הבייבי סיטר של אבא.

בסוף, אחרי ארבע פעמים של שידור אק"ג כושל לשח"ל, אמרתי לאישה הנחמדה בקו השני, שאני מצטער, שלא תיקח את זה אישית, אבל ממש אין לי כוח לשיחת התחקיר שלה, מתי בדיוק התחילו לי הלחצים בחזה, ואיך אני מרגיש עכשיו, ואם יש לי או אין לי זיעה או צמרמורת, נימול או מלמול, וביקשתי יפה לסיים את שיחת הטלפון.
"אתה לא רוצה שנבוא לבדוק אותך?" שאלה בדאגה. נחמדה. הרי דיברתי איתה גם אתמול.
"לא," אמרתי לה, "אסע מרמת השרון לתל אביב, ואם לא ארגיש טוב אתקשר אליך שוב."
"אתה צריך להיות סבלן," הוכיח אותי אבא שלי, שעמד לידי בזמן השיחה הזאת.
"אני יודע, אבל אני לא מסוגל לשאת את השיחות האלה עם שח"ל," אמרתי לו.
תמיד צריך לשדר כמה פעמים עד שזה נקלט. ובין פעם לפעם לעבור תחקיר.
בזמן שיחה כזאת הרי אפשר להתפגר כמה פעמים. אם לא מצרה אמיתית, אזי מן השיחה עצמה.
אבל מה, טוב שיש לי בייביסיטר טלפוני, ולהם יש הכתובת שלי. אם משהו באמת קורה.

מיכל הצטרפה אלי לדרך הביתה, ויאיר ונסע עם ילדיו מאחרינו, כדי לוודא שאני מגיע עם הילדים הביתה בשלום.
והגענו בשלום. מיכאל ודניאל ישנים, ואני יושב בחצר, עם קפה וסיגריה, גמור מעייפות, בסוף יום סוחט, ותיכף גם אני אלך לישון.

אתמול היה היום הארוך של הניקיונות והשוק וכו', והלכתי לישון כבר בשמונה וחצי בערב. דניאל העיר אותי באחת עשרה בערך, ואחרי כן חזרנו לישון.
קמתי בחמש, הילדים קמו כמעט מיד יחד איתי. אכלנו, שיחקנו, קצת לפני שבע כבר נסענו לנגב חומוס אצל אבו חסן ביפו, כי היה מוקדם מדי להביאם למעון, ואני כבר הייתי רעב.
אחרי ששמתי אותם במעון עשיתי כושר. חצי שעה ארובי, רק כדי להתעורר סופית לפני סדנת הכתיבה של ימי שישי בבוקר. ושוב הרגשתי את אותה הרגשה. האצת דופק, סחרחורת, תחושה שמשהו איתי לא בסדר. כמו אתמול, כמו שלשום, גם במצב מנוחה.
אבל כבר אתמול שח"ל אמרו שהדופק שלי נמוך, כרגיל, וגם האק"ג בסדר.
אז המשכתי את היום כרגיל. סדנה, החזרת הילדים מן המעון, האכלה. הם לא נתנו לי לישון, אז קראתי לאילנה שתבוא אלינו, ותציל את שנתי.
זה לא ממש עזר.
התקשרתי לאבא שלי, ואמרתי לו שכנראה לא נגיע היום לארוחת שישי, כי אני עייף ומרגיש לא טוב. שמעתי את האכזבה בקולו.
בחמש, אחרי רחצה, הלבשה והאכלה, הם נרדמו לי על הבקבוק. נזכרו בשנת הצהריים האבודה שלהם.
התקשרתי אליו שוב. סיפרתי לו זאת ואמרתי, שאם גם אני אצליח לנמנם קצת, בכל זאת נגיע.
שמעתי את קולו הנוגה בקצה השני של השפופרת. שאלתי מה קרה לו. הוא הודה שזה ציער אותו שלא נגיע.
אז כעבור שעה, אחרי שנמנמתי קצת, אספתי את עצמי ואת הילדים ונסענו לסבא.
כשהגענו אף אחד לא היה בבית. סבא היה בבית הכנסת. הגענו ראשונים. אז יצאנו למשטח בחצר ושיחקנו בו עד שיאיר ומיכל וילדיהם הגיעו.
וכשסבא נכנס הביתה מבית הכנסת, וראה את מיכאל ודניאל, פרץ בצהלה, ואמר שעשיתי לו את הערב.
אכלנו יחד את ארוחת הערב הטעימה. אבל ברגע שהסתיימה, הרגשתי לחץ בחזה וסחרחורת. סימנתי לאבא שלי שמשהו לא בסדר, השארנו את ילדים עם יאיר ומיכל ועלינו למעלה, לשדר לשח"ל.
וזהו. זה מה שהיה.

ואת כל זה בכלל לא התכוונתי לכתוב לכם.
התכוונתי לספר לכם, שהבוקר פגשתי את יעל, מנהלת המעון, וישבנו קצת בזולה שמאחרי המטבח, ושוחחנו. היא חיוותה דעתה על הספר שכתבתי למיכאל ולדניאל, ואגב כך שאלה, איפה אילן בתוך כל זה.
"אילן לא פה," אמרתי לה, עייף. "כל כולי מרוכז בפרנסה ובגידול הילדים."
"זה לא טוב," היא אמרה. "אני רוצה להזכיר לך משהו. בהוראות הבטיחות במטוס, תמיד אומרים להורים, שבמקרה חירום, כשמשתלשלות מסיכות החמצן כלפי מטה, עליהם קודם כל לחבוש מסיכה בעצמם, ורק אחר כך לילדים. גם אתה צריך חמצן. אתה צריך לשמור על עצמך."
הנהנתי.
"אני זקוק לזה," השבתי לה, "אבל כל שעתיים של חופש לעצמי עולות לי שמונים שקל, ולבקש מאבא שלי שיבוא הנה, אחרי שממילא הוא ישן אצלנו פעמיים בשבוע, נראה לי לא אנושי."
"תמצא דרך," התעקשה יעל, ובצדק, "אתה צריך זמן לעצמך."
"אתה גם די חרדתי, לא?" הוסיפה כבדרך אגב.
צחקתי.
"כל המתקשרות ומגידות העתידות שאני הולך אליהן, תמיד לפני יום ההולדת, מנבאות לי חיים ארוכים," גיליתי לה. "אבל כן, אני חרדתי. מאוד."
אמרה, ולא ידעה מה אמרה:)

בעצם גם את זה בכלל לא התכוונתי לספר.
התכוונתי לספר לכם על רגע אחד, קטן וקסום.
אחר הצהריים, אחרי המאבק בילדים על שינה, אחרי שכולנו ישנו קצת, בשש בערך, דניאל התעורר ראשון והעיר אותי. מיכאל עוד ישן. דניאל קרא לי בקולי קולות.
ניתרתי מן המיטה, לקחתי אותו בידיי ויצאנו החוצה, כדי שלא יעיר את אחיו.
התיישבתי איתו על הכורסא בחצר. היום כבר נטה לערוב. שעת בין ערביים הגיעה. דניאל היה חסר מנוחה.
החזקתי אותו בחיקי, חפנתי את ראשו המתולתל בחיקי, והתחלתי לשיר לו, בשקט.
"שלום עליכם, מלאכי השרת/מלאכי עליון."
והוא רגע, ושקט, והקשיב.
מביט בי, ובעולם, בעיניו הגדולות, בלחייו התפוחות, בתלתלי הברונזה הזהובים שלו.
נשקתי לו ולחשתי לו באוזן האם הוא יודע כמה אני אוהב אותו. והוא צחקק.
פתאום מיכאל התעורר וקרא לי מן החדר.
ניגשתי אליו עם דניאל, הנחתי רגע את דניאל על הארץ והרמתי לחיקי את מיכאל. נשקתי לו וחיבקתי אותו אלי. הוא שם את ראשו על חזי, מכניס אצבע לפיו, נח רגע, נרגע בחיקי.
"מתוק שלי, ילד יפה ומיוחד שלי, אני אוהב אותך," אמרתי לו.
והוא חייך.
בשביל זה, בשביל הרגעים האלה, רגעי האיכות עם כל ילד בנפרד, ועם שניהם יחד, הכול שווה.
נ.ב.
אני כנראה אשרוד את הלילה הזה. גם את הלילות אחריו.
רק עם עוד קצת שינה.
🙂