לפני שבוע וחצי בערך עצר אותי מישהו בצומת רחוב הרכבת ודרך פתח תקווה. "אדוני, אני רואה שיש לך שני ילדים קטנים," אמר לי מבעד לחלון המכונית שלו, "ואני הייתי עד לא מזמן בוחן צמיגים. שני הצמיגים הקדמיים שלך במצב רע מאוד. אם לא תחליף אותם מהר הם עלולים להתפוצץ." הבטתי בו המום. "אתה רוצה שאבדוק גם את שני הצמיגים האחוריים?" שאל. הנהנתי. הוא קפץ מן המכונית, מנצל את משך הזמן הממושך של הרמזור האדום. "גם האחוריים יבשים," אמר. "כדאי להחליף."
האור הירוק הגיע, הוא התניע ונעלם. מזל שהספקתי להודות לו.
אני בור גמור בענייני אחזקת הרכב. את יהבי אני מטיל על "מוסך אמיר," שם אני מטפל במכונית מאז שרכשתי אותה מבן זוגי לשעבר. ודאי שאין לי מושג מהו צמיג יבש ואיך מבחינים מתי יש להחליף צמיג.
השבוע, כשהייתי באקו"ם, ברמת גן, ראיתי ליד משרדיו פחחיה. נכנסתי אליה עם הרכב, ביקשתי שיציצו בגלגלים. שני הבחורים הצעירים שעבדו בה הסכימו שצריך להחליף את ארבעת הגלגלים, במחיר של 280 ש"ח לגלגל. אבל לא היו בידיהם הגלגלים המתאימים.
אתמול נסעתי דרך פחחיה אחרת, ברחוב ריב"ל. גם בעליה אבחן צמיגים בני ארבע שנים. מוזר, אני הייתי בטוח שהחלפתי את ארבעתם לפני שנה-שנתיים בלבד. אבל הזיכרון שלי לא משהו, או שמכרו לי אז צמיגים משומשים/מחודשים.
הבוקר, אחרי שיחה עם חבריי שבח ועדנה רוס, שהזמינו אותנו אליהם מחר, לביתם בקיסריה, הבנתי שזו תהיה סכנה גדולה מדי, לנסוע ביום שישי לרמת השרון ובשבת לקיסריה, עם ארבעה צמיגים ששלושה אנשים שונים אבחנו כפגומים. אמרתי למיטשל חברי, שקבענו להיפגש יחד בקפה, שאאסוף אותו מפינת הרצל לילינבלום עם הילדים, וקודם ניסע לפחחיה בדרך בן צבי, להחליף גלגלים.
בעבור הילדים זו הייתה כמובן חוויה מרתקת. הם ראו איך מרימים את המכונית על ארבעה ג'קים ידניים, איך מחלצים מן הגלגלים את ברגיהם, מסירים את הגלגלים ומעליהם את הצמיגים, איך מגלגלים צמיגים ישנים הצידה, ומגלגלים פנימה צמיגים חדשים, וכך הלאה. בעבורי זה היה כאב ראש. הוצאה לא צפויה של אלף שקל, אבל הכרחית. ובעיקר, הייתה בי הקלה, מעצם הידיעה שעשיתי כל מה שאני יכול כדי לשמור על בטיחות ילדיי ובטיחותי שלי.
משם נסענו הביתה, ואז יצאנו לבית הקפה. הזמני לילדים את קרואסון הגבינה המתוקה החביב עליהם, חצוי לארבעה רבעים. הם היו עסוקים יותר ב'רחיצת' מחיצת הזכוכית, המבדילה בין בית הקפה לבין החניון של הכיכר, באמצעות מגבונים לחים וכוסות מים חד פעמיות שניתנו להם כדי לשתות מהן, והפכו לכלי רחיצה של זכוכית.
"מה שבטוח זה דבר אחד," אמרתי למיטשל, "עבודה בקיץ ישיגו בלי בעיה."
מיטשל התפעל מהתפתחותם בכלל, ומיכולת הדיבור שלהם בפרט. הוא כבר מבין אותם לגמרי, מתקשר איתם לחלוטין.
אחרי שנפרדנו ממיטשל קפצנו ל'ויקטורי' ברחוב אחד העם, להצטייד בפירות ובעוף. קל יותר לעשות קניות בחלל ממוזג מאשר בשוק, בצהרי יום שישי, עם שני ילדים. הפעם הורדתי אותם מן העגלה בכניסה לחנות, והזמנתי אותם להלך איתי בתוכה. בעבורם זו הייתה הזמנה להשתוללות. בן-רגע נעלמו מעיניי, רצים בין מעברי החנות ומקיפים 'איים' של מדפים, כשאני שומר עמם על קשר קולי יותר מאשר ויזואלי. זה היה די מלחיץ. אבל ברגע שהכרזתי בקול, "מי שרוצה ארטיק שיבוא אתי לקופה," שני הממזרים הקטנים, צוהלים ושמחים מרוב ריצה ודיצה ברחבי החנות, הצטרפו אלי.
"איזה שובבים הם," חייכה אלי אם צעירה, שבנה הצייתן ישב בעגלתו בזמן הקניות שלה בחנות. היא מכירה את פניי מן השכונה. "הם הנכדים שלך? אתה הסבא שלהם?"
"לא, אני אביהם," חייכתי אליה.
היא לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה. לא טרחתי להוסיף שאני הורה יחיד, שהבאתי אותם לעולם בפונדקאות וכו'. חייכנו זה אל זו והמשכנו בדרכנו הלאה. מזל שאני שמח באיך שאני נראה, כולל השיבה שזרקה בשערי והקמטים על מצחי, שהרווחתי ביושר.
אחר הצהריים נסענו לסבאל'ה. הם לא הסכימו לשבת לאכול מרק עד שיבואו כל הדודים, ישבו איתי על המדרגות בכניסה לבית, הצופות אל שער החצר, והמתינו עד שכולם יגיעו. האחרונים היו יאיר ומיכל, יחד עם עמרי, ליה ואיתן ילדיהם. ידיהם היו עמוסות במתנות לילדיי. משקפי שמש חתיכיים לכל אחד מהם, בגד ים חדש, סט תחתונים לקראת הגמילה מחיתולים, כמה שקיות בגדים מחברה של מיכל שילדיה גדולים במעט מילדיי, ואפילו כלי אוכל ועפיפון דרקון שקנתה מיכל ביפן, ושכבו אצלה זמן רב, עד שהיום נזכרה בהם לפתע והחליטה להעניקם למיכאל ולדניאל.
כל הערב אצל סבא הם בקושי אכלו, ובעיקר שמחו והשתוללו. כשכל המשפחה, כל כולה, נמצאת שם, על כל הנכדים, יש המולה רבה. הנכדים רצים מסביב, קופצים על הספות, מסתובבים מסביב לשולחן ליל שישי, שנראה כמו שולחן ליל הסדר, אבל ההמולה הזאת צוהלת ומלאת חיים.
"בקרוב מאוד אצטרך לחשוב על הוספת שולחן לשולחן הגדול," אמר לי אבא שלי, לפני שכולם הגיעו, "כי מיכאל ודניאל כבר ירצו לשבת על כיסאות של גדולים."
"אין אפשרות שתרים טלפון לחברה שייצרה את השולחן הזה, אולי יש לו אופציה לעוד הרחבה?" שאלתי.
השולחן הזה הוא שולחן פלאים, שנפתח עוד ועוד ועוד, עד כדי אירוח של 16 אנשים. יחד עם מיכאל ודניאל, אחרי שירדו מכיסאות התינוק שאצל סבא, יהיו 18. זה יצריך חיבור בריש של שולחן החצר.
שאבא שלי יהיה בריא. תיכף הוא בן 79. ועדיין, מדי שבוע הוא מתחיל את ההכנות לארוחת ליל שישי כבר ביום רביעי, מחלק לו את העבודה – הכנת השולחן והכלים, בישול המרק, הקפאתו לשם הורדת השומן מעליו, הכנת סלטי הביצים והאבוקדו והירקות, העוף ותפוחי האדמה, וכל זה – בכמות המתאימה ל 18 אנשים, וכך מדי שבוע.
זה פשוט לא ייאמן.
אבל זה מה שאהבת אב מחוללת באדם. וזו הדוגמה הטובה ביותר שיש לי לאבהות מצוינת. סטנדרטים גבוהים הוא מציב לנו, אבא שלי, שיחיה.
ולכן אני גם יודע, שזה לא הולך להיות יותר קל. או, כמו שאבא שלי אמר לי הערב, "עד גיל 18 זה יהיה קשה."
שנחיה ונזכה להגיע לרגע הזה, שיהיו בני שמונה עשרה.
אבל ליתר בטחון, רק ליתר בטחון, ביקשתי היום ממיכל ויאיר, שאם חס וחלילה יקרה לי משהו מקודם לכן, לעולם לא יסכימו להפריד בין הילדים במערכת החינוך, מפני שהם זקוקים זה לחברתו של זה, מבחינה רגשית, ורק מתוך הוויית התאומות, והביטחון הרגשי שהיא מעניקה להם, הם גם ייצאו 'החוצה,' לקשירת קשרים חבריים אחרים. זה כמובן עורר ויכוח מסביב לשולחן, אבל השתקתי אותו. אמרתי לכולם שאני ההורה של הילדים האלה, ומתוך קריאת מחקרים, ובעיקר התבוננות בהם, ובתא המשפחתי המיוחד שלנו, זו החלטתי ובקשתי.
אבא שלי אמר לי שאפסיק לבלבל את המוח, ושאשתדל לחיות למענם. בין חלק אחד של השיחה למשנהו קפצתי למטבח, שם היו לי חילופי דברים מרגשים עם מיכל, ומרגשים עד מאוד עם עמרי. אבל את אלה אותיר בינינו. כששבתי מן המטבח אל השולחן אמרתי לאבא שלי – "אין לי שום כוונות להתפגר בקרוב, אבל אם אנחנו כבר מדברים, אני מזכיר לך שעוד לא טיפלת בבקשה שלי, לשריין לי מקום ליד סבתא."
התכוונתי לקבר הריק ליד קבר סבתי, בבית העלמין הישן ברמת השרון. המקום שהתחלתי לכתוב בו, בגיל 14, כשראיתי לראשונה את המקום שסבתי האהובה טמונה בו. היא נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בן שש.
אחי יאיר שמע את בקשתי, ועם חוש ההומור המיוחד לו פצח בזמירות "אל מלא רחמים," ואמר, "אה, בעצם עוד לא מתת."
וכולנו צחקנו ועברנו לדבר על עכברים, על חולדות ועל מיני מזיקים אחרים.
שבת שלום.
