סיפורת

הטפטפת של אלמה (סיפור)


     על שביל האספלט הצמוד לחצר צעדה אישה. היא הייתה לבושת שחורים. ראשה הסב, הצבוע לבן וגזוז בתספורת נערית אופנתית, ונעליה, בצבע אדום בוהק, העידו עליה שאינה באבל, רק מחביאה את גילה ואת כובד גופה תחת הופעה מעודכנת.

     היא צעדה עד ערוגת הפרחים בשיפולי החצר הגדולה, שאורנים עתיקים טיפסו בה, ושרכים השתפלו לרגליהם וכיסו את אדמתה, נעצרה, תחבה את קצה נעלה מתחת לטפטפת הישנה, החומה, שהייתה מונחת על פני הערוגה, והרימה אותה בקצה נעלה כמתוך מיאוס, כמו שמרימים נבלה.

     אבל זו לא הייתה נבלה, זו הייתה רק טפטפת זקנה.

     היא השתהתה שם רגע, מביטה במרווח בין הטפטפת לבין העפר, ואז שמטה את הטפטפת לארץ, חילצה מתחתיה את כף רגלה, התיישרה והלכה משם, עד שנעלמה מאחרי הבית.

היא אלמנה ותיקה. היא הייתה מורה ובעלה פיזיקאי. הוא התפוצץ בשעת ניסוי במעבדה. המנדף מעליו לא היה פתוח, ולא קלט את הדף הפיצוץ.

     ויקטור התפזר לפתותי דם ובשר ומוח, שנשרו על חלוקיהן הלבנים של האסיסטנטיות שלו, סטודנטיות לתואר שני. אחרי התאונה עזבו את הטכניון ומאז לא חזרו למחקר.

     אחרי שאספו את שרידיו בשקית ניילון הוא נקבר.

מאז אלמה לבדה.

     היו לה ימים טובים יותר וטובים פחות. את נחמתה מצאה בחתולים שטיפחה, חתולי רחוב שהתרגלו להמתין למאכליה, ובכלב הרועה הגרמני הזקן, שהיה חביב על ויקטור, משום המבע האנושי, הנבון כל כך, שנשקף מעיניו.

היא עצמה הלכה ושקעה לתוך עצמה, דועכת בתוך עייפות שניתן לייחסה לחום, אבל מוטב לומר שקרסה פנימה.

     למה הרימה את הטפטפת? אותו בוקר רכשה קרן השקעות ענקית, בינלאומית, את מניותיה של חברת הטפטפות, וכאשר הרימה אותה בנעלה האדומה הביטה בה בזלזול, בתיעוב ובאירוניה. איך זה, שכל חבר קיבוץ מבין מי שפיתחו את הטפטפות האלה נהיה למיליונר בן-לילה, ואילו לה, אלמנתו של ממציא הטפטפת, נשארו רק חור בגרוש, בגדי אבלות – וזוג נעליים אדום.

     היא בחנה בהשתאות את המרווח בין הטפטפת לבין העפר, כמו כל מרווח בין כוונה לבין מימושה, בין העצמים, רגע לפני שהם נפגשים וממלאים כל אחד את ייעודו. אישה במיטב שנותיה, בודדה ואלגנטית, המרימה בקצת נעלה טפטפת זקנה מן העפר.

     אחרי כן הרימה עיניה מעלה, וחיוך דק ומר מסתמן על שפתיה. לא מכל דבר אפשר לעשות סיפור, והיא ידעה את זה. היא ידעה שהיא לא סיפור. לכן התלבשה ככה. כדי שיחשבו שבכל זאת יש לה סיפור.

     שמה הוא לא אלמה, שמה טובה. היא גם לא אלמנה. היא חיה לבד, פרודה, כבר שמונה שנים,      מאז שטוביה עזב את הבית לטובת סטודנטית אחת, האסיסטנטית שלו במעבדה לפיזיקה, איתה טען שחקר איזוטופים, אך למעשה חקר את גופה.

     היא מתלבשת ככה, בהידור, מפני שהוא מסווה את פגעי הגיל ואת השחתות הגוף. היא רוצה למשוך חבר אל חייה. מישהו שירצה בה, ויהיה קצת יותר נאמן מטוביה, בעלה.

     או שאולי לא קוראים לו טוביה, אלא שרגא. היא ממש לא זוכרת.

     היא רק יודעת דבר אחד. הם היו נשואים שמונה עשרה שנים. היא הכירה אותו כשהייתה סטודנטית, והוא – מתרגל בכיר בשכבה מעליה. היא הייתה תמימה אז. לא חשבה שמי שמכיר אישה במעבדה פיזיקה יעשה כן גם בשנית ובשלישית. היא חשבה שהוא בא לשם כדי לעבוד, להמציא פטנטים. אבל לא. הוא בא לשם בשביל דברים אחרים.

     ואגב, הוא לא היה ממציא הטפטפת, וגם לא התפוצץ בניסוי.

     טוביה היה סתם חתיכת חרא. זו הסיבה שהחדירה את הנעל מתחת לטפטפת. היא ניקתה אותה מטינופת, כמו שאישה צריכה לעשות.

     זה כל הסיפור שלה, באמת.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button