היום היה לנו תור לשעה שלוש אחר הצהריים לטיפת חלב, לקבלת החיסונים של גיל שנה. חיסון נגד דיפתריה, טטנוס, שעלת, פוליו salk, ודלקת קרום המוח, אדמת, חזרת, חצבת ואבעבועות רוח וגם מנת דח של חיסון פרוונר. בקיצור, סיוט.
בבוקר התעוררתי עם חרדה איומה. מה יקרה אם חס וחלילה אחד הילדים שלי ימות כתוצאה מהחיסונים האלה. לא יכולתי למחוק את החרדה הזאת, גם לא לעמעם אותה. ראיתי את עצמי מתאבל וזועק ונכנס לחדר שיש בו מיטה אחת ריקה. ראיתי את עצמי מתמוטט מרוב צער.
הילדים התעוררו, היו שמחים, אכלו יפה והלכו לגן. זה רק הקשה עלי עוד יותר. הפחד הנורא הזה, להביא ילדים בריאים לטיפת חלב לחיסונים, ולמצוא שנפגעו באופן חסר תקנה, הוא פחד איום ונורא.
אני בכלל לא יודע איך הצלחתי ללמד היום, להעביר סדנת כתיבה.
אבא שלי הצליח לסיים את מחוייבותיו ולהגיע לטיפת חלב ממש על הדקה. הוא מלווה אותנו בכל ביקור שם, כמרגיע המשפחתי. כולנו זקוקים לו. הילדים, וגם אני.
הראשון שחוסן היה מיכאל. החיסון בוצע בכתף ובשתי הירכיים. הוא בכה נורא. נתתי לו חתיכת תמר מתוקה וביסקוויט שהכנתי מראש, כדי שהמתיקות תנחם אותו קצת, ואז העברתי אותו לידי סבא, שיצא החוצה לטייל איתו ולהרגיעו, בזמן שדניאל התחסן.
כשישבתי למולה עם דניאל על הידיים אמרה לי אאידה, האחות המקסימה, שאני חב לה המון. "תשיר לו."
וזה היה רעיון מצוין.
קירבתי את פי לאוזנו ושרתי לו את השיר שאני שר להם כבר כמה ערבים, "אילו ציפורים."
אאידה חיסנה אותו בכתפו ובירכיו, ודניאל הקשיב לשיר ולא הוציא הגה. רק בחיסון השלישי בכה מעט, ומיד חדל.
גם הוא קיבלת חתיכת תמר וביסקוויט ויצאנו החוצה.
בחדר ההמתנה של טיפת החלב בסניף בלפור מיכאל כבר צהל ושיחק על הרצפה. יש שם צעצועים נהדרים. דניאל מיד ביקש להצטרף אליו, ואחרי כמה דקות, שראינו שהכול בסדר, אבא שלי נסע הביתה, הרי הוא ישוב לישון איתנו הלילה, בשל נסיעתי לחיפה מחר, ואני לקחתי אותם בעגלה הביתה, דרך השדרה.
רק יצאנו מטיפת חלב, מיכאל התחיל להשמיע קולות המביעים אי נוחות, ולזוע ברתמת המושב שלו לעגלה. נדאגתי. אפילו כבר סובבתי את העגלה לכיוון טיפת חלב. אבל אז נזכרתי שכבר תיכף ארבע וחצי, שעת האוכל הקבועה שלהם. אז במקום לחזור איתם לטיפת חלב עלינו לשדרה, התיישבתי איתם ליד שולחן הסבה מאבן (תבורך העירייה על כך), הכנתי להם בקבוקים ונתתי להם לאוכלם.
מיכאל חדל מיד מהשמעת קולות. מסתבר שהיה פשוט רעב.
הלכנו לאיטנו בשדרה, שבים הביתה רגועים ושבעים. כשהגענו הביתה, הילדים רצו מיד לטפס במדרגות אל הקומה השנייה, ואני עליתי אחריהם ושיחקתי איתם במגרש המשחקים החדש שלהם – המסדרון המרוצץ בבלטות ישנות של פעם, בצבעי אוכר וכתום, שלפני דלתה של רבקה השכנה, והדירה הצמודה לה. מאז גילו את המסדרון הזה הם ששים לזחול בו במהירות, להתחבא לי מאחרי הפינה או לחכות שאני אתחבא ואקרא להם 'קוקו, איפה מיכאל? איפה דניאל?' ואז לשוב אלי בצהלה.
חזרנו הביתה עייפים ומרוצים, ואז נתתי להם את ההפתעה שהכנתי להם בזמן כל המשחקים האלה. הסלט ששום שבת בבית הוריי לא הייתה נחשבת בלעדיו. סלט כבד קצוץ.
כשהיינו בטיפת חלב ראתה האחות אאידה את ספירות הדם שלהם, והמליצה לי לתת להם לאכול כבד, תרד, עדשים, דגים, בשר אדום, כדי לטפל באנמיה של מיכאל. נזכרתי, שהכנתי בדיוק לצורך זה כבד במקפיא, אבל שלא עשיתי בו שימוש.
אז מיד כשחזרנו הביתה השריתי אותו במים חמים מן הברז, בישלתי שלוש ביצים וטיגנתי בצל, ואחרי שהכבד הפשיר צליתי אותו במחבת עם מעט שמן, וטחנתי הכול עם קצת שמן זית, פלפל שחור ומלח בבלנדר.
זה יצא נהדר.
אבל, כמו שאילנה אמרה לי, כשנתנה לי את הבצל (כי לנו נגמר ולא הספקתי ללכת לשוק), לא כל ילד אוהב טעמו של כבד, אז שלא אתאכזב אם לא ירצו לאכלו.
פרסתי פרוסה עבה של לחם שחור, מרחתי עליה שכבה יפה של כבד, חציתי אותה לשניים ונתתי לכל אחד חצי פרוסה עם כבד. המון כבד.
מלא ציפייה התיישבתי מולם לראות מה תהיה תגובתם למאכל החדש הזה.
והייתה לי נחת. כזו נחת שכמעט בכיתי מהתרגשות.
הם פשוט ליקקו וטרפו את זה, עד כדי כך, שהוצאתי שתי כפיות מהמגירה, והתחלתי מאכיל אותם – בעזרתם, כי הם כבר מתעקשים לאכול לבד בכפית – בסלט כבד.
רציתי לבכות מאושר. הילדים שלי אוהבים סלט כבד, או בשמו המשפחתי האנגעהאקט (שזה כבד קצוץ). אם ככה, אין ספק שהם שיינפלד. התקבלו למועדון.
עכשיו נותר לי רק לתת להם את זה לפחות אחת לשבוע, כדי שהחוסר בברזל של מיכאל ייעלם, ובעיקר – כדי שהטעם הזה יהפוך לטעם קבוע בעולמם, כמו אצל שאר בני המשפחה.
כלומר, עד הרגע שבו נדע אם ירשו מאיתנו עוד משהו, את עודף הכולסטרול, בעטיו בגיל העשרה חדלנו כולנו מאכילת כבד, חוץ מהערב, רחמנא ליצלן, שבו, אחרי שנים שלא נגעתי בזה, בי נשבעתי, אכלתי ארבע פרוסות שלמות עם זה, וחתיכות עגבנייה מלמעלה, עם מלח. כמו בילדות.
עכשיו שניהם ישנים כבר. בלילות האחרונים מיד אחרי האמבטיה, כששמתי אותם במיטות, נרדמו. אפילו בלי סיפור או שיר. הערב דניאל אפילו לא אכל, כאחיו, את בקבוק הערב. אני מקווה שישנו טוב, שלא יעלה חום גופם, ושיקומ
ו מחר בריאים ושלמים, בעזרת השם.
ועכשיו גם אני אלך לישון. חרדות זה עניין מעייף. גם עודף אמוציה שמתעוררת מסלט כבד.
