משורר גדול מִדורו

צבי עצמון. גֹמא ורִמוֹן. שירים חדשים ומשכבר. ספרי עתון 77, 2025. 109 עמודים, 65 ₪.

     צבי עצמון הוא אחד המשוררים החשובים הכותבים כיום בשפה העברית. בעיניי הוא ה'יהודה עמיחי' של הדור הזה. ראוי ששירתו תיכלל בתוכנית הלימודים בספרות והוא ראוי בזכותה לפרס ביאליק ולפרס ישראל. למן תחילתה, שירתו נכתבת מבעד לעינו המפוכחת של משורר שהוא מדען, מקיפה קשת רחבה של נושאים ונמצאת בדו-שיח מתמיד עם השירה העברית לדורותיה. מתוך כך היא בנתה את עמדת המשקיף שלה ואת שפתה הייחודית.

     הספר הזה הוא הספר ה-13 של צבי עצמון, יליד 1948. לפי חשבון פשוט הוא בן 78 כיום, עובדה בלתי נתפסת כשלעצמה. לשירתו של צבי התוודעתי במלחמת לבנון הראשונה. הוא היה אז בן 34, השתתף בקרבות בה, ומתוכם שיגר לעולם את שירו 'שחזור' (הכלול גם בספר זה), שביטא, דרך קטלוג מטונימי שהופך להיגד מטפורי בסופו, את ביזוי ערך חיי האדם במלחמה. 

הספציפיוּת של האהובה, האב והעולם

    הספר שלפנינו הוא מבחר משירתו עד כה בתוספת שירים חדשים. יש בו עשרה שערים, כמניין הספירות, אבל הוא רחוק ממיסטיות. כולו חבוק בין שירי פתיחה וסיום המוקדשים לאשתו, סיגל. ואין זה עניין של מה בכך. לאורך שנות יצירתו ייחד לה שירים יפהפיים, המדגישים את מרכזיותה בחייו. הנה, למשל, השיר "זרת": "סָבִיב סָבִיב לוֹחֵךְ צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֵךְ הַקְּטַנָּה/חוֹפֵן בְּפִי אֶת כֻּלָּהּ. לְהַחֲזִיק אוֹתָהּ/מוּגֶנֶת, בְּתוֹכִי, פְּנֵי הָעוֹלָם/שְׁמֵי הַזַּעַם, מִשְׁבְּרֵי רְעָמִים וְנֶפֶץ./אָז בְּזֶרֶת עוֹבֵר כַּף יָדֵךְ, חֲרִיצֵי הַחַיִּים, וְהַלֵּב וְהַנֹּעַם,/מִתְאַר הַבֹּהֶן, פְּעִימוֹת הַצַּוָּאר. וּמְכַיֵּר בְּפָנַיִךְ אֶת שֶׁקַע הָאַף,/שָׂפָה עֶלְיוֹנָה, תַּחְתּוֹנָה, תְּנוּךְ הָאֹזֶן כִּתְחוּשַׁת לֵב רַכָּה/לְהַצְפִּין אֶת כֻּלֵּךְ עַל פֶּה/כַּאֲוִיר לֹא נִרְאֶה/לַחְלוּחִית מֵעֵינַיִךְ./נִשְׁאָב אֶל הַזְּרוֹעַ, הַגַּב, חֶבְיוֹן הַשֶּׁחִי, מִצְחֵךְ הַצּוֹפֵן/בְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת וְגֵרְשַׁיִם, שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת, אַהֲבָ"ה,/עַד כְּלוֹת הַדְּמָעוֹת." הרבה יופי ותחכום יש בשיר הזה. בתחילתו הוא מוצץ את הזרת שלה, אבל אז הוא עובר בזרת שלו על כף ידה, כדי לגלות שלא היה יכול לשמור עליה מפני החיים. הוא לכאורה יוצר אותה במסעו על פניה, "מכייר בפניך", אבל מודע לכך שכול מה שהוא עושה הוא "להצפין את כולך על פה", כלומר לאומרה בשיר. סופו של דבר שהוא קורא בה את המוצפן בה גם בלעדיו. אהבה.

     זה יפה כשלעצמו, ויפה גם מפני שאינו משׂתרר על גוף האהובה, כמו ברבים משירי האהבה, המתארים את גוף האהובה מלמעלה למטה או להפך, ובכול דור, מאז שקספיר בסונטה 130 שלו – אֲהוּבָתִי עֵינֶיהָ לֹא חַמָּה/אַלְמֹג אָדֹם מֵאֹדֶם שְׂפָתָהּ/לָבָן הַשֶּׁלֶג? פִּטְמָתָהּ חוּמָה/שְׁעָרָהּ כְּחוּט? שְׁחֹר-חוּט עַל קַרְקַפְתָהּ (תרגום שלי, א"ש) – נמצא בכל דור משורר המרוקן את דימויי הגוף של האהובה, הנהוגים בדורו, כדי לאשש את קיומה הספציפי. אבל צבי לא מתאר את גוף האהובה בסדר הקבוע. הוא מסתחרר בו כבתנועת האהבה. ואין הוא מדמה את אהובתו בשום סדרת דימויים, אלא מגלה בה, בסדרת מטונימיוֹת, את טבעהּ.

     כדי להבין את גדולת השיר הזה של עצמון כדאי להעמיד מולו את השיר האהוב-לעצמו של נתן אלתרמן, "לבדך", מתוך ספרו "כוכבים בחוץ": "שׁוֹקַיִךְ תְּהִילָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת/ מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר/ בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת/ לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר.//  שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל/ עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן/ הַלַּיְלָה, סְחַרְחַר מִיּוֹנִים עַל הַשֹּׁבֶךְ/ מַדְלִיק לָךְ עֲצֵי דֻּבְדְּבָן." ראו איזה הבדל עצום ועמוק בין ההתלהבות של אלתרמן מגוף האהובה, בין הרהב המרהיב של דימוייו – לבין הצניעות של גילוי האהבה בפני האהובה, והספציפיות שלה, אצל צבי עצמון.

     אין זה מקרה שאני מעלה כאן את אלתרמן, כי צבי מצוי בדיאלוג עמו ועם שירתו. כך, למשל, בשורות הבאות מן השיר האירוני, "פגישה עם": "וְשָׁם מַמָּשׁ כֵּיף, עוֹשִׂים פִּיקְנִיק לְיַד אֵיזֶה אֲגַם,/עִם עֵצִים נֶחְמָדִים לְמַרְאֶה. וְיֵשׁ גַּם הֲמוֹן בַּרְבּוּרִים, וְכַיָדוּעַ/מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ, וְזֶה מַדְלִיק. אֵשׁשׁשׁ/אֶלָּא אִם הוּא הִידְרוֹפוֹבִּי אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֶרְדַת טְבִיעָה." שורות המהדהדות כמובן את שירו האהוב של נתן אלתרמן, "ירח":" מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ /שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים/ לָעַד לֹא תֵּעַקֵּר מִמֶּנִּי אֱלֹהֵנוּ/ תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים."

ההתכתבות עם שירת העולם והארץ

     צבי עצמון שׂוחה בשירת העולם והארץ. הדיאלוג שלו עמה בא לידי ביטוי לעתים בשמות הפרקים בספרו, כמו "עכשיו ובימים אחרים", שהוא וריאנט על ספרו של יהודה עמיחי, "עכשיו ובימים האחרים", וגם בשמות שירים ובטבעם. כך, למשל, בשיר שכתב על חיי אביו ומותו, "אב, אין מנחם", שבעיניי יש בו דיאלוג סמוי עם שירו של יהודה עמיחי, "אבי", ועל כן אין תמה שהוא משובץ בפרק שיר הנושא את שם ספרו. עמיחי כתב: "אָבִי פִּתְאֹם, מִכָּל הַחֲדָרִים/ יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים.//הָלוֹך הָלַך לִקְרֹא לֵאֱלֹהַיו,/ שֶהוּא יָבוֹא לַעֲזֹר לָנוּ עַכְשָו.//וֶאֱלֹהִים כְּבָר בָּא, כְּמוֹ טוֹרֵחַ,/תָּלָה אֶת מְעִילוֹ עַל וַו-יָרֵח.// אַךְ אֶת אָבִינוּ, שֶיָצָא לְהוֹבִילו,ֹ/יַחֲזִיק הָאֱלֹהִים לָעַד אֶצְלוֹ." אבל אצל צבי, האב אינו מצוי ביחס עם אלוהיו ואלוהים אינו מצוי ביחס עם המקונן על מות אביו. מי שבא ומי שהולך הוא אביו הסבל, הנושא על שכמו חפצים כבדים, את משא חייו, אך גם את גאוותו, את בנו: "אָבִי/מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי/אָבִי. וּשְׁנֵי מוֹתוֹ רַבּוֹת הֵנָּה/מֵחַיָּיו מְעַט, כְּבֵדִים וְרָעִים./ […] סַבָּל הָיָה אָבִי, רָהִיטִים/פְּסַנְתֵּרִים, אַרְגְּזֵי שִׁמּוּרִים, מַשָּׂא/עֶלְבּוֹנוֹת רְחוֹקִים/וּקְרוֹבִים./וּכְשֶׁנָּשָׂא אוֹתִי עַל כְּתֵפָיו גַּאֲוָה וָאֹשֶׁר בְּלִי דַּי/אֲפָפוּנִי […] מָה הָיָה לְאָבִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקְּרֵנִי שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת עֵת/כָּרַע מִמַּשָּׂא/חַיָּיו מְעַט, רָעִים וּכְבֵדִים, מַחֲלָתוֹ/הַגּוֹאֶלֶת. אוּלַי כְּבֵדָה הָאֶבֶן/אַף שֶׁסַּבָּל הָיָה/וּשְׁרִירָיו חֲזָקִים/אָבִי. וְאֵין/מְנַחֵם. שֶׁמְּעַטִּים, רָעִים, כְּבֵדִים/וּנְמוּכִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיָּיו/וּבִדְמִי יָמָיו/מְעַט וּמָרִים נִגְאַל/אָבִי וָמֵת./אָבִי". איזו קינה איומה כתב כאן עצמון, משתמש במסגרת הפותחת וסוגרת את השיר ובמילה 'אבי' כמין פזמון חוזר של יבבה, המדגיש את היות השיר קינה על מות אביו. כאן האב הוא ספציפי מאד, הוא לא 'אבינו' הכוללני של עמיחי, הוא אב מסוים מאד, סַבָּל שסָּבַל רוב חייו עד מותו בלא-עת.

     ההתכתבות עם עמיחי ממשיכה גם בשיר "אלוהים שוב", בפרק השיר "רימון", שכולו נסוב על טבח ה 7.10, ומבכה את הילדים שנרצחו בו: "אֱלֹהִים, כְּהֶרְגֵּלוֹ, שׁוּב לֹא/רִחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן/וְהַפָּעוֹטוֹן בַּמָּמָ"דִים, וְלֹא עַל/סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלָּהֶם בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים/וְעַל דּוֹדֵיהֶם תַּחַת כִּפַּת/שָׁמַיִם כְּחֻלָּה,/בּוֹהֶקֶת/וְהַשִּׁטִּים סְמָדַר בְּצַד כְּבִישׁ/הַשְּׂרוּפוֹת".

     מקודם הראיתי את ההתכתבות שלו עם אלתרמן, אך ההתכתבות שלו עם שירת העולם והארץ באה גם בהרמזים הצפונים בשיריו, כמו "שָׁחֹר הוּא שָׁחֹר/גּוּף הוּא רַק גּוּף,/ וֶרֶד הוּא לְעוֹלָם וֶרֶד, כַּיָּדוּעַ" הוא כותב בשיר "אפקט סטרופ, סגול על לבן", בהרמז לשירה הידוע של המשוררת האמריקנית גרטרוד סטיין, "ורד הוא ורד הוא ורד", או עם צ'סלב מילוש, גוגול, דן פגיס, מרדכי גבירטיג, אבנר טריינין או דליה רביקוביץ': "הָיְתָה כָּאן בֵּינֵינוּ, בְּאוֹתָם רְחוֹבוֹת, חֹרֶף/קָשֶׁה, וְאָבָק./תַּפּוּחַ זָהָב/אָהַב אֶת אוֹכְלֵהוּ,/וְגַם לִי יֵשׁ כֹּחַ בִּלְתִּי מְשֹׁעָר/לִשְׁכֹּחַ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁכֹּחַ" ('במערב הכחול').

שירת מחאה

     שירתו של צבי מתכתבת גם עם המקרא, בשירים רבים. למשל, בשיר "קול דמי אחיך" הוא בא חשבון עם הימין הפוליטי כולו, על שום ה 7.10 והפקרת החטופים אחריו, דרך פרשת קין והבל: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ/צוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה/מֶה עָשִׂיתָ לְעַם זוּ נַפְשִׁי מָסַרְתִּי, חִלַּצְתִּי חֲטוּפָיו/בְּדָמִי, בְּחַיַּי?/שֶׁסַע שִׁסַּעְתָּ, קָרַעְתָּ קְרָבָיו, חָמַסְתָּ דָּמָיו/עַד מַלְאָה הָאָרֶץ חָמָס,/אָז הִפְקַרְתָּ דָּמוֹ/נֶאֶלְמוּ חֲטוּפָיו./קַעְקַע אוֹת בְּמִצְחֲךָ/וֶהֱיֶה נָע וָנָד/לָנֶצַח/אֶתְכַּחֵשׁ לְךָ, לֹא אוּכַל שְׁאֵת/הֱיוֹת אָח לְךָ./מָה עָשִׂיתָ:/קוֹל דְּמֵי אַחֶיךָ צֹעֲקִים אֵלַי/מִן הָאֲדָמָה.//וְאַתָּה בְּשֶׁלְּךָ." כך הוא מתכתב עם המקרא גם בפרק השיר "גווילים," המוקדש כולו לפרשות ודמויות מן המקרא, וכך גם בשירו "חטא המרגלוֹת", המוקדש 'לנשמותיהן הזכות של רוני אשל, נועה מרציאנו, יעל לייבושור, ים גלס וחברותיהן', ואומר, בין השאר: "וְיֹאמְרוּ הַנְּעָרוֹת הירויות, וְהַמְּעוֹנוֹת וְהַנִּשְׂרָפוֹת: בָּאנוּ אֶל חמ"לי הַתַּצְפִּית אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אוֹתָנוּ. אַתֶּם בְּחַרְתֶּם וּתְשַׁלְּחוּ. וְאָנוּ הַשֵּׂכֶל לֹא הִשַּׁלְנוּ הַבֵּן שֶׁלֹּא לַחֲפֹר אֶת אֶרֶץ הַגָּדֵר וְיוֹשְׁבֶיהָ נִשְׁלַחְנוּ, אֶלָּא לתחזוק הקונפסציה אֲשֶׁר לִצְפוּנִים בֶּטַח בְּבוֹרוֹת בַּקִּרְיָה וּבְבִנְיְנֵי הַשְּׂרָד המבוצרים." איזה כתב-אשמה חריף מנסח כאן צבי עצמון. אחריו איננו זקוקים כביכול לוועדת חקירה ממלכתית או לא. הדברים טבועים כבר בשירה.

     למעשה, ההתכתבות שלו עם המקרא היא כלי פוליטי, כלי של מחאה. זו מחאה לאומית, הנסובה על אבות האומה כמו גם על אחרוני מנהיגיה בעת הזאת. כך, למשל, המחאה של בני ישראל נגד משה במדבר, בשיר "מתים מהלכים. במדבר": "לָקַח זְמַן, אֲבָל בַּסּוֹף הֵבַנּוּ:/מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ יָצָאנוּ/אֵלֶיהָ לֹא נַגִּיעַ. לֹא רַגְלֵינוּ הַצָּבוֹת./ כָּאן, בַּשְּׁמָמָה, נִפַּח אֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ,/עִקְבוֹת נְמָלִים בְּמִדְבָּר וְצִיָּה./לֹא לִגְאֹל מִסִּבְלוֹתֵינוּ/אֶלָּא לְהָמִיתֵנוּ/בְּיִסּוּרִים וּבוּשָׁה, עֲבָדִים/לַיֹּבֶשׁ וְלַשֶּׁמֶשׁ הָאַכְזָר, הַצָּמָא הַמַּצְמִית./כָּל הַדּוֹר כֻּלּוֹ./עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת לֹא תִּנָקֶה עַל זְרִיַת חוֹלוֹת/נוֹדְדִים בְּעֵינֵינוּ". אבל, כפי שמעידה הלשון העברית העדכנית המתנגשת כאן בלשון המקרא, המסע כאן אינו ממצרים לארץ זבת חלב ודבש, אלא מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר. דהיינו, השיר הזה מתדמה לחשבון עם משה, ולמעשה הוא חשבון עם נתניהו, שיוביל אותנו שוב לגולה, אך אינו מוזכר כאן בשמו, בשל ההבטחה הנוראה בסיומו של השיר: "שִׁמְךָ שֶׁלְּךָ בְּקֹשִׁי יִפָּקֵד."

     בין פרקי המחאה כלול בספר גם פרק שירה המוקדש לבנו, שנפצע באורח אנוש במלחמה קודמת. סדר הדברים מעורר בקורא יראה שמא נפצע במלחמה האחרונה. לא כך הדבר. אך עוצמת הפגיעה בבן ובהוריו מקנה לעצמון את הזכות, ואת החובה, לצאת נגד המלחמות.

צניעות המשורר

     ממשורר המודע כל כך למעשה השיר שלו בתוך עולם התרבות והשירה שהוא חי ופועל ויוצר בו ניתן היה לצפות לסוג כלשהו של רהב. אבל צבי עצמון הוא משורר צנוע. הוא אינו מגדיל את עצמו על שירתו, על מושאיה או על שירת אחרים. "שִׁירִים הֵם קוֹלָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ/מִטַּלְטֶלֶת עַל אֲגַם, אַדְוַת דְּיוּנָה/נִרְמֶסֶת,/כָּל הָעֵת/כְּרִשְׁרוּשׁ עֵט עַל נְיָר/לֹא נִרְאֶה" הוא כותב בשיר "רסיס זמן ישיר", ובשיר "ערב שירה והתנצלות" הוא מעמת אלה מול אלה את המשוררים הקוראים שירה ואת עובדי הקבלן שתפקידם לנקות את האולם בסוף הערב: "קוֹרְאִים לָהֶם עוֹבְדֵי קַבְּלָן, לֹא נֹסַח גּוֹגוֹל/נְפָשׁוֹת מֵתוֹת, אוֹ סְתָם/צְמִיתִים,/רְפָאִים חַסְרֵי שֵׁם/ וַחֲצִי חִיּוּךְ רָהוּי, מְרַחֵף/בְּלִי פָּנִים./הֵם יָרִימוּ אֶת הַכִּסְּאוֹת כְּשֶׁנְּסַיֵּם לִקְרֹא כָּאן הָעֶרֶב./יַעַבְרוּ עִם מַגַּב, יְכַבּוּ אֶת הַמֵּחַם וְיִשְׁטְפוּ אֶת הַכּוֹסוֹת.//וְלָכֶם, גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי, תּוֹדָה מִקֶּרֶב לֵב/עַל הַהִשְׁתַּתְּפוּת וְהַקֶּשֶׁב/וּבֶאֱמֶת סְלִיחָה עַל הַטִּרְדָּה."

     היחס הלא-אנושי, הלא-מכבד, שעובדי הקבלן נתקלים בו, מוּקרן בשיר הזה גם על המשוררים, וסופו של דבר גם על קהלם, אנו, קהל הקוראים. כי כאשר ההתבוננות החומלת, ההומניסטית, חסרה, איש לא ייפקד מהעדרה.

     השירה, בעבור צבי עצמון, היא כורח.  בשיר "כאילו מישהו שאל", שפזמונו החוזר הוא "כאילו מישהו שאל אותי", הוא מעמיד את כתיבת השירה כחלק מן הדברים שאיש אינו יכול לבחור בהם – עצם לדתו, מגדרו, יכולותיו החושיות. "אוֹ לְהֵאָחֵז בָּעֵט בְּמִין שִׂמְחָה/נוֹאֶשֶׁת, כְּשֶׁנִּכְתָּב פִּתְאֹם/עַל נְיַר הַנֶּפֶשׁ: כְּאִלּוּ/מִישֶׁהוּ שָׁאַל/אוֹתִי." ובשיר אחר, "ביוגנזיס ושירה": "שִׁירָה וְתוֹבָנוֹת נוֹלָדוֹת מֵאֲלֵיהֶן, יֵשׁ מֵאַיִן,/הַחַיִּים, כְּרִמּוֹת בְּצִנְצֶנֶת, וּכְמוֹ מְשׁוֹרְרִים,/נוֹצָרִים תָּמִיד מֵחַיִּים." אבל צבי אינו משורר אינטואיטיבי בלבד. הוא משורר מתוחכם מאד. וגם זאת הוא יודע, וכך הוא מעיד על עצמו בשיר "מחבואים": "עַל הַדַּף, מַקְפִּיד בַּנִּקּוּד, תָּמִיד מְשַׂחֵק/מַחְבּוֹאִים."

     קצרה היריעה מכדי לעמוד על מרב עומקו והיקפו של ספר שירים זה, ושל שירתו של צבי עצמון בכללותה. אבל אני מקווה ומאמין שצבי עוד יזכה בחייו לראות את גודל ההישג שהוא ראוי לו, כאחד מבכירי המשוררים הכותבים כיום בשפה העברית.

נ.ב.

     מאמר זה נכתב בראשית ינואר 2026 וחיכה במשך חמשה חודשים לפרסומו בעיתון מסוים. רציתי לפרסמו בו כדי לתת לצבי עצמון ולשירתו את מרב התהודה שהם ראויים לה. אבל סבלנותי פּקעה. ערכתי בעצמי במשך יותר מעשור מוסף לספרות ואני מכיר את מגבלותיו. אך נדמה לי כי מעולם לא נתתי לכותב לחכות זמן רב כל כך עד פרסום דבריו. הרי יש משמעות גם לזמן התגובה בין פרסומו של ספר לבין פרסום מאמר עליו. אחרי חמשה חודשים גם החשוב וה'ישן' נדחק מפני החדש, וכך יוצאים הקוראים והספרות העברית כולה בהפסדם.

     מספר הקוראים והעוקבים שלי בדפיי השונים ברשתות החברתיות הוא רב. מכולכםן אני מבקש עתה לשתף את מאמרי ברשתות החברתיות, כדי שצבי ושירתו יזכו לתהודה שהם ראויים לה. תודה ושבת שלום.