האב היחידני, הקלפן ומספר הסיפורים.

מליל אמש, יום הצטרפותי לקבוצת האבות הבלוגרים, "בדיקת אבהות," אני מהרהר בנושא השבועי שקיבלנו על עצמנו לכתוב עליו: שקרים קטנים או גדולים שאנו מספרים לילדים. שקרים? אני? בשום פנים ואופן לא. אני לא מספר שקרים. אני מספר סיפורים, חלקם מתמצים במחוות גוף או קול, חלקים באנקדוטה, חלקם בסיפורים של ממש. וכול כולם נועדו לא כדי לשקר לילדיי, אלא כדי להסביר להם את העולם, להזהירם מפני סכנותיו ולגונן על נפשותיהם הרכות.

ישנם שקרים קטנים. כאשר אתה הורה תאומים בני שנה ועשרה חודשים, הם רבים מספור. למשל, לזעוק "אייה!" כל אימת שאתם עוברים ליד קקטוס, כדי להזהירם מלגעת בו, או לומר להם לא לפתוח את ברז המים באמבטיה, מפני שהמים חמים מאוד – פשוט משום שעוד אינם יודעים, בגילם, שהזזתו לימין תזרים מים קרים ואילו הסחתו לשמאל תביא מים חמים מאוד. כך גם דברים כמו "אל תיגע בכפתור הזה כי תקלקל לאבא את המחשב," הייתה הדרך היחידה ללמד אותם להפסיק ללחוץ על כפתור הרי-סטארט של המחשב הנייח, לכבותו עשרות פעמים מדי יום, ולגרום לי לדוג שוב ושוב את עשרות המיילים שעוד לא עניתי עליהם, ואני מותירם פתוחים כדי לזכור להשיב לשולחיהם או לטפל בהם.

הדברים הללו הם, בעבורי, מובנים מאליהם. כיוון שעלי לדאוג לשלומם ולבטחונם של בניי, מיכאל ודניאל, ושניהם שובבים, חקרנים וסקרניים עד בלי די, עלי להמחיש להם, במחוות גוף ובמחוות קול, מה ראוי ומה לא ראוי לעשות, מה אסור ומה מותר. למשל, כשהם מושיטים ידיהם לנורת חשמל המצויה ממש מעל שידת ההחתלה שלהם, אני תמיד צועק "איי! זהירות! זה חם!" וכך למדו לא לגעת בה. אותו טיפול אני עושה עם תנור האפייה. עד שנולדו לא אפיתי מעולם. מאז נולדו למדתי לאפות בעבורם, כי בתור אבא-אימא עלי ללמוד גם את זאת. וכיוון שלא תמיד אני מספיק לאפות לפני שובם הביתה ממעון ויצ"ו בו הם שוהים, לימדתי אותם לא לגעת בתנור כי הוא חם.

וכך גם לגבי חשמל ומכשירי חשמל פועלים בבית. קל יותר להסביר להם שזה חם, מאשר לנסות ללמד אותם מה זה 'להתחשמל.'

אבל כל אלה הם זוטות מול מה שעשוי להיחשב כשקר הגדול מכולם. ההסבר על חריגותם. על זה שיש להם רק אבא. הסיפור על בואם לעולם.

את הסיפור הזה אני מספר לא רק כמו אב יחידני, אלא כמו מספר סיפורים.

בסדנאות הכתיבה שאני מעביר, אני מלמד, שמספר סיפורים טוב עובד כמו קלפן. שומר תמיד את הקלפים קרוב לחזה, ומספק לקורא, בכל זמן נתון, רק את ה מ י נ י מ ו ם ההכרחי לו, כדי להתקדם בקריאה. לא את המקסימום. כי ברגע שאתה מספק לקורא את מקסימום המידע שלך על הסיפור, הסיפור כבר נגמר.

כך אני עושה כעת עם ילדיי. אמנם, כבר לפני מספר חודשים כתבתי להם ספר ילדים, "הספר של מיכאל ודניאל," המסביר להם את בואם לעולם. בכוונתי להפיק אותו בשני עותקים מיוחדים בשבילם, עם תמונות תורמת הביצית והפונדקאית, הרופאה שחוללה את נס קיומם, וכל האנשים שליווי אותי למן לידתם – גיסתי מיכל, בן דודי עמרי, אבי, אברהם. אבל הספר הזה מספר סיפור לילדים גדולים יותר מכפי שהם כעת, ואמנם ברצוני להפיקו לקראת יום הולדתם השני, שיחול בעוד כשישה שבועות בלבד.

אבל השאלות כבר החלו, וחייבו אותי להתחיל לספר.

הן התחילו בשבוע שעבר. לבית הגיע צוות של מגזין החדשות של ערוץ 2, עם כתבת בשם עדי, שבאה לעשות כתבה על הורות בגיל מבוגר. יחד עם עדי באו צלם וטכנאי קול מתוק במיוחד (אפילו שלא העזתי לומר לו את זה).  עדי, בת שלושים, אישה יפה, מאוד יפה, התחבבה מיד על הילדים, ובעיקר על דניאל. אפילו אני, הומו מדופלם, העזתי להישיר אליה מבט ולומר לה "תשמעי, את אישה מאוד יפה."

והיא הביטה בי מופתעת, הודתה לי ושבה מיד לגבולותיו הבטוחים של הראיון העיתונאי ולשאלות שהכינה מראש.

ערב אחרי ערב, מאז לכתה, דניאל קורא בשמה. הוא לא יודע להגותו במלאות. אבל פתאום, מדי ערב, הוא אומר "די, די," מסמן לי בזה שהוא חושב עליה, זוכר אותה.

בתחילה חשבתי שזה עניין של מה בכך. אבל אז החל לצרף לשמה את ההברה "מא." שמוסכם על שלושתנו ש"מא" זה "אימא."

וזה כבר חייב אותי לתגובה.

אז התחלתי אתמול. בערב, כשהשכבתי אותם במיטה, הם אוהבים לישון יחד במיטתו הגדולה של מיכאל, ותמיד בעיצומו של הלילה דניאל עובר אל מיטתי בעודי ישן, התיישבתי לידם, ליטפתי את רגליהם הקטנות, להחם אותן, כי הם זורקים את הגרביים מדי ערב לכל הרוחות.

"אתם יודעים, ילדים, יש כל מיני סוגים של משפחות. יש משפחות שיש בהן אימא ואבא, יש משפחות שיש בהן שני אבות, או שתי אימהות, ויש משפחה כמו שלנו, שיש בה אבא-אימא, אבא שעושה את כל הדברים שאימא יודעת לעשות. לבשל, לכבס, לרחוץ את הילדים, לתת להם אוכל, לספר להם סיפור, ללטף ולחבק אותם."

"אצלנו במשפחה יש אבא, שהוא גם אימא, וסבא. וישנן גם אילנה וענת, השכנות שלנו, שאוהבות אותנו כמו אימא, נכון?"

אילנה הייתה המטפלת שלהם במשך ארבעה וחצי חודשי חופשת הלידה שלי, מאז הגעתם לארץ מהודו, וגם כיום, כמו ברגע זה ממש, היא שומרת עליהם. ענת היא בתה.

הערב כבר הרחבתי את היריעה. כשדניאל החל שוב הוגה את ההברה "מא," שואל, בדרכו המיוחדת, את השאלה המובנת מאליה והמכאיבה כל כך, "איפה אימא שלי?" סיפרתי להם, שבמשפחה שלנו ישנן גם שלוש דודות, דודה מיכל, שטיפלה בהם כשנולדו, דודה אוסי, שאפתה להם עוגה ליום ההולדת ומביאה להם המון מתנות, ודודה חגית, שאף היא מאוד אוהבת אותם. וישנם גם שלושה דודים, יאיר, טל ואביב, האחים של אבא, והמון ילדים. וכמובן ישנו גם סבא.

"יש לנו משפחה גדולה ונהדרת," אמרתי להם, בקול הכי רך והכי אמפטי שיכולתי לגייס, בנועם גמור, בזמן שליבי נכמר עליהם, ונקרע מכאב.

כי אכן, אני מספר סיפורים מצוין. יודע לשמור את הקלפים קרוב לחזה, לספק למאזיניי, כאן מדובר בשניי בניי הפעוטים ממש, את המינימום שעליהם לדעת בכל רגע של חייהם, על נסיבות חייהם והולדתם. אבל בעשותי כן, שעה שאני מספק להם את ההסבר הראוי, בעיניי, לגילם, במטרה לגונן על נפשותיהם הרכות, להכין אותם רגשית לשאלות הרבות שעוד ישאלו אותי, לזעם שאולי תעורר בהם ההכרה בשונותם, שנכפתה עליהם על ידי, מתוך בחירה או כורח, זה כבר ממש לא משנה, אני מרגיש שאני משקר להם. שאני מספק להם רק חלק מן האמת, מפני שהאמת כולה היא מכאיבה ומטלטלת לאין שיעור. שאין ולא תהיה להם אימא. שיש להם רק אותי בעולם. אותי, את עצמם, זה את זה, וכמובן את אבי, סבם, ואת משפחתי הענפה.

ושאת התהליך המכאיב, שיהיה כרוך בהתוודעות לעובדת היותם ילדים ללא אם, אלא עם אב בלבד, ואת ההכרה בזה והקבלה של זה, וההשלמה עם זה ואיתי, יצטרכו לעשות בעצמם.