הוא מזיז אותן לפנים החנות. תופס כל אחת בידיו ודוחף אותה ברגלו פנימה. הן גבוהות ונאות ממנו, לבושות רק למחצה. חמוקיהן האפורים מבצבצים מבעד לבגדים המכסים אותן. הוא דוחף אותן פנימה ומחייך אליהן, נועץ את עיניו המאירות בעיניהן הקפואות.
הן בלתי צנועות. לא יאה לגבר כמוהו, שכיפה לראשו וזקן על פניו, להיראות בפומבי עם בובות כאלה. גבוהות, תמירות, מחציפות פנים. משלחות את מיניותן אל האוויר.
אבל החשק מוכר, וגם הוא יודע זאת. ובחנות לבגדי נשים יד שנייה שהוא מחזיק באלנבי, מוכר בה ביגוד זול, מאריגי טקסטיל וכותנה ממוחזרת, הוא זקוק לכוחו של פיתוי כדי למשוך אל חנותו את הנשים העוברות ברחוב.
כשיסיים, ילין את כל בובות הנשים בחנות פנימה, יגלול עליה את תריס הברזל, להוציא מליבם של גברים ליליים מחשבות עוון, ובדרך הביתה יעבור בבית הכנסת ויעצור בו לתפילת ערבית.
עם שיסיים את תפילתו ילך לביתו, יתקלח, יאכל ארוחת ערב וישב מול הטלביזיה. לבד. כי אימו כבר מתה ואישה אחרת אין לו. והוא גר בביתה, בית ילדותו ונעוריו.
אפילו את שמלותיה לא פינה מן הארון.
בשעה זו כבר יידלק שלט הניאון מעל פתחו של המועדון. כתובת באנגלית תכריז על מופע הסטריפטיז, וסילואטה של אישה עירומה, זקורת חזה ותפוחת אגן, תקפץ משני צדדיו של מוט המופע שלה, על שלט הניאון.
המאבטח יעמוד בכניסה וימיין את הבאים. הוא יכניס פנימה רק גברים בודדים, חרמנים. הוא יודע לזהותם במבט. הם מגיעים אל הפתח ומביטים לצדדים כדגים מבוהלים, לוודא שאיש אינו מבחין בהם בהיכנסם אל המקום הזה, שבו הם קונים את פורקנם באמצעות העיניים ועומק הכיס.
לא. הוא לא ילך לשם. לא הערב. הערב ישב מול הטלביזיה. יראה סדרה, יביט בנשים. אולי ילטף את עצמו קצת.
לא. הוא לא ילך לשם הערב. הוא לא יחזור בדיוק למקום שבא ממנו.
ואולי כן.
אולי יתקלח, יתלבש, יתבשם ויעביר מסרק בשערו. אולי ילך לשבת שם, ליד שולחן, לבדו, מביט לחילופין באישה המתערטלת על הבמה בתנועות נדיבות מדי, ובגברים היושבים איש אל שולחנו, מדי פעם מישהו מלטף בידו את ברכו, מספיג במכנסיו את זיעתו, את תשוקתו.
לא. הוא לא ילך לשם הערב. מה כבר יש לו לחפש שם. הוא תמיד לבד שם.
אבל גם כאן הוא לבד, בסלון שקירותיו נדמים כמסוידים בז', מפני השנים שעברו עליהם, עם גובלן אחד תלוי מעל הספה המיושנת, השולחן הסלוני העשוי מעץ כהה, ועליו מפת התחרה מפלסטיק, השידה שהטלביזיה מונחת עליה, ומצדדיה כל מיני חפצים, חפצי נוי של אימו, שליבו לא מלאו להשליכם ממנו, והתריסול, שמאז נפטרה לא ניקה אותו איש. ועשן האוטובוסים, ואבק הימים.
לא. הוא לא יכול להישאר כאן עוד רגע אחד נוסף. הבית הזה מריח מוות. זקנה, שכחה ומוות. בחוץ לפחות יש אוויר. והאוויר הזה זז. במועדון לפחות ישנה מוסיקה וישנם האורות, מפצים של אורות מתחלפים, מתנפצים על קירות החלל ועל גופה של הרקדנית.
והאלכוהול. כמה שהוא לא שותה, שם הוא שותה. כדי לבהות, כדי לשכוח.
הוא מתקלח, מתלבש ומתבשם, מסרק את שערו ומביט במראה. פניו נשקפים לו ממנה עייפים ומעונים מכאב ומצער.
הוא שומט את ידיו לצד גופו, נכנס אל חדר השינה של אימו המנוחה, מתפשט ונכנס עירום אל מיטתה, לישון בה עד יום המחרת.
בבוקר יקום, יתפלל שחרית וילך אל חנות הבגדים שלו, באלנבי, יאחז בבובות הנשים הלא-צנועות וידחוף אותן ברגליו החוצה, כדי שתמשוכנה פנימה את הנשים העוברות ברחוב.
