סיפורת

התרגיל של פיקוד העורף

העיר הייתה חסומה לגמרי בגלל תרגיל של פיקוד העורף. כל הכבישים היו חסומים, ואי אפשר היה למצוא מונית לתחנת הרכבת. אף אחד לא רצה לנסוע לשם. אז הרמתי יד ועצרתי קטנוע.

עצרתי את הקטנוע הראשון שעבר לידי.

הנהג, גבר שזוף כבן ארבעים, שעורו היה קלוי בשמש, שאל אותי מה אני רוצה.

אמרתי לו שאני חייב להגיע אל תחנת הרכבת.

"אז מה אתה רוצה ממני," התריס, "מה אני, מונית?"

"לא," צחקתי, "אבל חשבתי שאולי לא אכפת לך להרוויח קצת כסף."

"כמה כסף," שאל. בעיניו הירוקות-אפורות שלו חלף משהו שלא יכולתי לעמוד על טיבו.

"כמה שבא לך," אמרתי, ומיד הוספתי, "חמישים שקל," כדי שלא יחמוד יותר מדי.

"מאה וחמישים," התיז. הוא כי הבין שאם אני מוכן לשלם מחיר כזה לנסיעה של כמה מאות מטרים, אשלם גם יותר.

"מאה," אמרתי.

"בסדר," השיב לי בנחת, "שיהיה מאה ועשרים."

חייכתי אליו ועליתי על המושב האחורי.

הוא הושיט לי קסדה קטנה, ישנה. חבשתי אותה על הראש. היא בקושי עלתה עלי. הידקתי את הרצועות מתחת לסנטרי, החזקתי בידיי בשולי המושב וגיששתי ברגלי עד שמצאתי היכן להניח אותן. הוא אמר לי לשמור על שיווי משקל עם התיק הכבד שלי, תיק עור מניו יורק, שאני נושא בו מחשב, ספרים וניירת, כל מה אני צריך כדי להתחיל את הבוקר בעבודה ולסיים את היום ברכבת.

הוא הרים את הרגלית, התניע והתחלנו לנסוע.

"אתה יכול להחזיק אותי," הוא אמר.

קצת נבוכותי. היה לו גוף קצר, מוצק ושרירי, עם חגורת שומן קטנה באזור המותניים. הוא לבש מעיל עור חום כהה ומכנסיים מאריג סינתטי עם פאוצ'ים.

והוא הריח טוב. הוא הריח מסבון תינוקות.

החזקתי לו במותניים וקרבתי אליו על המושב, נזהר לא להיצמד אליו יותר מדי.

נסענו ברחוב הגדוד העברי, ואחרי כן בשדרות הר ציון וברחוב לווינסקי, המוביל אל התחנה המרכזית.

"בסכום כזה אתה יכול לקבל מה שאתה רוצה," אמר לי, מנסה להתגבר על הרוח שנשבה מול פניו.

"מה אמרת!?" צעקתי.

"בסכום כזה תקבל מה שאתה רוצה," צעק שוב מול הרוח.

לא האמנתי למה שאני שומע, אז קרבתי אליו עוד יותר, נצמדתי אליו ושמתי את אוזני האחת על גוו. "מה אמרת?" שאלתי שוב.

"מה ששמעת," אמר ונעצר בחריקה ברמזור.

חריקת הבלמים הדביקה אותי אל גוו. מפשעתי נתקעה בישבנו התפוח.

הוא סובב אלי את ראשו.

"לא צריך להגזים," צחק.

זזתי ממנו לקצה המושב, מסמיק ממבוכה.

"לא צריך להגזים," אמר שוב, שלח את ידיו לאחור ומשך אותי חזרה על המושב, מצמיד אותי אליו בחוזקה.

"לאיזו רכבת אמרת אתה צריך להגיע?"

"לרכבת של חמש לבנימיניה," אמרתי.

"יהיה נורא אם תאחר?"

"לא, לא נורא," מיהרתי לומר לו. האמת היא שמיהרתי להגיע לחוג הכתיבה שלי בקיסריה. אני שונא לאחר, ובשבוע שעבר כבר איחרתי להם. מי מהם יאמין אם אומר לו, שאיחרתי בגלל פקקי תנועה, שנגרמו כתוצאה מתרגיל של פיקוד העורף בעיר. מוטב כבר שאיהנה.

חיים פנה שמאלה לרחוב המוביל אל התחנה המרכזית, אבל במקום לנסוע עד לתחנת הרכבת פנה ימינה ושוב ימינה, עד שעצר את הקטנוע למרגלות בית מספר שלוש עשרה ברחוב הקונגרס והוריד מעליו את הקסדה.

"בוא, תעלה, תשתה קפה," אמר, ובעיניו הירוקות-אפורות אותו גץ שראיתי מקודם.

נכנסתי אחריו לחדר מדרגות מלוכלך. רצפתו לא כובדה ימים רבים, גם הקירות היו עכורים מרוב  ידיים. על המדרגות היו חול, בדלי סיגריות ועיתון מלוכלך.

"ככה זה דיור של מהגרי עבודה," הוא אמר.

התביישתי.

בקומה השלישית הוא עצר, הוציא מכיסו מפתח ופתח את הדלת משמאל.

הוא הוביל אותי במסדרון ארוך וחשוך, שהיו בו דלתות מימין ומשמאל, חלקן אטומות וחלקן מחופות בזכוכית חלבית, משוריינת.

הוא הדף את הדלת בקצה המסדרון. נכנסנו אל חדר. התריסים היו מוגפים שם. גם החלונות.

"מצטער," הוא אמר, והרים את המתג. מאוורר תקרה ישן התחיל מסתובב מעלינו, מערבל את אוויר הדחוס בתוך החדר, שהיה בו ריח מובהק של סבון תינוקות. "אני משאיר הכל סגור בגלל עשן האוטובוסים."

קרבתי אליו. לא הייתי צריך לומר דבר.

הוא חיבק אותי אליו בחוזקה. אצבעות ידיו המעובות, השזופות, לא היטעו אותי. כעבור רגע כבר התגוללנו יחד על המיטה. זו הייתה מיטת סוכנות כפולה, ישנה, על קפיצים. המזרן היה ממולא בקש. הוא הדיף ריח של קש ישן, מסופג בזיעת גופו הנהדרת.

גופו היה שזוף לגמרי, מלבד פס בהיר באיזור החלציים, וחלק.

שתיתי חיים, אכלתי חיים וקיבלתי חיים. ככה עברו עלינו כמה שעות.

שכחתי את החוג בקיסריה, שכחתי לומר לו שיש לי חבר ואני לא בוגד בו, שכחתי את כל המחוייבויות שלי. טבעתי בסעפת שריריו ובמתיקותו הבלתי נגמרת. ברכות של עורו, בריח התינוק שעלה ממנו והטריף אותי כליל.

אחרי שלוש פעמים שגמרנו ביקשתי לנוח. הייתי צריך להחזיר לעצמי את הנשימה. גם הייתי בטוח, שצעקות התשוקה שלי כבר החרידו לכאן את משטרת ההגירה.

שכבנו על המיטה שלו, ראש ליד ראש, ועישנו סיגריה.

"אז איך היה הטרמפ לרכבת?" צחק.

"חבל על הזמן," עניתי ומצצתי עוד שאיפה מן הסיגריה. "דבר אחד אני לא מבין," סילסלתי את העשן מפי, "איך זה שקוראים לך חיים."

"אתה מתכוון, איך יש לי שם ישראלי," צחק, חושף את שיניו הצחורות מבעד לשפתיו הסגולות-ארגמנית, נפקחות כמו פרח.

נשקתי לו.

לא היה לי נעים לומר לו שלזה התכוונתי. איך יכול להיות שם ישראלי כזה לתאילנדי שמדבר עברית במבטא רוסי.

"האמת, לא קוראים לי חיים," אמר, "קוראים לי סו-צ'ואן."

"זה שם פרטי או משפחה?" התעניינתי.

"שם פרטי," אמר וצחק. "השם המלא שלי זה סו-צ'ואן לינג מינג לינג מן. אבל אני לא מצפה ממך שתזכור, אז פשוט קיצרתי לחיים."

"זה באמת מעניין," אמרתי לו, "אבל איך חיים זה קיצור של הסו-צ'ואן הזה?"

"אה," הוא צחק (התאילנדים צוחקים כל הזמן), "סו-צ'ואן זה חיים בתאילנדית."

ואז קרא דבר מאוד משונה. לא האמנתי שזה קורה לי. פתחתי את הפה והתחלתי מדבר איתו בשפה הזאת, כאילו הייתה שפת אימי.

חיים קפץ מן המיטה, נעמד והסתכל בי, עיניו מתרחבות מהפתעה ואימה, ואחרי כן הטיל את עצמו על כיסא.

"למה לא אמרת לי," שאל בתאילנדית, "למה לא אמרת שאתה מדבר בשפתי?"

"כי בכלל לא ידעתי שאני מדבר בשפה הזאת," עניתי לו בשפתו וצחקתי.

המשכנו לפטפט. ניסיתי להבין מניין אני יודע פתאום לדבר בתאילנדית. איך קורה שבן אדם מקבל זין תאילנדי ופתאום שוכח את שפת אימו, אך נזכר בלשון אחרת לגמרי.

אז נזכרתי בספר שקראתי פעם, "הלשון של העגורנים," של דיוויד לוויט, סופר הומו, כמוני. באותו רגע הבנתי את הספר הזה. לזין יש שפה משלו. כששני גברים נפגשים, יש להם שפה משלהם. והשפה הזאת שונה מכל השפות האחרות המדוברות בתבל. זו שפת העגורנים, או שפת הזין.

לחוג בקיסריה לא הגעתי. לא באותו יום ולא בכלל. התפטרתי מהם וגם משאר החוגים שאני מעביר. נפרדתי מחבר שלי ומכרתי את הבית.

עברתי לגור עם חיים בדירה שלו ברחוב הקונגרס. פינינו משם את כל דיירי המשנה ששכרו בה חדרים יחד איתו, חמישים עובדים זרים שהצטופפו בחמישה חדרים וישנו שם במשמרות במיטות, עשר-עשר. אווררנו את הדירה, פינינו אותה מרהיטים מיותרים, צבענו אותה ומאז אנחנו גרים שם. חיים עובד במשלוחים בחנות פרחים. אני יושב וכותב.

לפעמים, כשנשארים להם הרבה פרחים בחנות, הוא מביא לי זר יפה הביתה – חמניות, אירוסים, לפעמים אפילו קאלות מלכותיות – ואני קוטם את קצותיהן ושם אותן בתוך ואזה כחולה מזכוכית.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button