הורות בגיל מבוגר

נפרדות.

יומן מלחמה (61).

     כול מי שעקבו אחרי יודעים, שהתנגדתי לכול ניסיון להפריד בין התאומים שלי, מאז נולדו ועד היום. אבל כאשר זה בא מהם עצמם, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

     זה התחיל בסדרי השינה. עד לא מכבר היו ישנים יחד מדי לילה, ועם בוקר הייתי מוצא אותם מכורבלים זה עם זה, במיטתו של דניאל. אבל בשבועות האחרונים יש שינוי. כול אחד ישן במיטתו, ורק לעיתים הם עוד יחד.

     זה המשיך בשיחות על בית הספר שכול ילד רוצה ללמוד בו בשנה הבאה. הם הרי עולים לכיתה ז', לחטיבת הביניים, ועליהם לעזוב את בית הספר שהם כל כך אוהבים, ובו גדלו, ולבחור בית ספר אחר. וברוך השם, יש במשגב שפע של בתי ספר. הממלכתי ביניהם הוא תיכון משגב, תשלובת של כמה בתי ספר במתחם אחד. אך מלבדו ישנו בית הספר הדמוקרטי בתפן, בית הספר לאומנויות 'שיח' בעמוקה, בית הספר האנתרופוסופי בהרדוף, בית הספר 'השחר המוזהב' במעלה צביה ועוד.

     מיכאל די מהר הודיע שהוא רוצה ללכת לבית הספר בתפן, כי רוב חבריו, משכבת הגיל שלו ומשכבות גבוהות יותר, מן הישוב שלנו ומן הקיבוץ הסמוך, כבר שם. דניאל לא החליט, אך אני הצעתי לו לבדוק את 'שיח', מפני שהוא בית ספר פתוח לאומנויות.

     ביום חמישי האחרון התקיים יום פתוח להורים ולתלמידים בבית הספר בתפן. מיכאל ביקש שנלך אליו שנינו, ולשם כך ביטלתי בדיקת אולטרה סאונד שקבעתי לי בנצרת. היה לי ברור שעלי להיות אתו שם. כששאלתי את דניאל אם ירצה להצטרף, אמר שלא. שהוא לא רוצה ללכת עם מיכאל וחבריו. שזה של אחיו, לא שלו.

     אז נסעתי עם מיכאל לתפן, היינו שם כמה שעות והתרשמנו מאד. ההרשמה לבית הספר אפשרית רק ל-26 תלמידים/ות, והביקוש גדול בהרבה. לכן מתקיים שם מיון קפדני ואחריו גם הגרלה. אבל ננסה בהחלט לרשום אותו לשם.

     כשיצאנו מבית הספר אמרתי למיכאל, שעלי עוד לרדת לכרמיאל עם דניאל כדי לקנות לו בגדים לבת מצווה של בת כיתתם, שהתקיימה באותו ערב. חשבתי לעשות זאת ממש לפני האירוע, ומיכאל בחוכמתו הציע שפשוט ניסע לבית הספר, נאסוף ממנו את דניאל מוקדם יותר ונרד אתו יחד לכרמיאל כדי לקנות לו בגדים.

     כך עשינו, וכשהגענו לביג כיוונתי אותם לחנות 'קסטרו', שבה יומיים מקודם לכן קנינו בגדים למיכאל. נכנסנו, בילינו שם שעה ארוכה במדידות, דניאל נראה נהדר בזוג מכנסיים ובחולצה שאני עזרתי לו להתאים. אבל בסופו של דבר ויתר עליהם – כי זה הטעם שלי, לא שלו, הבהיר – ובחר, אבוי, בדיוק אותם מכנסיים שמיכאל קנה לעצמו.

     מיכאל מיד התקומם, והודיע שאלה המכנסיים שהוא קנה לעצמו, ושהוא לא רוצה שייראו אותו הדבר. זה פגע בדניאל, וגרם לו להחליט שהוא לא קונה שם כלום.

     "למה בכלל נכנסנו לחנות שמיכאל קנה בה בגדים?" התרעם בצדק, "יש לנו אותו טעם בבגדים!"

     "אתה צודק, עשיתי טעות שלא חשבתי על זה מראש," השבתי לו. ואז שמנו פעמינו לחנות בגדים אחרת, בעוד מיכאל הולך למכונית כדי לאכול בה בשקט את הוופל הבלגי שקניתי לו ב'גולדה' וגלידה לדניאל ולי.

     דניאל מאוד התלהב מן החנות האחרת ובחר בה בגדים לטעמו. ואז התקשר לאחיו שיבוא לחנות ויראה מה יש בה. מיכאל מיהר אלינו, ובסופו של דבר בחר בה סווטשירט וחולצה קצרה, אבל שונים משל אחיו.

     זה היה אתמול. היום יצאו כול בני ובנות הנוער של תובל פלך לטיול חורף באזור הכרמל, לשישבת, כולל לינה. מיכאל הודיע שהוא יוצא. דניאל הודיע שלא. ניסיתי לדבר על ליבו, חששתי שיהיה לו קשה לבדו אתי בבית. אבל הוא התעקש שאינו מעוניין בטיול הזה. חשבתי רגע, ואז אמרתי לו, שאם כך, ננצל את העובדה שאנחנו לבדנו, שני אוכלי בשר, בלי מיכאל הצמחוני, ושאקח אותו לארוחת שישי במסעדת בשרים. הוא שמח על כך מאוד.

     ידידי מדיר אל אסד, עורך הדין חליל נעמה, המליץ לי לנסוע אתו למסעדת 'אל זין' בנחף, ובטובו גם הסביר לי בדיוק איך לנסוע אליה. לרדת בירידה בכביש 854, לפנות ימינה, לנסוע תחת הגשר ואז 50 מ' קדימה מצד ימין למצוא את המסעדה. אבל כשהגעתי לפנייה הזאת היא הייתה חסומה באבנים, או כך לפחות היה נדמה לי. ולכן עשיתי יו בצומת כרמיאל, ונכנסתי לנחף דרך תחנת הדלק, בדיוק מן הכיוון ההפוך לזה שחליל כיוון אותי אליו.

     שאלתי את הבחור בתחנת הדלק איך להגיע למסעדה. הוא בטובו הסביר לי. אבל מכיוון שהיה כבר לילה, וזו הפעם הראשונה שנסעתי בתוככי הרחובות הצרים והדו-סטריים של נחף, התברברנו כהוגן עד שהגענו למסעדה.

     כשהושיבו אותנו, שאלתי מי זה אל זין, בעל הבית. הוא בא לשולחננו ואז סיפרתי לו שעורך הדין חליל נעמה שלח אותנו אליו. "אה, הוא חבר שלנו!" חייך בעל הבית.

     ומה שקרה מאותו רגע ואילך כבר שייך לסיפורי האגדות.

     כי הם פשוט מילאו לנו את השולחן בסלטים ואז במנות ביניים מכול הסוגים והמינים והטעמים, הכול טרי וטעים להפליא, אבל הרבה מעבר למה שלא רק אב ובנו יכולים לאכול, גם משפחה שלמה לא הייתה משתלטת על זה. ואז הגיעו גם סטק הפילה שדניאל הזמין, ומצמצץ בשפתיו ואמר שזו הפעם הראשונה שהוא אוכל סטק אכיל, כלומר רך לנגיסה וללעיסה, ומנת הקבאב שלי.

     השירות היה אדיב והאוכל היה מצוין. אך כשהגיע החשבון לא האמנתי למראה עיניי. על כול השפע הזה הם לקחו מאתנו רק 245 שקלים, ומנו בחשבון רק את מנות הבשר והשתייה. אמרתי לעצמי, שזו ודאי הנחה שעשו לחבר של חליל, ושזה לא הוגן מצידי לאכול ככה על חשבונם. אז הוספתי מאה שקלים.

     אחרי שהגישו לנו תה וקפה ומלאבי נפלא, ניגש אלי בעל הבית, שאל אם נהנינו, ואז שאל מדוע הוספתי מאה שקלים לחשבון.

     "כי זה מחיר זול מדי," אמרתי לו, "תן את זה לחבר'ה שעובדים פה."

     לו רק היה יודע מה רמת ההכנסה שלי ודאי היה מסרב לכך😊 אבל אני באמת הרגשתי שזה לא הוגן לאכול ארוחה כזו במחיר כול כך זול.

     כשהגענו הביתה חליל צלצל כדי לשמוע איך היה לנו שם. סיפרתי לו, והוא אמר, שאלה המחירים שם, ושלא צריך לשלם מחיר מופקע על אוכל, ובמסעדות בכפרים מסביב המחירים זולים מאוד, ואפילו סיפר לי על מסעדה בג'דיידה מכר, שבה כול אחד יכול ליטול לעצמו כאוות נפשו ממזנונים מאוד עשירים, בבשרים ובמאכלים ים, סלטים ותוספות, במחיר קבוע של 100 שקלים לאדם. הוא גם הבטיח לקחת אותנו לשם.

     אז כך חגגנו הערב את הנפרדות של התאומים: דניאל ואני ישבנו וזללנו במסעדה בנחף, מיכאל התקשר, והראינו לו את השולחן, והוא הראה לנו את השולחן שלהם, סיפר שאכל לראשונה שניצל תירס ונהנה ממנו, וגם ביקש וקיבל קידוש לליל שישי, ואני כל כך גאה בו על כך – ואז הבטחתי לו שנלך למסעדה הזאת שוב יחד, שלושתנו, כי יש שם המון סלטים שיערבו לחיכו.

     ובינתיים קבעתי לדניאל ולי יום פתוח בבית הספר 'שיח', כי נפרדות, זה הדבר החדש שאני עובד בו כעת כהורה – להבטיח שכל אחד מן הבנים  נקלט במסגרת חינוכית טובה ומתאימה לו, שכול אחד מהם מתפתח לעצמו, רוכש חברים לעצמו, ושמח בעצמו ובבחירותיו.

     וכל זה, כאמור, מתוך הבעת רצון מפורשת של מיכאל בנפרדות, דניאל קצת חושש מזה, ומתוך ההכרה שלי בכך שאינני יכול להתנגד לכך, רק לתמוך בכול אחד מבניי על בחירותיו.

     זהו. פוסט הורות באמצע המלחמה.

     שתהיה לנו שבת שלווה עד כמה שאפשר, ושיסגרו כבר עסקה וישיבו את החטופים. כי שום עונג ושום שבת אינו שלם בלעדיהם. או, כמו שעניתי לשכנתנו סוזן, שעברה לידינו היום והתעניינה בשלומי, "שלומי כמו שלום כולם". והיא הנידה בראשה בצער, והמשיכה בדרכה.

     שבת שלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button