"פעם הייתי ילד, ודרסה אותי מכונית וירד לי המון דם!" הודיע לי דניאל איזה ערב, פתאום, משום מקום.
"כן, גם אני הייתי פעם ילד, ודרסה אותי מכונית בכביש, וירד לי המון דם!" העיד מיד מיכאל.
"אוי ואבוי," אמרתי להם, "זה מאוד מסוכן."
"כן, ופעם הייתי ילד, ונפלתי לים, במים עמוקים, וככה וככה וסמי הכבאי הציל אותי!" הוסיף מיכאל.
לקח לי הרבה זמן להבין, שכאשר הם מספרים לי שטבעו בים, או נדרסו בכביש, הם לא בהכרח מספרים לי משהו, שאירע להם בגלגול קודם. הם פשוט מנכסים לעצמם את סיפורי ההרתעה שאני מספר להם על אירועים בילדותי, ומוסיפים עליהם כהנה וכהנה. כך הם מפנימים את אזהרותיי מפני כול מה שמסוכן להם. ריצה החוצה מן החצר לכביש מבלי להסתכל לצדדים, משחק באש או בחשמל, סכינים, מספריים גדולים וחדים, מקלות עם שפיצים וכדומה.
אני לא יודע אם אני הורה לחוץ. מה שבטוח זה דבר אחד. אני שומר על בניי בשבע עיניים, ומשתדל לרסן את טבעם ההרפתקני בסיפורים מילדותי. כשהזמנתי אותם בפעם הראשונה לראות אותי מגהץ חולצה, עם תחילת החורף, סיפרתי להם מיד את סיפור האימים, שאמי המנוחה סיפרה לי, כדי להרתיע אותי מנגיעה במגהץ. היא סיפרה לי אי אז, בתחילת שנות השישים, כשאני הייתי פעוט בגילם, שפעם נגעה במגהץ, ומרוב חום הוא נדבק לכף ידה, ועשה לה כוויה נוראה. עד היום אינני יודע אם הדבר נכון אם לאו. אבל די היה בסיפורה כדי להרתיע אותי מלנסות לגעת במגהץ מלוהט.
בפעם אחרת, כשסיגלו לעצמם את משחק הדחיפות, והחלו דוחפים איש את רעהו בכוח, אפילו בתנופה, מבלי לשים לב לאן הם מפילים זה את זה, סיפרתי להם איך פעם, כשנסעתי עם אחי יאיר לבריכת 'גלי גיל' ברמת גן, דחפתי אותו במלתחות, בדיוק שעה שלגם 'קוקה קולה' מבקבוק זכוכית שאחז בידיו. הבקבוק ניטח בשיניו, שבר לו חצי שן קדמית, ועם אח בוכה ושבור שן הייתי צריך לחזור הביתה, ולחטוף צעקות על כך, שלא שמרתי עליו, כראוי לתפקידי כאח בוגר.
אני לא הורה לחוץ. אני נותן להם לשחק גם בדברים שראוי שלא ישחקו בהם. כשהיו קטנים ביקשו לשחק עם המספריים לגזיזת ציפורניים לתינוקות. יש לי שני זוגות כאלה, אחד בתכלת והאחר בכחול חיווריין. כמעט מיד התאהב מיכאל במספרי התכלת, שקרא להם 'תכלק' ודניאל בזוג האחר. הם אהבו לאחוז בהם בידיהם, ולגזור עיתונים ישנים או דפי נייר. משהעירו לי אחרים עד כמה זה מסוכן, שמא יתקעו את המספריים איש בעיני רעהו, הזהרתי אותם מפני זה, והרחקתי את המספריים גבוה מעל מדפי הספרים. אבל הילדים למדו לטפס, הם עולים על הספה בסלון, נעמדים על משענתה, שולחים את ידיהם אל זוגות המספריים המצויים שם ונוטלים אותם לעיסוקיהם.
השבוע התחלתי מחביא אותן במגירת התרופות. אני מאוד מקווה שלא יטפסו עד אליה. מטעמים מובנים. אבל ליתר ביטחון כבר לימדתי אותם גם, שלעולם אסור להם להכניס לפה תרופות של אבא או של לונה, ובכלל. וזה עובד. כשפעם התגלגל בטעות כדור שלי להפחתת חומציות על הארץ, דניאל אסף אותו בידיו הזעירות והגיש לי אותו.
אבל החיים עם מיכאל ודניאל, בגיל שנתיים ושמונה חודשים, הם מאבק בלתי פוסק על גבולות, על איסורים ועל היתרים. הם ביקשו לשחק במצת של אבא, ונתתי להם לאחוז בו, זוכר היטב שבהורוסקופ השבוע מרים בנימיני הזהירה מפני שטפונות – ושרפות. הסברתי להם עד כמה אש היא דבר מסוכן, ושאסור להם לעולם להפעיל את המצת. אבל כשהגענו לגן לפני יומיים, והגננת ראתה מה הם מחזיקים ביד, פשוט נחרדה.
"אילן, הבת שלי שרפה את המטבח והסלון בגילם, בדיוק עם מצת כזה!" קראה. "זה מסוכן!"
לקחתי את שני המצתים והעלמתי אותם מן הבית. וגם מכיסיי, שבהם הם מפשפשים כדי למצוא אוצרות מדי יום.
כששאלו אותי השבוע עד כמה אני הורה לחוץ, ועד כמה אני מאפשר לילדיי להתנסות בדברים, התבוננתי בכול אלה, והרגשתי שקט. אני לחוץ מאוד בכול הנוגע לביטחונם האישי, לבריאותם. אבל מרשה להם להתנסות בדברים, כול עוד זה נעשה תחת עיני הפקוחה, ומלווה באזהרה מתאימה. כשהם מבקשים את תיבת הכלים של אבא, אני נותנה להם ברצון, ומניח להם לדפוק בפטישים ובמפתחות ברגים על קרשים שהכנתי במיוחד לשם כך בסלון. אני גם מתיר להם לשחק עם מברגים גדולים. אבל מרחיק מהם כול בורג או אום שהם עלולים לבלוע, ושומר שלא ינופפו במברגים לכל עבר, ובטעות יעקרו איש את עיני חברו. וליתר ביטחון, אחרי ששברו בששון שתי שבשבות צבעוניות, רק כדי שיוותרו בידיהם המקלות שלהם, מקלות בשלבים, שעולים ויורדים, מתארכים ומתקצרים, ובראשם שפיץ, הסברתי להם אמש מה קורה כשמשהו נתקע למישהו בעין. שמתי להם את כף ידי על עיניהם וחסמתי אותה לרגע.
"אתם רואים, ילדים, מה זה אומר שאין עיניים? לא רואים יותר שום דבר, אף פעם," אמרתי להם, ואז הסרתי את ידי מעיניהם, "בשביל זה אני אומר לכם שאתם צריכים להיזהר לא להכניס שום דבר לעין. ובכלל, לא מכניסים שום דבר לפתחי הגוף. לא לפה, לא לאף, לא לטוסיק. זה ממש מסוכן ואסור."
האימא שבי לגמרי היסטרית. האבא שבי קצת יותר מחושב. האימא שבי כול הזמן אומרת לילדים מה שאסור, ובמקרה הצורך גם מפחידה אותם בסיפורים, כדי שיבינו למה דבר מסוים הוא מסוכן או אסור. האבא שבי מזכיר לאשתו כול הזמן, שיש לי שני בנים זכרים, הרפתקנים, שובבים וסקרניים מאוד, ושאני מוכרח לאפשר להם לחקור את העולם, גם במחיר זה, שמדי פעם יפלו מן האופניים וייחבלו מן האספלט, או יסיגו ידם מכוס של קפה חם. יש דברים שניתן ללמדם רק מניסיון. וכול עוד לא מדובר בניסיון מסוכן, הרה גורל, מסכן חיים, עלי לאפשר להם לחוותו בדרכם. אחרי הכול, גם אני, בגילי המופלג, תיכף חמישים וחמש, שומע אזהרות שונות מאבי, מקבל את חלקן ומפר את חלקן, לפעמים עובר את זה בשלום, לפעמים נופל אפיים ארצה, ומודה בלבי שצדק. אבל גם יודע, שאני מוכרח לחקור כול העת את גבולות חירותי, את האיסורים וההיתרים שחיי בנויים מהם. כי אחרת, הייתי חי חיים שקטים ומסודרים להפליא, אבל משעממים לבלי די.
