39.9C

אמש, בחצות וחצי, אבא שלי אמר, "אולי תיקח אותו לישון איתך."

נטלתי בזרועותיי את דניאל, שהתקשה להירדם, ונכנסתי איתו למיטה. הוא התפרקד בתחילה מעל הפוך ואחרי כן מתחתיו, הצמיד את כפות רגליו החמות אל רגלי, תפס בידו הקטנה את שריר היד הקדמי שלי, ונרדם.

כעבור חצי שעה החזרתי אותו ישן למיטתו. חששתי שמא שמץ משארית הריח של העישון, שנכנס פנימה מבעד לדלת, שמעבר לה אני מעשן בלילות, ישפיע עליו.

בבוקר קמתי בחמש ומשהו, קפצתי לכושר, חזרתי, שחררתי את אבא, שנסע לוועדת שחרורים, והרמתי בידיי את דניאל ואת מיכאל, להלבישם בבגדי קיץ, מפאת השרב.

הרגשתי שדניאל קצת חם, אבל ביטלתי את זה בליבי. הרי נבדק בשבת על ידי רופאה במוקד "מכבי," וביום ראשון על ידי הרופאה הנפלאה שלנו, ד"ר מרים הרמן. שתיהן אמרו שהכול בסדר. שהילד בריא. אפילו קיבלנו פתק לגן, ואתמול הם היו בו.

נסענו למעון, ואני מיהרתי משם לחיפה, ללמד.

הצלחתי לחזור הביתה היום כבר בשתיים ועשרים. שמחתי. אוכל לישון שעה לפני שיהיה עלי לנסוע להביא את הילדים חזרה מן המעון.

רק שמתי לי את השניצל ותפוח האדמה במיקרו לחימום צלצל הטלפון.

"אילן, מדברת נאירה מן המעון. דניאל היה מאוד שקט היום, ובקושי אכל. מדדנו לו חום. יש לו 39.9 מעלות."

"אוי ואבוי," השבתי לה, "אני בדרך."

טרפתי את האוכל בדקותיים וטסתי לגן, בידי בקבוק "אקמולי" נוזלי, כדי לתת לו משהו להורדת החום כבר שם. עוד לפני שנכנסים למכונית ונוסעים הביתה.

"הוא שתה היום?" שאלתי את נאירה, "הוא עשה פיפי?"

"הוא לא כל כך שתה. אבל אכל קצת פירות," ענתה לי. "ועכשיו החלפתי לו חיתול. הוא היה יבש."

נבהלתי. הרי זה עלול להיות סימן להתייבשות.

"שמתי פירות בבקבוק בשביל שו אסמו," אמרה לי האנה, היא התכוונה למיכאל.

הודיתי לה, לקחתי את הבגדים לכביסה ואת הבקבוקים ונסענו משם.

כשהגענו הביתה עשיתי לדניאל אמבטיה במים פושרים-חמימים. אחרי כן מדדתי לו חום. היה לו 39.3. ניסיתי לתת לו לשתות. הוא לא רצה. אז הוצאתי שלגון ילדים מן הפריזר. הוא ליקק ממנו קצת, מיכאל התלונן שגם הוא רוצה, אז קיבל ליקוקים מן הקצה השני.

את האמצע אני כרסמתי.

הלכנו לישון.

כעבור שעה קמתי מבכיו של מיכאל. הוא רצה לאכול.

דניאל הסכים גם לאכול, ואכל כמעט בקבוק שלם. זה הרגיע אותי. הרי תחליף החלב מספק לו גם נוזלים. חוץ מזה, כשהתקשרתי לאבא לספר לו מה קורה, אמר לי, שבלילה ובבוקר החליף לדניאל חיתול, ובשתי הפעמים הוא היה רווי שתן.

אז המצב לא נורא כל כך.

אחרי האוכל מדדתי לו חום שוב. הוא ירד ל 36.7. תודה לאל.

ניתן היה גם לראות שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. הוא ביקש לרקוד על ברכיי, ואחרי שרקדנו התחיל להשליך את עצמו עם ראשו כלפי מטה, לעבר לונה, וצחק וצהל ונצמד לפרוותה, שעה שהיא גרגרה בכעס, מפני שניסתה לשחק איתי בכדור, שהגישה לי בפיה אל הספה.

אחרי כן הוא ומיכאל שיחקו על הארץ, ודניאל הוציא את כל המון הצעצועים מסלסילת הצעצועים שבסלון, בוחן אותם אחד לאחד, עד שדבק ברעשן העץ הצהוב, שקניתי לכל אחד מהם בשוק הכרמל, בפורים.

היה ערב נחמד. הם שיחקו, אני הכנתי להם ארוחת ערב.

בספר ובו מתכונים לילדים מצאתי מתכון המערבב גרגרי תירס, גבינה לבנה ואבוקדו. גרגרי תירס לא היו לי, גם לא גבינה לבנה. אבל הייתה לי קופסת אפונה וחצי קוטג'. ערבבתי אותן יחד עם חצי אבוקדו בבלנדר, הושבתי את הילדים במושביהם, והגשתי להם את המחית בכפית.

דניאל טעם וירק, שוב טעם ושוב ירק הכול החוצה.

מיכאל אכל את זה בתיאבון, עם המשחקים הרגילים שלו – הסטת הראש, החבאת הפה מאחרי כפות הידיים, צחוקים ובכיות.

נתתי לדניאל עוגיה בצורת לב, שאפתה סיגל מהסדנה שלי, ואותה הוא דווקא אהב. למיכאל נתתי בישקוט, שמצא את דרכו ללועה של לונה.

הממזרתא כבר למדה מזמן את סוד החיים הטובים. היא נשכבת מתחת למושבי האכילה שלהם, או נעמדת לידם. הערב פשוט שרבבה את ראשה מתחת למגש המושב של מיכאל, והוא צחק בהנאה שעה שלחכה את כפותיו הקטנות ממחית האפונה.

נאנחתי על מחית האפונה שנותרה ברובה בבלנדר, אספתי אותה בשתי קעריות והכנסתי אותן למקפיא. חבל לזרוק אוכל. אתמול הרי הכנתי להם לביבות אשל (וקמח וביצה אחת ומעט סוכר) ומצאתי את עצמי חולק אותן עם לונה.

אחרי כן מילאתי אמבטייה. רחצתי את מיכאל ראשון הפעם, ואחריו את דניאל.

כשניגבתי אותו ראיתי שכל הגב שלו, וגם חלק ניכר מן הבטן, מכוסים בפריחה.

צלצלתי מבוהל לד"ר הרמן, וסיפרתי לה מה קורה.

"כמה חום יש לו עכשיו?" שאלה.

"37."

"מעולה. הפריחה היא סימן שהמחלה הסתיימה," ניחמה אותי הדוקטור. "אבל זו מחלת חום ויראלית. אחיו יהיה הבא בתור. אל תילחץ."

"טוב שאת מכינה אותי לזה מראש," השבתי לה בחיוך וסיימנו את השיחה.

אם כן, מיום רביעי שעבר עד יום שני הם היו איתי בבית, אחרי כן היו יומיים במעון. מחר הם שוב יהיו איתי בבית, בגלל החום שהיה לדניאל היום. אני מקווה, שמיכאל לא נדבק מדניאל, ולא יפתח חום בעצמו. אבל האמת היא שהיום הוא כבר היה קצת אדג'י.

אני מקווה שבחמישי ובשישי יוכלו לשוב למעון. אם לא, פשוט אשתגע.

היום, ברכבת, בדרך לחיפה, עשיתי את תרגיל 'פניית הפרסה' של ג'וליה קמרון. כתוב את כל התחומים שבהם אתה תקוע, ואחרי כן ליד כל תחום איזה צעד קטן תוכל לעשות כדי לצאת מן התקיעות.

נשבעתי שהיום אשב לכתוב משהו, להקליד משהו ולערוך משהו.

קדחת ירוקה בצבע חום.

כל דקה מזמני מוקדשת לילדים, ובשארית הזמן אני מותש מדי מכדי לכתוב פרוזה. אני יכול לכתוב רק פוסטים כמו זה. שזה נחמד. סוג של ונטילציה. אבל זה לא הרומאן הבא שלי כמובן.

טוב, לפחות נתתי את זה כתרגיל לתלמידות שלי היום בחיפה.

כיתבו את רשימת התחומים שאתן תקועות בהם, ביקשתי מהן, אחרי כן כיתבו איזה צעד קטן תוכלו לעשות ליד כל אחד מהם.

עכשיו, הוספתי, תנו אחד מן הצעדים האלה לאיזו דמות שתמציאו, וכתבו כאילו כבר עשתה את הצעד הזה, ומה קורה לה אחרי כן.

תודה, ג'וליה.

יום אחד, כשיהיה לי רגע פנאי, אולי גם אני אכתוב את התרגיל הזה, שהמצאתי על בסיס זה שלך.