עצבני, אתה חייב להיות מסוגל לאלתר. כך זה התפתח, התושייה הזאת. למדתי להתבונן מסביב, ולנצל את כל מה שיש לי כדי לפתור בעיות."
בערב, כשישבנו בסלון, התחשק לנו להדליק מקל קטורת. ערן אחותי הציע, בחוכמתו, שבטרם נכניס את הילדים לדירה השכורה, שהייתה בתחילה מוזנחת ומטונפת, נדליק בה קטורת, כדי לטהר את אווירה.
אז קניתי קטורת, אבל שכחתי להדליק אותה.
הקיצור, אמש בא לנו ריח קטורת. אבל איפה נשים את מקל הקטורת הבוער?
בלי הרבה שהיות עמרי נטל את קופסת הקרטון של הסוכרזית, שהביא עמו מן הארץ, ניקב בה חומר ותחב בתוכו את מקלון הקטורת, שהפיץ ריח נעים מסביב.
השאריות של מקל הקטורת הזה, עדיין תקועות בקופסת הסוכרזית, בצבצו למול עיניי הבוקר, כשסיימתי את ההאכלה, הרחיצה וההחלפה של שני בניי יחד.
ואז התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
שבת שלום ובוקר טוב לכם/ן מדלהי.
