מרב זקס-פורטל. אני שוקל להפסיק לשקר לרקפת שלי. עורכת: ענת לוין. הוצאת פרדס, 2026. 58 עמודים, 69 ₪.
ספר-שיריה של המשוררת והמתרגמת מרב זקס-פורטל נפתח בשיר יפה של הבטחה לעתיד טוב יותר: "הַזְּמַן הֲכִי מָתוֹק הָיָה הַקַּיִץ/הַשֶּׁמֶשׁ שְׁלָפִים שְׁלָפִים/הַזְּמַן הֲכִי אָרֹךְ הָיָה הַלַּיְלָה/רִבּוּעַ הַמֶּרְחָק בֵּין הוֹרִים לִילָדִים/הַטּוֹב הָיָה תַּפּוּחַ, גַּרְגִּירֵי רִמּוֹן וְהִתְכַּוְּנוּת גְּדוֹלָה/כְּשֶׁנָּתַתְּ קוֹלֵךְ בְּשֶׁקֶט – שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ כַּמָּה אַתְּ מְזַיֶּפֶת – / עִם כָּל הַמַּקְהֵלָה:/עוֹד תִּרְאֶה עוֹד תִּרְאֶה כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה/בַּשָּׁנָה בַּשָּׁנָה הַבָּאָה" ("הזמן הכי מתוק היה הקיץ"). יופיו של השיר נובע מהדיקוּתו, המושגת בכוח הרשת המשקלית, החרוז והפזמון החוזר. הספר מסתיים בתהייה, האם הזוגיות הביתית היא התגשמות התקווה שפתחה בה: "אַתָּה שׁוֹטֵף כֵּלִים וְשָׁר לְעַצְמְךָ/קוֹלְךָ הַחַם וְאוֹר בַּבַּיִת//הַאִם מֻתָּר לִקְרֹא בְּשֵׁם/לְמָה שֶׁבִּי נִרְעָד/הַאִם מֻתָּר לִקְרֹא לוֹ, לְמָשָׁל,/תִּקְוָה" ("ערב"). השיר הפותח בא מנקודת מבטה של בת הקיבוץ שהייתה, ואילו השיר הסוגר כבר כתוב מנקודת מבטה של אישה בוגרת, נשואה ואם לילדים. אבל בתווך, בין השיר הפותח לבין השיר הסוגר, מסתתרת אֵימה.
פרק השיר הראשון בספר נסוב על ילדותה של הדוברת בקיבוץ. היא מתארת אותה כילדות מלאת חרדות, "וְדוֹלְקִים אַחֲרַיִךְ פְּחָדַיִךְ/בְּצִפְצוּף/וּבְקוֹל חֲרָדָה" ("בתמונה את ילדה"), המביאות אותה להתכנסות פנימה, להתגוננות, "כַּדּוּר זְכוּכִית שָׁקוּף/עָטוּף בְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים/וּבְתוֹכוֹ יַלְדָּה/וּבְתוֹכוֹ/יַלְדָּה" ("רשת"). רק רמזי-רמזים מובאים כאן באשר לאימה המבעבעת מתחת לשורות. כך בשיר "שעת מנחה", המתאר את המבוגרים כחבורת זאבים, "כְּשֶׁהַזְּאֵבִים שׁוֹתִים קָפֶה/הֵם מְנִיפִים זִרְתוֹת יָמִין/וְדָנִים בִּיסְקְוִיט/בְּסֵפֶל חַרְסִינָה פִּרְחוֹנִי", וכך בשני שירים אחרים, "מסיבת התה של בוסטון" ו"זו לא סכין ולא", שיש בהם רמז למחשבה ושמא גם לניסיון אובדני: "זֶה לֹא הַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׁחֹר/זֶה לֹא מָתַי לָמַדְתְּ אֶלָּא/כֹּחָהּ שֶׁל הַסַּכִּין/הַמַּתְמִירָה כְּאֵב בִּכְאֵב".
מכאובי הילדות רודפים את הדוברת בבגרותה, "אֵיךְ בַּחֲלוֹם צָעַקְתְּ/וְגַם כְּשֶׁקַּמְתְּ/הָיִית חַיֶּבֶת שֶׁיַּפְסִיק/לִכְאֹב" ("שיפסיק לכאוב"), וגם בזוגיות מיטיבה "אֲנִי עוֹד מִתְעוֹרֶרֶת/בְּבֵית/הַתִּינוֹקוֹת הָאֲבוּדוֹת". עיקרם הוא כנראה עצם תחושת הנטישה בידי האם לבית התינוקות בקיבוץ. "לְהוֹדוֹת שֶׁאַתְּ רַק יַלְדָּה/שֶׁרוֹצָה אֶת אִמָּא" ("אמא").
פרק השיר השני מביא שירים קצרים, מינימליסטיים, על מֶטונימיות בֵּיתיוֹת, פרטי מציאות המתארים מכלול חיים שלם. הן מתארות את התרקמותה של זוגיות ובנייתו של בית במלים חסכניות, רומזניות, אך מציאותיות מאד. נטולות רומנטיקה, מלאות איפוק: "מוֹדֶדֶת אֶת אֲרִיחֵי הַבַּיִת/שֻׁמְשֹׁם אֶחָד, שֻׁמְשֹׁם שְׁנַיִם//רִבּוּעֵי חַלּוֹן פְּרוּצִים אֶל נוֹף גִּבְעָה/רוּחוֹת בָּאוֹת בָּהֶם הֲפַכְפַּכוֹת//סַפָּה שֶׁקָּנִינוּ נִפְתַּחַת לִשְׁנַיִם/בְּקָרוֹב שְׁלוֹשָׁה//מִמּוּל, שַׁלְדָּג עַל גֶּזַע עֵץ כָּרוּת/מְנַצְנֵץ כְּחֻלּוֹת כְּחֻלּוֹת//מָה הָיָה שֶׁנַּעֲשָׂה לִי/נֵס" ("צל הגבעה 2"). יש כאן רמז להריון וללידה קרבה, ועמו תחושת התפעמות מעצם התרקמות המשפחה. אך הכל נאמר במאופק, במרומז, במינימום רגשה.
פרק השיר הזה מסכם, כך נדמה, קורות חייה של משפחה, על מעלותיה ומורדותיה, על האהבה ועל הטראומות של החיים. מות האב של הבעל, ניתוח שלו, ניתוח שלה, וגם גדילת הילדים. הוא יפה דווקא משום האיפוק הרגשי שבו, והעברת הרגשות דרך מטונימיות, חלקי מציאות, בעלי חיים, חפצים, בלי מטפורות.
פרק השיר השלישי והאחרון, על שמו קרוי הספר כולו, "אני שוקל להפסיק לשקר לרקפת שלי", מרחיב את ההתבוננות מן הבית אל המציאות, אותה מציאות שאחרי אסון שבעה באוקטובר. אבל לשונה השירית של מירב נותרת מינימליסטית, חסכנית ומאופקת: "בְּכֹפֶר הַיִּשּׁוּב/שְׁנֵי אַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֶזְרָחִי/חוֹצִים לְאִטָּם אֶת הַצֹּמֶת/לְבוּשִׁים אֵפוֹד זוֹהֵר/רוֹבֵיהֶם מִטַּלְטְלִים/מְשַׂרְטְטִים בַּאֲלַכְסוֹן/עַל גּוּפָם/אֶת קַו הַשֶּׁבֶר" ("שבת, שלושה שבועות לאסון"). כאן המבט הוא מרוחק, אך גם כאשר היא כותבת שיר נחמה למי שאיבדו את אב המשפחה באסון הזה, בשיר שחור-לבן, היא נוקטת באותה לשון זהירה, מאופקת: "לֹא יֵשֵׁב עוֹד בַּצַּד, מְהֻרְהָר/בְּיָדוֹ צָב, חֲצִי פָּנָיו מוּאָר/קוֹרֵא בְּרִבּוּעֵי שִׁרְיוֹנוֹ/אֶת הַזְּמַן שֶׁנּוֹתַר". אך ראו איזו עוצמה יש כאן לציור הנופל, או החלל, היושב וצב בידו. עוצמה זו מושגת מן הלשון המאופקת, מן המשקל התבתי של 3-4 תיבות בשורה ומן החרוז הסוגר שלוש מארבע שורות שיר אלה.
ספר-שיריה של מרב זקס-פורטל עורר בי עניין. קראתיו ברצף, נפעם מניקיונו. זה לא ספר של זעקה גדולה, אלא של התבוננות חרישית בעצמה, בביתה ובעולם. אפילו הפורמט שלו מוקטן, כמו סדרת הספרים הזכורה לטוב שערך בזמנו אמיר גלבע זכרו לברכה בהוצאת "מסדה", בה ראו אור ספריהם הראשונים של רוני סומק, שולמית אפפל ואחרים. אך זוהי התבוננות שמאפשרת לשאת את החיים ולהתמיד בהם, למרות אֵימי הילדות ומוראות הבגרות. ותודה לה על כך.
