הבוקר איבדתי את בעלי בקריית מוצקין

מזה זמן אני מרגיש שאני כבר מוכן לזוגיות, ומבקש שבן הזוג הבא שלי יגיע אלי. הילדים גדלו, ובתוכי ובחיי התפנה מחדש מקום לאינטימיות. מכיוון שגם הכוכבים מרמזים, שזה הזמן להתחבר, החלטתי לעזור להם. בשבוע שעבר חידשתי את ההרשמה שלי בכל אתרי ההיכרויות של גברים – אטרף, גריינדר, גיידר, אדם פור אדם, סקראף, דדי האנט, ואפילו נרשמתי לרשת ההיכרויות טינדר.

מאז מתכתבים אתי המון גברים, מן הארץ ומחו"ל. אגב כך גם התחוור לי, ש"טינדר" מכסה מרחב היכרויות שהאתרים האחרים אינם מכסים כלל. של הסטרייטים שמפנטזים על משכב על גבר ונורא רוצים לנסות.

אבל אתרי ההיכרויות מזמנים כול מיני דברים וכול מיני גברים. כאלה בלי תמונת פרופיל, כאלה שבארון, כאלה שמבקשים ממך את מספר הטלפון שלך אחרי שתי דקות שיחה, כאלה ששולחים לך תמונות של איברים אינטימיים כאילו מעודך לא ראית כאלה, ותמונותיהם אמורות לגרום לך לקפוץ מעורך מרוב התרגשות, כאלה שכבר קובעים אתך מפגש ואז נעלמים, מתנתקים לגמרי מן הרשת, ועוד ועוד. ואני, מניסיוני אני יודע, שההיכרויות עם בני זוג הן כמו השראה. הן תמיד מתרחשות במקומות וברגעים הכי לא צפויים.

הבוקר הוזמנתי להרצות על יצירתי ועל חיי בפני קבוצה של פסיכותרפיסטים ופסיכותרפיסיטיות בסניף "עמך" בקריית מוצקין. הסניף שוכן ברחוב יהונתן נתניהו 20 בקריית מוצקין, בבניין הקרוי "מרפאות גלרון," ובו קליניקות מסוגים שונים. הבניין יפה, אך כשנכנסתי אליו הלם בי ריח תרופות.

כמה דקות לפני עשר בבוקר נכנסתי למעלית עם עוד שתי נשים ואז גם הוא נכנס פנימה. בחור כבן שלושים, רזה וגבוה, לבוש היטב, כמעט מחויט, פנים אובליים, נאה מאד.

הוא התבונן בי, ואני בו. ואז אחת הנשים פנתה לעברו. הייתי בטוח שזו אמו, ולכן לא העזתי לומר לו דבר. המעלית נפתחה, יצאתי ממנה למסדרון ונכנסתי למקום המפגש.

אבל אז יצאתי לשירותים, והנה שוב חלף על פניי אותו בחור צעיר ויפה תואר. חלף והלך.

שבתי על עקבותיי לכיתה. החברים והחברות בקבוצה שביקשה לפגוש בי כבר היו בתוך הרמת כוסית לכבוד ראש השנה. ופתאום זה הלם בי. הבחור הזה הוא בעלי לעתיד. לא ייתכן שאתן לו להיעלם לי ככה.

יצאתי מן החדר וירדתי במהירות במעלית. יצאתי החוצה אל החצר, אל הרחוב. אבל לא ראיתיו עוד.

מלא צער שבתי אל הכיתה. איך יכולתי להתבייש כול כך, הוכחתי את עצמי, איך יכולתי לתת לו ללכת ככה. הרי הוא בעלי לעתיד. זה ברור.

פתחתי את כול האפליקציות של אתרי ההיכרות. מי יודע, אולי הוא רשום באחת מהן. אבל שום הודעה לא התקבלה שם ממנו.

נכנסתי למפגש, ועם הסיפור הזה פתחתי אותו. המפגש היה מרגש מאד. יצאתי ממנו מסופק רגשית. אבל הצער על היעלמותו של הבחור הזה לא מרפה ממני עד רגע זה.

הבוקר איבדתי את בעלי במרכז מרפאות גלרון בקריית מוצקין. וזה לא יכול להיות. פשוט לא. מוכרחה להיות דרך ליקום לחבר בינינו.

אולי הפוסט הזה יעזור.

היום, בסדנת הכתיבה במעלות, אמרתי למשתתפות, שההשראה מגיעה כמו הבחור הזה, שעבר ביומי פתאום. תמיד בלי הכנה מוקדמת, במקום ובזמן הכי לא מתאימים. פתאום נכנס לך איזה משפט או דימוי לראש. אם את לא מחויבת בעומק ליבך לתהליך הכתיבה והיצירה, וכותבת מיד מה שעולה בדעתך, את מאבדת מפתח, מפתח לעולמה הקסום של היצירה, קו מנחה שלך אל אוצרותייך, אל זהבך.

לכן, חשוב מאד לכתוב כל דבר שעולה לך בראש, בכול רגע, בכול זמן ומקום נתון. ובדיוק כך גם חשוב לפנות לבחור שנכנס אתך לפתע למעלית, לנסיעה של הרף רגע, בין שתי קומות, בבניין קליניקות בפרברי העיר.

אתם/ן כמובן מוזמנים/ות לשתף את הפוסט הזה, בעיקר אם אתם מקרית מוצקין. מי יודע, אולי המתוק הזה קורא פוסטים ברשת, וישמיע קול.

לילה טוב.