פוליטיקה

הדף היומי (282). גללי צה"ל.

     את הכינוי לעיל המצאתי לגלי צה"ל באיזה יום שעצבנו אותי במיוחד. גלי צה"ל היא התחנה שאני הכי מאזין לה, מבוקר עד ליל. אבל בשנים האחרונות השתלט בה שיח מסית ומפלג, שיח מתלהם ופשיסטי, שלא יכולתי להאזין לו עוד. כך, אפוא, מצאתי לי פתרון נאה. כול אימת שבקע מן המכשיר קולם של ברדוגו או של עירית לינור וקובי אריאלי, העברתי לרשת ב'. כך זכיתי בתוכניות הנפלאות של קרן נויבך, אסתי פרז וליאת רגב.

     גלי צה"ל היא אחד מגופי השידור המשפיעים ביותר על התקשורת בישראל. היא בית הספר האולטימטיבי לעיתונאות, ורבים מעיתונאי ועיתונאיות ישראל חבים לה את תחילת דרכם. זוהי עובדה, והיא מחייבת. גוף תקשורת לאומי, הקולט אליו נערים ונערות בני שמונה עשרה, ובתוך זמן קצר הופך אותם לאנשי תקשורת מיומנים, חייב לשמור על האתיקה המקצועית שלו, ולהקפיד הקפדה יתרה על החינוך ועל האתוס אליו הוא מחנך.

     כתחנה לאומית, גלי צה"ל חייבת להיות תחנה מאוזנת, החותרת לאמת. לשקף את האמת ללא מורא וללא משוא פנים. עליה ללמד את אנשיה לא לקבל דבר כמובן מאליו, לבצע תחקיר, לדייק במסירת מידע ולא לעטוף מידע בפרשנות מוטה או אישית. יותר מכול עליה ללמד את אנשיה לדבר בעברית תקנית, בלשון נקייה ומתוך הגינות ויושר.

     גלי צה"ל שגדלתי איתה ועבדתי איתה כאיש יחסי ציבור וכדובר היא תחנה לאומית, תרבותית וחברתית. היא תחנה המסבה את תשומת הלב הציבורית לתופעות חברתיות, מדרבנת עשייה למען החברה בישראל ומקדמת שוויון בין כול אזרחי ואזרחיות הארץ. הקמפיינים החברתיים של יעל דן ושל רינו צרור הם תרומה חשובה ומכרעת לתיקון עוולות בחברה הישראלית. ואני לא מזכיר תוכניות כלכליות בתחנה פשוט משום שאיני בקיא בתחום זה.

     גלי צה"ל של השנים האחרונות נשבתה בידי שלטון מסית, מפלג וחסר מעצורים, שמינה למנהליה אנשים בשירותו והציב בה 'פרשנים' ו'פרשניות', המפיצים רעל כוזב על אזני המאזינים, ובהם חיילות וחיילי ישראל.

     את גלי צה"ל אסור לסגור. זהו כור ההיתוך של התקשורת הישראלית. אך בהחלט יש לתקן. יש לסלק ממנה את ברדוגו ועירית לינור, ואומר בזהירות – גם לבחון את מעמדו של אמיר איבגי כראש מחלקת החדשות. אפשר להעיר גם לאנשים שאני מאוד מעריך ואוהב, כמו רינו צרור ורזי ברקאי, שאמנם, נטלו על עצמם משימה קשה ביותר, לסנן בשידור חי את דברי השחץ, הרהב והכזב של מרואיינים פוליטיים, אבל שייזהרו מאוד בכבודם, בקיטוע דבריהם ובנפנופם הלאה. כן. זה מפריע לי, גם כשמדובר באנשי ימין מתלהמים.

     אפשר גם לבקש מאילנה דיין, עיתונאית רבת הישגים בתחנה ומחוצה לה, לחדול מן הראיונות שהיא מקיימת עם משפחות מיד אחרי אובדן, מפני שהראיונות הללו נוטפים מין אמפתיה, שנועדה לסחוט מן המרואיין התורן את מלוא הטרגדיה ואת המשגת הכאב. די בראיונות הנפלאים שהיא מקיימת עם אישים מכול רחבי תבל.

     בעיקר רצוי להודיע לכול המגישות והמגישים, הכתבים והכתביות, שמהיום מותר למרואיינים לדבר בגלי צה"ל בלשון עבר, ולחדול מן התופעה המגונה, המתמדת, היומיומית והמקוממת, של הסללת כול דובר או דוברת בשידור לעבור לדיבור בזמן הווה, גם אם מדובר בעדות על משהו שהתרחש לפני שעות או ימים. מותר להגיד "שמעתי יריות. יצאתי לרחוב ואז ראיתי את השכנה שלי מתבוססת בדמה," למשל, ולא להגיד "אני שומעת יריות, יוצאת לרחוב ורואה את השכנה שלי מתבוססת בדמה." כי אם עודנה מתבוססת בדמה בהווה, רחמנא ליצלן, יש לה כנראה המון דם, או שאזל דמה לגמרי.

     התופעה המגונה הזאת, כפיית המרואיינים ללשון הווה, היא מנגנון מלאכותי, מאוד גל"צניקי, של ייצור דרמה באמצעות השימוש בדאיקסיס, דיבור בהווה או בציווי. הכלי הזה נועד לייצר דרמה מלאכותית בשידור, וגורם למאזינים להידרך ולכול הורמוני הלחץ שלהם להשתחרר. זה אולי מביא רייטינג, אבל מעודד ראיית שחורות, חיים בהווה מסוכסך תמיד והתקפי לב.

     הצרה היא, שאת הנורמה התקשורתית הפסולה הזאת מביאים עימם בוגרי ובוגרות גלי צה"ל אחרי כן לגופי תקשורת שבהם הם נקלטים. אז די מזה. אנחנו ממילא חיים בדרמה מתמדת, במדינה שלא קל לחיות בה. אין צורך לייצר דרמות מלאכותיות בלשון השידור, ברגעים שבהם אין דרמה. אפשר גם לדבר בלשון רוגעת, כמו, למשל, בתוכנית נפלאה ששמעתי ביום חמישי האחרון, שיחה בלתי מתלהמת של איתן כבל עם עו"ד דובי וייסגלס, שנכח בצמתי הכרעה רבים בפוליטיקה ובחברה בישראל, והתברר גם כנגן אקורדיון בעל ידע מופלג במוסיקה יהודית ועברית.

     ולבסוף, אחרי שיחליפו את ראשי התחנה, מן הראוי לעשות עוד משהו. להתנצל עמוקות בפני מולי שפירא, על האופן המחפיר שבו הדירו אותו משידור, להשיב לו זמן שידור ובעיקר לכבד ולהוקיר בכול דרך את עבודתו רבת השנים למען גלי צה"ל בפרט, וחיי התרבות בישראל בכלל. לא יהיה זה מופרך לקרוא אולפן על שמו בעודו בחיים, או להעניק מלגה או פרס מטעמו. האדם הזה, שהיה לי קשה לבלי נשוא לעתים לעבוד מולו, בשל דרישותיו המקצועיות, היה ועודנו נכס תקשורת ותרבות לישראל בכלל ולגלי צה"ל בפרט. ועל כך הוא ראוי למילה של תודה.

     דיברתי לאחרונה עם חבריי וחברותיי ב'דמוקרטים', על כך שעלינו להצביע מדי שבוע על משהו או מישהו הדורש תיקון, במסגרת ניקוי האורוות משרידי השלטון הקודם. מזה שבוע אנו נאבקים במינויו של נאור יחיא לדובר בית הנשיא. השבוע זה תורה של גלי צה"ל. יהיו עוד מאבקים. אנחנו נחושות ונחושים לתקן, כמאמר השיר הבלפוראי, "אתם קלקלתם – אנחנו נתקן."

     שבוע טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.