שירה

שירים ושתיקות

     שירה עשויה לנבוע ממקומות שונים, מתוך ניגון, מתוך חלום, מתוך כאב, מתוך שתיקה. אך נדמה, כי היא קודם כול מערכת של התווית סימנים בתוך שתיקה, קריאה בשם לדברים ששתיקה אופפת אותם.

     ספר-שיריה החדש של מרסלה לונדון, "סימנים שקופים" (שופרא, 2022), מביא בתוכו את השתיקה, את כשל ההתקשרות. כבר השיר הפותח את הספר, "מילים", אומר:  "אני קמה, לוקחת דף ועט/וכותבת//על הבלתי אפשרי לכתבו." אי-אפשר לכתוב עליו, מפני שדברים מסוימים, ברגע שקוראים להם בשם, נושאים עמם גם מחיר: "על המוקד הטרי/אני עומדת/יחד עם כול המילים."

     ההימנעות מן ההידברות מתגלגלת גם בדימויים וביחסים עם מרכיבי הטבע. בשיר "שקט" הדוברת מתארת חלום שבו חדרה הופך למקווה מים ובו שוחים דגים, ואז את מפגשה עם אחד מהם: "אני שומעת את קולו/אך לא עונה,/ כי שקטה אני/כמוהו." כידוע, דגים אינם מדברים, אבל הדוברת, בעולמה הפנימי, שומעת את קולו, ואז נוצר ביניהם היפוך תפקידים. הדג מדבר אליה, אך היא שותקת, כאילו איבדה את יכולת דיבורה. ואילו בשיר "הים לא ידע" "הים האזין להם, אבל/ רק הדגיגים הכסופים/ידעו את השיר." כלומר, הדגים לא סתם מדברים, הם אפילו שרים. אבל מלבדם איש אינו יכול לשיר אותו.

     סיכול האפשרות לדיאלוג מתרחש גם במפגש של הדוברת עם עצים, בשיר "שיחת בוקר": "הבוקר האזנתי לשיחה בין העצים…// רק שמו לב לנוכחותי/ ודממה נפלה ביניהם, /כהתרסה של חוסר נחת/ על היותי שם." כמו במקרה הדג, גם את שפת העצים היא שומעת, אך גם במקרה זה הדיאלוג איננו מתאפשר. ואילו בשיר "ניצחון" אפילו "הדממה משחקת/מחבואים עם הקול.// הקול שנדם/מצליח להתחבא". כלומר, הקול מתחבא בדממה, אך אגב כך גם מאבד עצמו בתוכה.

     כשל ההידברות וההתקשרות, שבשיר "חוויות" מובע כ"כסרט לא ערוך,/כטקסט בלי ניקוד", כרוך בשירים אלה בקשיי ההמראה, הריחוף והנסיקה מעולם החומר ומן היומיום אל הנשגב. בשיר "עגורים" היא כותבת: "כך שלא אשכח/שאני מחוברת לאדמה/אך מותר לי לחלום/שאני ציפור." בשיר "הירח" הירח מואנש כמי ש"חושק בזוג כנפיים," ועץ התות בשיר "עץ התות" שמח בתולעי המשי, ההופכות לפרפרים וממריאות ממנו, אבל הוא נותר נטוע במקום עמדו: "למוד ניסיון הוא/עץ התות/הבודד, השכוח." בשיר "שיחה עם חתול המשפחה" גם מעמידה הדוברת את חתולה על ההבדל ביניהם: "הבעיה איתך, קאי, היא/שאני רוצה להצמיח כנפיים/ואילו אתה רק רוצה/לרדוף אחרי בעלי כנף."

     בשיר "עננים" אפילו לשונות אש מתאוות לעלות אל השמיים, אבל "ענני נוצה/לעולם לא תוכלנה להיות," כלומר אפשרות התגבהותן מעלה מוגבלת מראש. ואילו בשיר "גחליליות" הילדים לוכדים את הגחליליות המעופפות בתוך בקבוקי זכוכית, כדי שיאירו להם את הדרך, אך בזה מסכלים את מעופן.

     כשל ההמראה קשור בתחושה של אבדן כיוון. למשל, בשיר "שני עננים" היא כותבת: "רכבו על הרוח/ונעלמו ביחד/ללא שום הסבר," ובשיר "מצפן": "וזיכרון/שמשבש את הדרך." כך, בהרחבה, גם בשיר "הזמן": "אני מרגישה/כמו אוניה ללא נווט,/ כמו שה אבוד,/ כמו נחל שנלכד/בתוך סכר סגור." בשיר "הערבה הבוכייה" הערבה כמהה להיעקר מן המקום שניטעה בו, והיונים החולפות מעליה מבקשות לנחם אותה. אך רק הן יודעות את הריחוף וגם את הכיוון: "'אפשר להיות בשני מקומות', /אמרו היונים שעפו מעליה./הן ידעו מהו הכיוון הנכון/אך לא הבינו את כיסופיה."

     על פי רוב, ההמראה בשירתה של מרסלה לונדון מביעה כמיהה אל הנשגב. אך בשירי הספר הזה היא מביעה גם געגועים לעולם הילדות בארגנטינה, מחד גיסא, וכמיהה לחרוג מן הממשות, הכרוכה בפחד ובתחושת כבילות: "הייתי רוצה/לעלות אליהם,/לנוח בקלילות/בלי פחד,/חסרת משקל,/חופשיה."

     בחלקו האחרון של הספר ישנם שירים ובהם ניסיון להתגבר על כשלי ההידברות וההמראה. את הקושי בהידברות מבקשת הדוברת בברירת מלים חיוביות, מעטות, שנועדו להמעיט את הקושי: "ממילון נפשי אני בוחרת/מילים בודדות/שהן תרופה להפחדה" ("התעוררות"), ואת ההמראה למרומים היא מבקשת להביא באמצעות התמימות – "הביאו את הגמילה/שבתמימות.// אקח אותה,/ נעלה לכדור פורח,/ולמעלה נקטוף/זר עננים" ("הלובן הזה"), ובשיר "מתנה", ניסיון התחיות על ידי ניקוי המחשבה, המדומה להישטפות במים: "להישטף במים/זכים וצלולים/ממעין נובע/בליבו של ההר."

     כאשר הניסיונות הללו מצליחים גם האונייה, שמקודם פגשנו בה תועה חסרת כיוון, מצליחה למצוא את דרכה, בזכות האמונה: "האונייה הזאת/איתנה, מפליגה/למקום של תקווה./רבים מנסים להטביעה/אך ממעמקי הים/נשלחים גלגלי הצלה,/ חיים שואפים לחיים.// רק מחוסרי אמונה/לעולם לא יגיעו לחוף מבטחים/כי בתוכנו הוא,/מושיט זרועותיו/, לחבקנו."

     בשיר "על כל מילה שאמרתי" מתואר המאבק הפנימי בין אמירה לבין הימנעות מאמירה, כמאבק איתנים עם חור שחור פנימי: "על כול מילה שאמרתי יש מילה שלא אמרתי./מילים, מגדל של מילים/עולמות ונעלמות./ חור שחור בולע אותן בתאווה." החור השחור הוא הפחד, והאימה מן הזולת. אבל בשיר הזה ישנו כבר יחס מאוזן יותר לעולם מסביבה. "הבוקר קריר./עצים נושקים לעננים./להקת ציפורים חגה מעלי/ במיומנות ובשלווה.// חסרות משקל, חופשיות./הן מה שהן, בכל עונות השנה." מלבד נגיעה ספציפית מאד בממשות, מבלי לנסות לבלוע אותה בשתיקה או לעטוף אותה במטפורה, יש כאן קבלה של השוני בין הציפורים המרחפות לבין הדוברת, הנטועה על האדמה. אבל הפעם, כעת, היא גם חווה את ברכתה: "הסתיו הגיעה בטיפות גשם/המחליקות על פניי,/ נוגעות בשפתיי.// תקווה, סימנים שקופים/שהחורף  יביא גאולה."

     לא במקרה הסיכוי לשינוי כרוך ביחס מאופק ומאוזן אל הנוף ואל הטבע. הנוף והטבע, עולם הממשות ורשמי החושים, הוא עולם השירה של מרסלה לונדון, שקיים בה מתח מתמיד וקבוע בין המוחש לבין המופשט, בין הממשי והקונקרטי לבין הנשגב. לכן, הנפש יכולה למצוא את גאולתה רק על ידי התגברות לגבור על קשיי הקיום בתוך ממשות כואבת, מבלי לחרוג ממנה, תוך כדי למידה איטית ומחודשת ליהנות ממגע הממשות בחושים, מחילופי העונות, ממחזור החיים שבטבע, מבלי להילכד בפחי האימה והכאב שהקיום בממשות נושא עמו מעצם טבעה.

     עם זאת, בשיר האחרון בספר הדוברת "מחפשת מחסה/מפני המילים//הבורחות לספר אחר." סגירת הספר דווקא בשיר זה כמו אומרת, שמסע השירה, התווית הסימנים השקופים על תהומות השתיקה, נדון לשמיטה. לכישלון מראש, כביכול. אך אולי לא כישלון הוא זה, אלא התמד המסע, מספר לספר, מן הספר הזה אל הספר הבא.

     אני אוהב מאד את שירתה של מרסלה לונדון, משום המוסיקליות שלה וצלילותה, הניקיון הרב בלשון השיר שלה, ומשום המתח המתמיד הקיים בה בין מוחש למופשט, בין הקונקרטי לבין הנשגב. כמי שגם ערך את הספר הזה והוציאו לאור, אני חש שהוא היפה מבין הקבצים שהוצאתי לאור בשנים האחרונות, ומספריה היפים ביותר של מרסלה, שהיא גם חברה קרובה שלי. אז אמנם, אני סובייקטיבי לחלוטין בהערכתי אותה ואת שירתה. אך נדמה לי שבדבריי כאן ביטאתי היטב את הסיבה להערכה זו.

     אתםן מוזמניםות לרכוש עותק מן הספר בחנות שבאתר האינטרנט שלי, בכתובת הבאה: https://isheinfeld.com/product/%d7%a1%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.