הבוקר, אחרי שלקחתי את הילדים למעון, עשיתי מה שאני יודע שעלי לעשות כדי להבריא. הלכתי, כמו אתמול, למכון הכושר. אתמול סיפרתי למדריך שבאתי חולה, ואני מבקש שישגיח עלי שלא אפול, או משהו כזה. עשיתי עשרים דקות של הליכה מתונה, מתיחות ומקלחת, וזה מה שנתן לי כוחות לטפל אמש בילדים.
כל הלילה הזעתי כמו סוס, מה שנקרא, הוצאתי את המחלה החוצה. היום כבר הצלחתי לעשות עשרים ושבע דקות על הסטפר.
כבר חשבתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר ועריכה של קצת חומר שלי, בבית הקפה. הרי את סדנת הבוגרים שלי ביטלתי הבוקר, ולערוך הצלחתי אתמול, כדי לעמוד בדד ליין של הספר הזה.
ואז, רגע לפני שירדתי מהסטפר, היה טלפון מהמעון. השעה היתה תשע בבוקר. בקושי שעה עברה מאז הורדתי אותם בגן.
״אילו, זו רחלי. מיכאל הקיא כבר שלוש פעמים. והאנה מדדה לו חום. יש לו 38.5.״
״אני כבר מגיע,״ אמרתי לה וסגרתי את הטלפון.
כשהגענו הביתה הוא גם שלשל. שניהם שלשלו. נתתי למיכאל נר וחיכיתי קצת. בינתיים השקיתי אותו בתה קמומיל פושר עם טיפת סוכר חום.
כשמדדתי להם את החום, לדניאל לא היה חום, ואילו זה של מיכאל עלה ל 39.9.
כשראיתי את המדחום חשבתי שאני מת.
בדיוק טל אחי צלצל, ואחרי שסיפרתי לו מה קורה התקשר אבא שלי.
״קח אותו למיון,״ יעץ לי.
התקשרתי לרופאה.
היא אישרה לי לתת למיכאל עוד נר, ביקשה שאעשה לו אמבטיה עם מים פושרים ואוריד לו את החום, ואגיע אליה אחר הצהריים.
אחרי השיחה עשיתי מה שאמרה לי, ייבשתי והלבשתי אותו והחזקתי בו בידיי.
ואז פרצתי בבכי.
מה שקורה אצלי לעיתים מאוד רחוקות, רק במצב של צער נורא, שלא נדע, או של לחץ נפשי עצום.
בכיתי מצער ומדאגה לבן שלי, שקדח בזרועותיי, עיניו עצומות למחצה.
ואז הוא התחיל לצחוק.
משום מה הוא זיהה את יפחות הבכי שלי כשאגות צחוק, וזה נורא הצחיק אותו.
ואז גם התחיל לרדת החום.
אחר כך ישנו קצת, כולנו, ואז מיכאל התעורר בבכי ולקחתי אותו למיטתי, והוא התחיל לשחק עם ספר הסיפורים החדש של עמוס עוז, ולטופף בידיו הקטנות על הקלסרים שלי.
ואז הבנתי שהוא ייצא מזה בשלום.
אז לקחתי אקמול, כדי שבכלל אהיה מסוגל לנהוג, ובאנו לכאן.
ועכשיו מחכים.
*
העליתי לכאן רק עכשיו את הפוסט מן הדף הראשי שלי, בשביל אלה שלא קראו אותו שם. בכל מקרה, לשני הילדים יש וירוס מעיים, ולמיכאל יש בתוספת גם דלקת אוזניים, והיא שגורמת לחום.
יהיה טוב, בע"ה ובעזרת אבא שלי, שהגיע הנה כדי לעזור לי.
לילה טוב.
