טוטו (סיפור)

השמלות שעמדו מחוץ לחנות, מולבשות על בובות נשים צעירות ויפות, הקסימו אותו. מקס נעצר בדרכו אל רציף האוטובוס, שאמור היה לקחתו לקריית שמונה, לתחרות הכלבים השנתית שאהב לצפות בה, ולא היה יכול להתיק את מבטו מחצאית הטוטו הלבנה, החצי שקופה, שלבשה הדוגמת דקת הגוף על עורה החלק, האפור.
"סליחה, כמה זה?" פנה אל המוכרת, אישה מבוגרת ומקומטת פנים, שהביטה בו בתערובת של סקרנות ועורמת סוחרים.
"בת כמה הנכדה?" שאלה סוזי. היא לא התכוונה לנקוב במחיר לפני שתתהה על קנקנו, אפילו אם הוא נוסע נחפז בדרכו.
"שבע עשרה," אלתר, "היא רוקדת באגם הברבורים במשכן לאמנויות הבמה."
"יופי," אמרה סוזי. מי שיש לו נכדה במשכן לאמנויות הבמה, שישלם. "מאתיים ועשרים לפני הנחה, מאה שמונים, שזה עשר ח"י, לכבוד הפרימיירה."
מקס שילם וקיבל את החצאית השקופה עטופה בנייר חום ובניילון אפילו מבלי שמדד אותה. הוא לא חשב האם ילבש אותה או רק יתלה אותה על קולב בביתו, כדי להזכיר לעצמו את חלומו הישן.
בערב, כשהגיע הביתה, שם על הפטפון את אגם הברבורים של צ'ייקובסקי, התפשט והצמיד לגופו את שמלת הרקדנית, מחולל איתה מול המראה הגדולה.
פתאום צלצל פעמון הכניסה לבית.
מקס נעצר. הוא לא ציפה לאורח בכזו שעה של ערב.
"מי זה?" שאל.
שום תשובה לא עלתה מעברה האחר של הדלת. הוא פתח את הדלת מבלי להסיר מעליה את השרשרת.
על סיפה עמד נער דק גו ויפה פנים כבן שמונה עשרה. באפו היה נזם.
"אולי יש לך שקל בשבילי?" שאל הצעיר ותחינה בעיניו.
מקס שתק.
"לא אכלתי כבר יומיים," התחנן הנער.
מקס הרהר רגע.
"אתה יודע מה," אמר, "בוא, תיכנס. יש לי בשבילך ארוחה וגם עבודה קטנה."

אחרי שסיים לאכול את מנת העוף השנייה, עם תפוחי אדמה צלויים ברוטב, שאל מה העבודה.
מקס הושיט לו את השמלה.
דניאל הביט בו המום.
"מה זה?"
"אני מבקש שתלבש אותה בשבילי וקצת תרקוד לי," השיב לו מקס בקול רווי כמיהה.
"חתיכת טינופת," אמר דניאל, "למה מי אתה חושב שאתה?" הוא קם וקרב אל מקס באיום.
מקס לא נבהל. הוא שרק שריקה קצרה, ואל החדר פרץ דוברמן, נעמד מול דניאל וחשף למולו את שיניו בנהמה.
דניאל החוויר.
"מה שתגיד," אמר, "רק תסלק מפה את החיה הזאת!"
"אין לך מה לפחד," אמר מקס, "הוא כמו ארנבת." הוא מצמץ בשפתיו אות מוסכם, והדוברמן נשכב על ארבעותיו.
דניאל הביט כה וכה, מחפש היכן יוכל להחליף בגדים.
שם, הראה לו פנחס את דלת חדר השינה.
דניאל נכנס אל החדר. הוא הביט בתמונת הנוף על הקיר המכוסה בטפט תכלת, על המיטה המוצעת, על השידה, ולרגע עבר בו געגוע לבית, שכה חסר לו, מאז עבר לגור ברחוב.
הוא נאנח, השליך מעליו את בגדיו וניסה להידחק לשמלת הרקדנית. אבל היא הייתה צרה מדי. הוא ניסה למתוח אותה, אבל אז נשמע קולו של מקס.
"תיזהר!" קרא מקס.
"מה, היית כאן כשהתפשטתי!?" התרעם הצעיר.
"אל תדאג, מותק. יש לנו בדיוק אותו הדבר," הרגיעו מקס.
הוא ניגש למגירת השולחן שלו והוציא ממנה מטר מבד. "תסתובב," אמר לצעיר, ומדד את היקף גוו. "עכשיו שב וחכה לי רגע על המיטה."
הוא התיישב אל מכונת התפירה הישנה שעמדה שם, מכונת הזינגר של אימו המנוחה, פרם את הרצועה שהצרה את מותני החצאית, ובמיומנות רבה הרחיב את המפער שלה.
"בוא נגמור עם זה כבר," ביקש דניאל.
מקס הרים את השמלה באוויר, מיתח את פתחה למולו ואמד אותו בעיניו מול מתני הצעיר.
"עכשיו זה נראה לי בסדר," אמר לדניאל. "בוא, תתלבש."
דניאל, מבויש בתחתוניו, השתחל אל תוך חצאית הבלט.

מקס ניגש להפעיל את הפטפון. דניאל שמע מוסיקה שמימית מתנגנת, ומבלי שהתכוון כלל התרומם על קצות אצבעותיו כאילו היה נעול בנעלי גבס, והחל לנוע. הוא חולל מול מקס בתנועות מחול מדויקות, יפהפיות, מטופף בזהירות על קצות אצבעותיו, עד שמול עיניו הנדהמות התרומם באוויר, והמשיך לנופף בידיו עד שיצא מבעד לחלון, נסק אל הגובה ונעלם מעין.
מקס נותר ישוב בסלון, המוסיקה של צ'ייקובסקי מנגנת ברקע, הנער איננו, גם החצאית, ובכה את חייו אל החלל.