עיניים עייפות

בלילה לפני הלידה, במרפסת של מאיה ועידו, הבטן מתרגשת והפנים, בעיקר העיניים, עייפות, מותשות. העפעפיים שלי צונחים כמו שני משקלות של חרדה.

התעוררתי בשתיים לפנות בוקר כדי לנסוע לאסוף את מיכל, גיסתי, בשדה התעופה. היא נחתה בארבע ארבעים וחמש, ולדירה הגענו בשעה שש בבוקר בקירוב.

אחרי שינה של כמה שעות לקחתי את מיכל לקניון בסאקט, להחליף כסף ולשתות קפה ב"קופי בין," בית הקפה החביב עלי, והסתובבנו קצת גם בחנות הדיסקים. מיכל קנתה דיסקים של מוסיקה הודית לחברה, ואני הוצאתי על עצמי את ההוצאה הראשונה בהודו, וקניתי לעצמי דיסק אחד של מוסיקה לחליל.

במעבר חד, אם כדי להמחיש למיכל את הקוטביות של דלהי, ואם מפני שהיינו צריכים לנסוע לשם, לקחנו אוטו-ריקשה למיין בזאר בפהארגאנש, לראות את בית המלון שבחרתי כאופציה לתקופה שאחרי הלידה.

מתווך הדירות, המאכער, שקורא לעצמו 'גולן,' אבל הוא בכלל בחור מוסלמי ממוצא קשמירי, עם שורשים בפרס, לקח אותנו אל בית המלון. מיכל לא התלהבה ממנו, בשל גודל החדר ובעיקר בשל הסביבה, שאכן לא נראית לה מתאימה לשהות עם תינוקות בני יומם.

גולן ראה את ההיסוס שלנו, ואמר שיש לו להראות לנו גם בית מלון בשכונה אחרת, בקארול באג. עניתי לו שהייתי שם וכבר מצאתי לבדי בית מלון במקום. וזה נכון.

אלא שבקארול באג כייסו לי את האייפון, וממש לא בא לי לחוות שם חוויה חוזרת.

מיכל הסתקרנה מן הבדים ההודיים, אז הבטחתי לה שנלך לסארושני מרקט, השוק בו מוכרים עודפי ייצוא של בגדי ילדים, ויש בו המון חנויות טקסטיל, עליהן כבר סיפרתי לכם.

אבל בדרך הרגשתי שאני מת מעייפות ומרעב. אז חזרנו הביתה, שם חיכו לנו, על הכיריים, כדורי בשר בקארי ואורז לבן, שבישלה רינה, לפי בקשתי.

נפלנו כל אחד על מיטתו לשנת צהריים טובה.

הייתי הרוג. כשמיכל ישנה לפנות בוקר, אני כבר הייתי בכושר, ועשיתי חצי שעה ארובי. זה היה כנראה מאומץ מדי, מפני שאחרי כן, במהלך היום כולו, הרגשתי קפיצות בשריר של רגל שמאל, כמו מין 'חשמל' מטריד כזה.

בערב קבענו עם בעלי דירת שירות בשכונה שאני נמצא בה. הוא הבטיח לי לנקותה ולסדרה עד הערב, כדי שנוכל לראותה.

מרוב לחץ לקראת הלידה הולכתי את מיכל סחור סחור בשכונה, תועה ברחובותיה, לא מוצא את הכתובת. והיא כל כך קרובה למקום שאנו גרים בו כעת. ממש מעבר לכביש, בפינה האחרת.

כשהגענו סוף סוף למקום, אחרי שלושת רבעי שעה של הקפות את השכונה, ואינספור שאלות את שוערי הבתים איפה זה בלוק אי 351, פגשנו את העובד של בעל הנכס, שהתנצל ואמר לנו, שהם איבדו את המפתח לדירה, ולכן עלינו לחזור לראותה מחר.

בעסה.

כל כך רציתי כבר לסגור על הדירה הזאת, ולדעת שיש לי לאן לעבור ביום שישי, מחרתיים.

אמרתי לו, שמחר הלידה, ולכן נוכל לראות את הדירה רק בערב.

אבל זה הכניס אותי ללחץ.

"אל תילחץ," אמרה לי מיכל, "אתה בסך הכול מעביר את הלחץ לקראת הלידה לדברים אחרים. מקסימום נשכור שני חדרים בבית המלון בפאהרגאנש, והכול יהיה בסדר."

זה הרגיע אותי בדיוק לחמש דקות, שבהן שתינו קפה בבית הקפה השכונתי, ואחרי כן הלכנו לחנות הממתקים ההודיים, וקנינו קופסה קטנה עם צ'ופרים לערב, ועוד מצרכי יסוד במינימרקט השכונתי.

בינתיים הודיעה לי המרפאה, שהעריסות והסטריליזטור החשמלי שהתכוונו להשאיל לי ניתנו ללקוח אחר, שילדיו כבר נולדו. אז נלחצתי שוב. יש לי רק עריסה אחת. מאיפה אשיג אחרת.

"בגיל הזה הילדים כל כך קטנטנים," הרגיעה אותי מיכל, "שהם יכולים לשכב שניהם בעריסה אחת. זה אפילו יעשה להם טוב, מפני שזה ייתן להם אותה הרגשת צפיפות כמו ברחם."

בכל זאת התקשרתי לשרון, שקישרה אותי עם מעיין חברתה, שהתנדבה כבר לפני כמה ימים לשלוח בעבורי הודעות ברשת האימהות של דלהי, לפי הצורך.

אמרתי לה שחסרה לי עריסה. היא השיבה לי, שיש לה עריסה מוכנה בשבילי, עד סוף שהייתי בהודו.

כששמעה על עניין הדירה החליטה למצוא לנו דירה או צימר בקרב מכריה, והבטיחה תשובה עוד הלילה, או לכל היותר מחר.

אני מקווה שזה יסתדר. מקסימום ניקח חדר בבית מלון.

אבל הכול מתגמד מול ההתרגשות, הציפייה והמתח לקראת מחר בבוקר.

כרגע קיבלתי אולטרא סאונד מהיום. תאום אחד שוקל 2775 גרם, התאום השני/ה שוקל 2458 גרם. מצבם תקין לחלוטין.

מחר אפגוש בהם. אני מקווה שלא אחטוף התקף לב.

ליתר ביטחון, אני לוקח איתי אספירין חמש מאות מיליגרם. שאם אחטוף התקף לב מהתרגשות, יהיה מה לשים לי מיד על הלשון. בחיי שזה מה שאני עושה.

תיכף אלך לעבור עם מיכל על המזוודונת ובה הדברים שאקח לבית החולים, לקראת הלידה. חיתולים, פורמולה, בקבוקים, בגדים – ואת תיק המסמכים שלי.

בבוקר אני עוד מתכוון לעשות הליכה בשכונה, כדי להוריד את המתח.

ואחרי הלידה, שתעבור בשלום, בעזרת השם, אעלה הנה תמונות.

לילה טוב לכל בני משפחתי, חבריי וחברותיי.