התקשורת החדשה

על עריכה וממלכתיות

בשבוע שעבר התפרסם בעיתון 'זמן ישראל' תחקיר מאת אבנר הופשטיין, על דרכי התנהלותה של ליסה פרץ, עורכת 'גלריה' ו'ספרים' בעיתון 'הארץ', עם הכפופים והכפופות לה, בעיתון ומחוצה לו. תוכלו לקרוא בו כאן. https://www.zman.co.il/245051/. לא אכנס לפרטיו, משום שלא הייתי מעורב בעיתונות בשנים אלה, וקשריי עם ליסה הסתכמו בשתיים-שלוש שיחות טלפון וכמספר הזה חילופי מיילים, שהיו ברוח טובה. אומר רק זאת. עם קודמתה בתפקיד, איריס מור, היה לי קשה, הן כשהייתה עורכת 'גלריה' והן אחרי כן, כעורכת הראשית של הוצאת 'כתר'. שבעתי ממנה מרורים, והיזכרותי בכך בצמידות לתחקיר על ליסה פרץ מביאה אותי לתהות על טבעם של הא.נשים המתמנים לעורכים.ות בעיתונות. באשר לכך, דווקא יש לי ניסיון.

את דרכי כעורך התחלתי מיד עם שחרורי מן הצבא, בשנת 1981. א.ב.יפה, עורך 'הדף לספרות' של 'על המשמר,' קירבני אליו כמשורר צעיר עוד במהלך שירותי הצבאי, ועם שחרורי הציע לי להיות סגנו. אני כמובן לא ידעתי אז דבר וחצי דבר על מלאכתו של עורך, ו-א.ב.יפה, בנדיבות, בחכמה ובתבונת-לב, יחד עם הלשונאי יעקב רבי, שחלק עמנו אותו חדר בבניין הישן של העיתון, ברחוב שונצינו, לימדו אותי כל מה שידעתי מאז על מקצוע העריכה.

בשנת 1981 העיתון עוד הודפס במכבש עופרת. את החומר היינו מקבלים מן הכותבים כתוב בכתב-יד או מודפס במכונת כתיבה. העריכה הייתה נעשית כך: הייתי קורא את כתב-היד, ואם היו לי תיקונים רבים, צורך בשינוי מבנה המאמר, הייתי גוזר אותו פסקה אחר פסקה, מדביק אותן בנייר דבק שקוף על דף נייר לבן, וכותב בין הפסקאות. כך היינו עושים 'העתק'-'הדבק'. מטרת העריכה הייתה קודם כול לתמצת את המאמר ולהבטיח שהוא שוטף, רהוט ובהיר. לכן היה צורך לעתים להקדים מלה במשפט, לתקן משפטי ייחוד מיותרים, למחוק קלישאות, ולבחון את זרימת המאמר שורה שורה וגם פסקה פסקה עד לסיומו המוחלט. לבד מזאת, היה צורך בהאחדת כתיב. יעקב רבי, שהיה בר-אוריין בלשון העברית, לימדני אז, שבכול הנוגע להלכות כתיב מלא וחסר, מוטב שאוסיף יוד ווו בכול מקום, שבו יש לי חשש, שמא הקורא עלול לקרוא את המילה אחרת מכוונת הכותב. העצה הטובה הזאת מלווה אותי עד היום, וגורמת לעורכי לשון לנכש ריבוי יודים וווים מספריי. מה שהיה טוב לעיתונות, לא בהכרח נכון לספרות כיום.

אבל עריכת הטקסטים הייתה החלק הקל, היומיומי, במלאכת העריכה. א.ב.יפה לימד אותי להתבונן במוסף לספרות 'מלמעלה.' לחשוב על כול דף שבועי כעל מוצר תוכן אסתטי. שיהיה מאוזן מכול בחינה. שיהיו בו מאמר מרכזי בצד סקירות ספרים קצרות וידיעות מעולם הספרות, שיהיו בו שירה וסיפורת, מקור ותרגום, ושיהיה בו תמיד פתחון פה שווה בין חבורות ספרותיות, יריבים ספרותיים ואסכולות שונות. במלים אחרות, הערך הכי חשוב שהקנה לי המורה החכם, המנטור שלי לעיתונות, בכול הנוגע למקצוע העריכה, היה ערך הממלכתיות. ומה שנבע ממנו היה תפיסת עצמי כעורך. למדתי שאני משמש שליח ציבור של הספרות העברית. שתפקידי הוא לשרת את הספרות העברית, את יוצריה ואת קוראיה. שעלי למתן ככל האפשר את נטיות לבי האישיות וגם את הצורך שלי בפרסום, ולפנות את הדרך בפני הגבירה הנכבדת, הקרויה הספרות העברית החדשה. זו גם הסיבה, בשלה חייב אותי א.ב.יפה לחתום בשמות עט, במידה ופרסמתי יותר מדבר אחד באותו גיליון. "אין זה נאה ששמך יתנוסס פעמיים במוסף שאתה עורך," אמר לי. "בחר על מה תחתום בשמך, ועל אילו דברים תחתום בשמות בדויים."

בחרתי. על שיריי ומאמריי הביקורת שלי חתמתי בשמי. על סקירות כתבי עת ספרותיים חתמתי בשם 'שלמה דרור.' שלמה הוא שמי השני, דרור הוא השם העברי של משפחת דודי מצד אמי. על סקירות אירועים ספרותיים חתמתי בשם זיו הלר, שנוצר מצירוף שני שמות משפחה של אחיות אמי.

תפיסת העריכה כשירות לספרות, לסופריה ולקוראיה ליוותה ועודנה מלווה אותי מאז. זו הסיבה, בשלה חבריי האחים הרצל ובלפור חקק, למשל, שניהם משוררים מן הצד הימני של המפה הפוליטית, מצאו דלת פתוחה ב'דף לספרות' של 'על המשמר,' עיתון השמאל הסוציאליסטי, וזו גם הסיבה שפניתי והזמנתי שירים מחזי לסקלי, אלון אלטרס ואלי הירש, גם כאשר היו הם, חברי חבורת 'מקום', חלוקים עמי ועם חבריי מחבורת 'שופרא' על טיב השימוש בתבניות משקל וחרוז ובדימוי ובמטפורה, עד כדי כך שאפילו שלום לא אמרנו איש לרעהו במסדרונות בניין 'גילמן'. ממלכתיות היא ממלכתיות, ידעתי, וחובה עלי לתת ביטוי גם לשירה, שהפואטיקה שלה הפוכה לזו שלי ושל חבריי.

בשלב מסוים התחלפו עורכי העיתון. מארק גפן נפטר, תחתיו מונה סבר פלוצקר, והיו חילופי דורות בעיתון. אז גם החליט מישהו להחליף את מורי ועורכי, א.ב.יפה, משמע להדיח אותו ממשרתו. זה היה רע ומר, וכאשר הודעתי לאברהם שאני מתכוון לעזוב את העיתון יחד אתו, הפציר בי שאישאר בו, שאשמור על הדף לספרות על פי הערכים שהקנה לי. ואני עשיתי כמצוותו, והתחלתי עובד אז עם העורכת שמונתה תחתיו, הסופרת, המתרגמת ופעילת השמאל, יעל לוטן. עבדנו שנים יחד. למדתי ממנה המון. ביעל הייתה חדות עין וחדות מבע, וגם מודעות וחשיבה פוליטית מפותחת. אני יכול לומר שאת עיקר חינוכי הפוליטי ספגתי אצלה. ואז, כעבור כמה שנות עבודה, מישהו בעיתון החליט להחליף גם אותה.

או-אז החלטתי שהגיע הזמן להעמיד את עצמי כמועמד למשרת העורך. כתבתי תוכנית עבודה, שלא מכבר מצאתיה בארכיון שלי, והגשתי אותה להנהלת העיתון. הייתי תמים. לא הבנתי, שהדבר האחרון שרוצים שם הוא עורך ממלכתי, הרואה את עצמו כמשרת הספרות העברית. שכחתי שכתבתי מאמר קשה (שכיום אני מצר עליו) על שירת נתן יונתן, שהתמרדתי נגד הזיקה הישירה שביקשו סופרי הקיבוץ הארצי, ש'גרו' בהוצאת ספריית פועלים, קומה מעלינו, באותו בניין, עם הדף לספרות של עיתון תנועתם. את יעל לוטן החליפו במשורר עמוס לויתן, חבר קיבוץ לשעבר, ואני מצאתי את עצמי מכהן כהוד סגנותי, בפעם השלישית ברציפות. זה תסכל אותי, אבל התמדתי בעבודתי עד לסגירת העיתון.

את התסכול פרקתי באופן יצירתי. הקמתי כתב עת לספרות בשם 'שופרא,' שאותו ערכתי והפקתי במו-ידיי, ופרסמתי בו סופרים וסופרות צעירים דאז, כמו סביון ליברכט, דורית פלג וציפורה דולן, יעל ישראל ושז, צבי מרמלשטיין, איתי רון ואיתי עורב, פילוסוף צעיר כמו אילן גור זאב, ועוד רבים אחרים. סליחה שאינני מונה את כולםן. כתב-העת הפסיק לראות אור אחרי כמה גיליונות, אך התגלגל והפך להוצאה לאור באותו שם, הוצאת שופרא לספרות יפה, בה אני פעיל עד היום.

מאז, כעורך וכמורה לכתיבה וגם ככותב, ערך הממלכתיות ניצב לנגד עיניי. משמעותו היא ההכרה בכך שאנחנו חלק מבניה ובוניה של התרבות העברית ושל הספרות העברית. שיש לנו מחויבות כלפיה, מפני שעליה מתכוננת זהות העם היהודי והזהות הישראלית. לכן, חובה עלי להיטיב עם כול אדם המבקש לכתוב ולהוציא לאור את ספריו, מבלי לשפוט אותו או לדרגו מול זולתו, ובלבד שיצירתו אינה פוגעת בזולת במזיד, מסיתה או ממוטטת את זכויות האדם והאזרח ואת מעמדן של קבוצות מיעוט.

היו לי כמה חריגות מזה. לא כעורך. ככותב מאמרי ביקורת וכיוצר. על אותן פעמים שהתגוללתי בהן על מישהו שלא לצורך, מתוך להט נעורים וצדקנות פואטית, התנצלתי מזמן. על אותה פעם שבה התלהמתי בשיר, התנצלתי אינספור פעמים. אבל החריגות האלה גם לימדו אותי, שאינני חף ממשגים, גם לא ממזג רע. שעם כול רצוני להיות ממלכתי, לפעמים גם אני עושה רע. נדמה לי, שבסופו של דבר זה העניין. מידת היכולת של עורך או עורכת לשים הצידה את עצמם, את הצורך שלהם בשליטה, ולהעמיד למולם דבר אחד ויחיד: טבעה וטובה של החברה שאנו חיים בתוכה, ולהם ולהן יש אחריות גדולה בגיבוש זהותה ובהתמד קיומה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button