מחר, 12.4.13, בשעה 12:12, ו-12:13, מיכאל ודניאל יהיו בני שנה. בהתאמה.
זו הייתה השנה הנפלאה ביותר בחיי, וגם הקשה ביותר בחיי.
זו הייתה השנה שבה נולדתי אני עצמי מחדש, בזכותם. בזכות בניי.
ההתנסותבהורות היא כנראה החוויה הקשה ביותר בחיים שלי.
לא כנראה. בוודאי.
עברתי שינוי טוטאלי, שאין ממנו דרך חזרה. הכנסתי אל תוך חיי שינוי קרדינלי, טוטאלי, גורף וסוחף, ומן השינוי הזה כבר אין דרך חזרה. עלי לקבל בתוכי אילן אחר, אילן היושב וכותב דברים אלה, והוא אילן שונה בתכלית מקודמו, ובמובנים רבים מאוד גם גירסה משופרת לאין-ערוך שלו.
בגלגול הקודם שלי הייתי מרוכז בעצמי לגמרי. האהבה שלי הייתה אהבה עצמית, וכך גם הייסורים. סובביי שיקפו אותי. בני זוגי, אני מתכוון. בני משפחתי העירו לי שוב ושוב שאני מרוכז בעצמי, אבל אז לא יכולתי להבין זאת, לא יכולתי להבין את דבריהם. כעת אני מבין אותם לאשורם. הם חוו מוקדם ממני מהי הורות, וידעו במההיא כרוכה. לי זה בא בגיל הרבה יותר מואחר, מבוגר, ועם הרבה מאוד תובנה.
אני מבין זאת כעת. אני מבין, ששום דבר בעולם לא ישווה להורות, לכוח ולחולשה שהיא מעניקה, לפגיעות שהיא מחוללת ולשבר שהיא מעודדת. שבר מלא של האני הקודם, כדי להצמיח ממנו משהו חדש, כמו העלה של הצמח, בעציץ, שהיה סגור ומקופל אל תוך עצמו עם בוקר, אך ככל שחלפו השעות, והשמש האירה, הוא נפקח ונפתח, ממש מול עיניי, אל האור. מותח את עצמו, נפתח כמגילת קלף ירוקה, יונק חיות מן האדמה ושואף אל האור.
כך גם אני, בעצם.
חמישים ושתיים שנים גדלתי בתוך עצמי, ונבלתי לתוך עצמי. לא ידעתי מנוח, לא ידעתי צמיחה. נרקבתי בתוך עצמי במקום לגדול ולפרוח. כעת זה אחרת. אני צומח. אני אילן צומח. ודאי לי שזה מחולל תהליך של ריפוי בתוכי.
אני מתחבר מחדש לכוחות החיות והריפוי שבי. אני צומח עץ לתפארת. ועל כל אלה אני צריך לומר תודה לבניי, למיכאל ולדניאל.
בבואכם הנה, אל תוך חיי, ציוויתם גם לי את החיים. הפכתם לי אותם לדגל. אבל דגל הוא מובןחיצוני, ביטוי חיצוני למה שאני מרגיש, חווה ומתאר. זה בא ממש מתוך עצמי. רצון לחיות. רצון אמיתי וכן לחיות, אתכם ולמענכם, וגם למעני.
ולדברהזה אין שיעור.
כעת אני מבין, שבשארית חיי, כמה שנים שהקדוש ברוך הוא יקצוב לי, אחווה עוד חיים, אחווה את החיים במלואם בצורה כזאת, שלא הייתה מתאפשרת לי אחרת.
וזה בזכותכם, בניי.
זה גם בזכות אנשים רבים, קרובים ורחוקים, שעזרו לי בשנתיים האלה, השנה שלפני הלידה והשנה שאחריה, ובלעדיהם היה לי מאוד קשה לעמוד בזה. ואני רוצה לומר להם/לכם תודה.
קודם כל לאבא שלי, שאין לו פייסבוק, ולכן אני יכול לכתוב לו תודה מבלי שיובך מזה.
בלעדי תמיכתו מרגע ההחלטה שלי, ועד הרגע הזה ממש, תמיכה רגשית ומעשית, מבואו עד הודו כדי לפגוש בנכדיו ולסייע לי ועד בואו שני לילות מדי שבוע הנה, כדי לעזור לי לנסוע לחיפה למחרת היום, כל זה לא היה אפשרי.
לגיסתי מיכל ולבן של בת דודי, עמרי, שבאו להודו, מיכל כדי לחנוך אותי להורות ולטפל בעוללים, ועמרי כדי לעזור לי.
לאחיי ולגיסותיי ולילדיהם, למשפחה הנפלאה שלי, שידעו להכיל אותי ואת ילדיי ויודעים היום לקבלם באהבה כזאת.
לחבריי ולחברותיי הקרובים, שעזרו לי לסדר את הבית לפני בואם, משה ועופר, יבין וגיל וגיא, מיטשל ורם. לארז, ששמר על הבית ועל החיות עד שובנו ארצה. לערן אחותי הקטנה, שמלווה אותי בכל רגע בשנתיים הללו בעידוד ובתמיכה עמוקים כל כך.
לאקסים שלי, עדי ודודי ובני, על העזרה במשך התהליך ומאז הלידה ועד הנה. האושר הגדול שלי הוא שנותרנו חברים, שכל אחד מכם הוא חבר טוב שלי למרות שנפרדנו מזמן ולרובכם כבר יש ילדים משל עצמכם.
לעופר אלכסנדר אליסון, שאני עוד זוכר איך הגעתי להיפגש איתך במקום עבודתך בהרצליה, כדי לשמוע על מסע הפונדאות שלך ושל ערן ולידתו של מתן, איך עודדת אותי לקפוץ אל הים הלא נודע הזה, אבל הזהרת אותי שאני עולה בזה על רכבת הרים רגשית, ועל כל הליווי שלך במחשבה ובמעשה ובעצה טובה מאז ועד הנה.
לאיל ועמיחי גלבוע, שחלקתם איתי את הידע שלכם על פונדקאות בדלהי ועל מסע הלידה של הילה ושל יאיר,
לאקס מטפל שלי, רון פארן, שאמר לי יום אחד, "שמע, אתה תיכף בן חמישים ושתיים, ואם לא תעשה את זה עכשיו לא תעשה את זה בכלל," וממש דחף אותי לתהליך.
לליבי ולאורן, שארגנו בלי ידיעתי מסע התרמה בחיתולים ובמזון ובבגדים, בתחילת הדרך, כדי להקל עלי.
לכל הא/נשים הטובים/ות, מיעל פרי ועד ורד דור וחנית ועוד המון, שנתנו לי את כל הציוד הדרוש לתאומים למן לידתם, מסלקלים ולול ומיטות, דרך בגדים ועד צעצועים ועוד.
לעינת, שמעבירה לי מדי סוף עונה את הבגדים שתאומיה סיימו ללבוש ולנעול, ובין לבין מעבירה לי כל קופון וכל מבצע הקשור בילדים.
למעגל הרחב של בני המשפחה מצד אמי ומצד אבי, על עזרתכם ועל נדיבותכם.
לאילנה, השכנה שלי, והמטפלת במיכאל ובדניאל למן לידתם, על כל הרגעים שבהם הצלת את נפשי ואיפשרת לי לישון שעה, על כל עצותייך ותבונתך וניסיונך רב השנים, ובעיקר על הקרבה שלך למיכאל ולדניאל ועל אהבתך אותם.
לתלמידיי ולתלמידותיי, משבח ועדנה, שלימדה אותי איך להוציא גזים מילד סובל, דרך הקבוצות שרכשו בעבורנו ציוד לקראת הלידה ועד תלמידיי ותלמידותיי בהווה, המגלים סבלנות ואיפוק למול היעדרויות שלי בשל ההכרח לטפל בילדים, ומול העיכוב בבדיקת עבודות, בשל היותי הורה יחיד.
לריקי ולקרן מבנק דיסקונט בשדרות רוטשילד ולאופירה ושרה מבנק לאומי ברחוב יהודה הלוי, על הסיוע במימון הדרך הזאת.
לכל חברי וחברות מועדון "רוטרי" ברמת השרון, חבריהם של הוריי, על נדיבותם ועזרתם ותמיכתם הרגשית מקרוב ומרחוק בדרך שלנו.
לאילן צלר, הסוכן שלי, ולבת זוגו מיטל, לנעה מנהיים, ליגאל שוורץ ולעוד שורה ארוכה של א/נשים שעודדו אותי בדרכי, ואני אינני יכול למנות כאן. אם משום צנעת הפרט, אם משום הפחד לשכוח מישהו/י ואם משום מבוכה.
ואם שכחתי מישהו/י, הרי הוא קרוב אלי מספיק כדי לדעת שזכרוני קלוש ויכולת המיקוד שלי כיום מוגבלת, בשל הטיפול בילדיי, אבל אסירות התודה שלי היא אינסופית.
הדרך שלי להורות הייתה ארוכה ולא קלה. הדרך הזאת רק החלה.
היא לא הייתה אפשרית בלי כל התמיכה האדירה הזאת, הפרגון והנכונות מצדכם/ן תמיד לייעץ ולעזור.
ואני כולל בזה גם את כל קוראיי וקוראותיי בבלוג שפתחתי, בפייסבוק, ובמקביל גם באתר שלי.
כל עצה שקיבלתי מכם היתה חשובה לי. כל מחמאה וכל לייק לתמונה הזינו את נפשי ברגעים קשים.
תודה לכולכם/ן.
מחר בבוקר נחגוג בצורה צנועה מאוד את יום ההולדת של מיכאל ודניאל במעון, יחד עם יום ההולדת של תור של ניצן ושל גבי, שבא איתנו באותו מטוס מהודו.
אבל אם מישהו/י מכם רוצה לבוא לבקר ולברך במהלך השישבת הוא מוזמן. רק תאמו זאת איתי מקודם בטלפון.
ואין, באמת אין צורך במתנות.
המתנה הגדולה של חיי היא בניי – וחברותכם.
פיסגת חיינו ומימוש עצמיותנו ברמה הגבוהה ביותר באים לידי ביטוי בחוויה השמיימית של גידול ילדינו. זהו פרויקט טוטאלי ששואב אותנו לתוכו, גוף ונשמה, מגדיר אותנו, במידה רבה. אנו נהיים אמא של… או אבא של…
לא שהעניין פשוט, קל, חסר עוגמות נפש או נטול סיכונים. בנוסף לכל, מרגע שהם נולדים נובט בתוכנו שתיל קטן של פחדים וחששות שהולך וגדל יחד איתם ומלווה אותנו כל חיינו. על גבנו צומחת חטוטרת כבדה שנקראת אחריות ושותפות (ראה התנהלותו המדהימה של אביך).
למרות כל אלה, ואולי דווקא בגללם, העניין מופלא כל כך.
אנשים צעירים, כמו שגם אני הייתי כשנולדו ילדי, לא מודעים לכל זה. מוכרעים על ידי העייפות, המאבק הכלכלי, בניית קריירה, מיצוק הזוגיות.
היום "מגובה הגיל ומרחק הזמן" אני מכירה בכל זה ומצטערת שלא התענגתי יותר על ילדי ותהליך גידולם.
קריאת הרשימות שלך בבלוג ובשיעור וסיפורייך הקטנים על התאומים מראות עד כמה אתה מודע לתהליך, חשיבותו, העונג שבו, הערך העצום שבו להם, כמובן, אבל גם לך.
הענקת חיים לשני בני אדם קטנים והרי כל נפש היא עולם ומלואו ושום שיקול, מוטעה או נכון ככל שלא יהיה לא ישווה לזה.
מזל טוב לכם על השנה שהייתה ועל השנים שתהיינה.
ממקומי ובדרכי, אוהבת אתכם ומחזיקה לכם אצבעות.
לאה קורן.
נ.ב. פנים אל פנים לא יוצא לי להציע לך לעשות מאמץ ולצמצם בהדרגה את העישון, למען יאריכון חייך ולטובת ילדיך.