פוליטיקה

הדף היומי (248). נֵרון קיסר עם נשיא פשרן, נשיאה כנועה ופצצה ביד.

     כשהייתי צעיר, אמי ז"ל הייתה קוראת לי מדי לילה ערכים מאנציקלופדיה 'תרבות.' אחד המבעיתים שבהם היה הערך על נרון קיסר, פחות בשל תוכנו, שהסבירה לי אימא, ויותר בשל התמונה שהתנוססה בו. לציור קוראים "הקיסר נרון צופה בשריפת רומא." נרון מצויר בו בדמות בחור די חסון האוחז בידו בלירה, ופורט עליה, פיו שר ופניו היפים סמוקים מהתלהבות בעודם מופנים אל הדלקה האוחזת ברומא ולהבותיה משקפות על עור זרועו ועל בגדו, חולצתו הכתומה ועליה בד כחול רווי כתמי אש.

     ההשתלהבות הזאת של הגבר הצעיר, היפה והחולה הזה, הפנטה אותי. הבטתי שעה ארוכה בדמותו. בצמיד הרחב שענד על ימינו, בטבעת שאבן גדולה ואדמונית משובצת בה, על שמאלו, המאצבעת על המתרים, בכיסוי ראשו, ובעיקר ביופיו הפרוע, בפיו הפעור, בשירו המתועב.

     בתלמוד יש אגדה על נרון, הטוענת כי התגייר. כאשר היהודים מרדו בקיסר רומי שלח אליהם את נרון, "וזה השתמש תחילה בקסמים לדעת אם יצליח או לא. זרק חצים לארבע רוחות השמים, וכולם נפלו דרך ירושלים. שאל ילד להגיד לו הפסוק שלמד בבית רבו, ואמר לו הילד: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כ"ה, י"ד). אמר נרון בלבו: הקב"ה חםץ להחריב את ביתו על ידי, ואח"כ ייקח את נקמתו ממני. נס מהמערכה והתגייר, ויצא ממנו ר' מאיר (גטין נו)."

     אבל לאמתו של דבר, מנרון לא יצא רב מאיר, אלא רודן מבעיר, שהבעיר את עיר בירתו, וסופו של דבר ששלח יד בנפשו. כלומר, כדרכו של נרקיסיסט בהתקף זעם – כילה את עצמו ואת אומתו.

     "הנרקיסיזם," כותב הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט בספרו "פסיכולוגייתה עצמי וחקר רוח האדם" (תולעת ספרים, 2007), "לעתים יכול לרתום את התוקפנות למטרות קונסטרוקטיביות, בעוד שבזמנים אחרים הוא משמש כנשׂא לפעילויות ההרסניות ביותר שהאדם מסוגל להן." נרקיסיזם, שהוא בריא כשלעצמו, הופך לכוח הרסני מחסרונה של דמות הורה מאשרת את אישיותו ועצמיותו של הילד. או-אז מתפתחת בו פגיעה נרקיסיסטית, ש"הופכת חבר לשעבר לאויב מרושע, המכלה את כול האנרגיות האינטלקטואליות והרגשיות שלו במסע נקם כנגד קבוצה או מקצוע, גם אם ינסה לבצע רציונליזציה של התנהגותו ולהצדיק את מטרותיו על ידי העלאת מוטיבציות אחרות."

     אין זו דרך המקרה אם תיאור זה מתחיל להישמע לכם מוכר. בנימין נתניהו הוא תוצאה של משולש אהבים בין אימו, צילה נתניהו, בן זוגה הראשון, נח בן טובים, ובנציון מיליקובסקי (לימים נתניהו). צילה, שהתייתמה מאביה בגיל שמונה, למדה ספרות באוניברסיטה העברית, התחברה שם עם נח בן טובים ובנציון מיליקובסקי, נישאה לראשון ואז התגרשה ממנו, נישאה לחברו הטוב בנציון והותירה את נח שבור לב.

     היא כרכה את חייה המקצועיים והאישיים בבעלה, גידלה את שלושת בניה, יוני, ביבי ועדו, שימשה כעוזרת אקדמית לבעלה וכאם הבית. במידה רבה דחקה את כישרונותיה הרבים מפני המחקר של בעלה.

     יוני היה הבן המועדף על בני הזוג, ואימו ייעדה אותו לרמטכ"לות. עם נפילתו, חל שבר עצום במשפחה, וביבי עזב את הקריירה העסקית שלו ועבר לפוליטיקה, משם זינק בזינוק מטאורי עד למי שהוא כיום.

     הפסיכיאטר ג'רולד מ.פוסט, שהיה 'צייר הדיוקנאות' של מנהיגים בעבור ה-סי.איי.איי, ניתח בספרו "נרקיסיזם ופוליטיקה" שורה של מנהיגים רודנים ברחבי תבל. אצל כולם מצא מאפיינים של הפרעות נרקיסיסטיות. כך גם בקרב מה שקרא לו 'מנהיגים בלית-ברירה: בנים של בחירה שנייה.' בפרק זה ניתח את דמויותיהם של  ג'ון קנדי, בנימין נתניהו, רג'יב גנדי ובאשר אל אסד. "ישנה קבוצה קטנה של מנהיגים בינלאומיים חשובים, שלא היו הבחירה הראשון של הוריהם למלא עמדות כוח. הם גודלו בתוך משפחות עם אוריינטציה פוליית, בחרו את נתיביהם בחיים, אבל נדחפו לעמדות הנהגה משום שאחיהם, אלה שנבחרו מראש בידי הוריהם לשאת את לפיד המשפחה, מתו לפני שהיו יכולים להגשים את חלומות התהילה של הוריהם. ההורים מוכי היגון סבו אל הבנים שהיו הבאים בתור, אשר גודלו בצל אחיהם, והכריחו אותם לנטוש את שאיפות הקריירה העצמאיות שלהם ולצעוד פנימה, מכינים את הדרך לבני הבחירה השנייה להפוך למנהיגים בלית-ברירה."

     את שאיפת הגדלות של משפחת נתניהו נוטע ג'רולד מ.פוסט עוד בסבא-רבא של ביבי, נתן מיליקובסקי, שעלה ארצה עם משפחתו מרוסיה בשנות העשרים ושינה שמו ממיליקובסקי ל'נתניהו,' דהיינו 'נתן בידי האל' או 'מתת האל.' מיליקובסקי היה חסידו של הרצל ואחרי כן של ז'בוטינסקי, ובנציון נתניהו הלך בעקבות אביו ואפילו עבד כמזכירו של ז'בוטינסקי.

     אביו של נתניהו נדחה על ידי האוניברסיטאות בישראל, ולכן עזב עם משפחתו לארצות הברית. הוא לעולם לא מחל לישראל על העלבון של דחייתו ממנה, ובמידה רבה גידל את בנו יונתן כהרחבה נרקיסיסטית שלו ושל סבו, כנושא הלפיד של תהילת המשפחה. נפילתו של יוני "הייתה ללא ספק הדבר הנורא ביותר שאירע לבנימין נתניהו. היא הותירו בור בלבו, שלעולם לא יוכל להימלא. הוא איבד לא רק אח, אלא גיבור אמיתי, וכעת היה עליו להיכנס לתוך נעליו העצומות וליטול עליו את המשימה לקדם את חזון אביהם, בדבר מדינה יהודית חילונית שתתפוס את שני גדות הירדן."

     כמו בסיפור שסיפר להם אביהם בילדותם, על המכבים וגבורתם, נושא הגנתה של ישראל מפני אויביה היה התמה השלטת בנאומיו של בנימין נתניהו עוד מתחילת דרכו הפוליטית. אך "מרגע כניסתו לפוליטיקה, היה עליו להתמודד עם אתגר גדול לא פחות: החיים לפי הדימוי ההרואי והמואדר של אחיו והסטנדרטים הבלתי אפשריים של אביו."

     נפילת אחיו בידי טרורטיסטים, כותב הפסיכיאטר של ה-סי.איי.איי, "הפכה לאישית את דאגתו לביטחון ישראל, נושא שהפך לדגל בקריירה הפוליטית שלו, כפי שתומצת בסלוגן הבחירות שלו ב-1996: 'שלום עם ביטחון.' "אבל לא משנה עד כמה קשה יעמול כדי להוכיח שהוא מגן על ארצו, ועד כמה הוא חסר פשרות למול לחץ בינלאומי מסיבי למצוא פתרון לשאלה הפלסטינית, בנימין יודע שלעולם לא יוכל להגיע למדרגת הדימוי האידיאלי של אחיו או לציפיות הקיצוניות והאבסולוטיות של אביו."

     אינני פסיכולוג או פסיכיאטר, וגם אינני מתיימר להיות כזה. אני סופר, המבקש תמיד לתהות על נפש האדם דרך דמויותיו. אך כאשר אני מתבונן בבנימין נתניהו, אני חש שהפגיעה הנרקיסיסטית שלו עמוקה מאד, ונעוצה עוד בילדותו, בקרב אב קפדן ואם נוקשה. נפילתו של יוני תִפעלה את הפגיעות הנרקיסיסטית הזאת, והפכה אצלו את הזעם הנרקיסיסטי לאורח חיים.

     "בטיפוסים נרקיסיסטיים מסוימים נזילות גבולות העצמי לא זו בלבד שהיא מובילה לפגיעות נרקיסיסטית רבה עם נטייה לתפוס התרחשויות סתמיות ומקריות כפגיעות אישיות, אלא היא גם יוצרת תפיסה רגישה ספציפית של מוטיבציות דומות באחרים, ויחד עמה יכולת למניפולציה עליהם," כותב היינץ קוהוט.

     "דמויות מנהיג נרקיסיסטיות מטיפוס זה חוות את הסביבה החברתית כחלק מעצמו. העובדה הפשוטה, שקבוצות, אומות או גזעים אחרים הנם שונים מהן ואינם מגיבים כפי שהן מצפות שיגיבו הנה עלבון אישי עמוק, הפרעה מפחידה ועוינת ליקום הסוליפסיסטי שלהן. המצב יוכל לתקון רק על ידי מחיקתם של מי שמעזים להיות שונים."

     "ועדיין, אותה תפיסה עצמה של הנוף החברתי הופכת מנהיג מעין זה רגיש לתפיסת זהויות רגשיות. הוא יכול לגלות מוטיבציות פעוטות דומות או רדומות באחרים, שהוא משתמש בהם במיומנות על ידי הזדהות עמם ועל ידי הבאתם להזדהות עמו. הוא מתיך אותם כביכול אל תוך אישיותו ומביא אותם ואת פעולותיהם תחת שליטתו, כאילו היו הגפיים, המחשבות והפעולות שלו."

     היינץ קוהוט ממשיך ומתאר איך "אינדיווידואליים בקבוצות אלה מתייחסים למנהיג במסירות דתית מיסטית" ומסביר את "אופיים הדורסני של הכוחות, שיצרו את התנועות הלאומניות ההרסניות של המאה העשרים, ואת העוצמה והיעילות של פעולותיהן הנקמניות – מהחיבור הנרקיסיסטי שנתכונן בין אישיות המנהיג לבין מתחיו הפסיכולוגיים של ההמון."

     אבל בכול הנוגע למנהיג הנרקיסיסטי, קובע קוהוט, כי "מה שמבחין את המנהיג מאחרים הסובלים מהפרעות אישיות משתקות מבחינה בין-אישית הוא העובדה, שבעוד שנפגמת מסוגלתו לתפוס את היחידים, להבחין בהם ולהתייחס אליהם כחבר וכידיד, המנהיג מפתח רגישות מוגברת לקבוצה האנונימית ולמוטיבציות שלה, והוא יכול להתייחס אליה במלוא ההתלהבות. הנטייה המדלדלת מבחינה חברתית, לתפוס אנשים כטיפוסים וכקלישאות במקום כיחידים, שמוצאים לעתים כה קרובות אצל המקובעים מבחינה נרקיסיסטית, הם מפצים עליה באמצעות תפיסתם המוגברת את מצבי המתח הלא-מודעים והסמוכים-למודע, באמצעות הפנטזיות, המשאלות והפחדים של הקבוצה."

     "אל לנו לשכוח, כי כוח זה של המנהיג המחונן יכול להיות מופעל ביעילות רק בתחום שהפנטזיות והמשאלות של ההמון הנן כמו אלה שלו עצמו. הוא לחלוטין אינו מסוגל להבין קבוצות השונות משלו, והוא אף נכשל בהבנת קבוצתו שלו, כאשר היא מתחילה להיות מונעת על ידי כמיהות שאינן נובעות מהפנטזיות הגרנדיוזיות המשותפות לה ולו. אי-יכולתו של המנהיג לתפוס ולהבין תגובות אנושיות מעבר לטווח מסוים אינה נחשבת מבחינתו למגבלה, אף על פי שזהו חיסרון, שתדיר גורם לנפילתו הסופית|" (ההדגשה שלי).

*

     לא אמשיך בהבאת מובאות מכתבי אחרים בנוגע לטבעו של המנהיג הנרקיסיסטי. נדמה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בנימין נתניהו הוא אדם מסוכן, לטעמי אף חולה חולי עמוק, והפגיעות הנרקיסיסטית שלו מנהלת אותו במהלך כול חייו הציבוריים, וביתר שאת כעת. כאשר היא מחוברת לבעיות הנפשיות המשתמעות מהתנהגות רעייתו ולנרקיסיזם הקיצוני, דור-שלישי, של בנו, היא הופכת לכוח בלתי נשלט, דורסני ומכלה כול.

     ביבי מעולם לא היה מסוגל להתייחס לשותפיו כאל חברים, מעולם לא יכול היה לראותם כיחידים. כול יחסו לשותפיו בעבר ובהווה הוא אינסטרומנטלי. הוא רואה בהם רק הרחבה של עצמו הגרנדיוזי, כלים למימוש כוחו. מרגע שמישהו בקרבתו מביע דעה עצמאית, הוא מודר, מחוסל. מי שמעז להביע למולו תרעומת הוא פוטר מעליו באמירה 'את משעממת אותנו.' הוא אינו מסוגל לקבל קבוצות הפועלות במחאה נגדו, ולכן מכנה אותם כאנרכיסטים, מפיצי מחלות, מטילי פרש בחצרות וכיו"ב, ולמן ראשית דרכו הפוליטית, וביתר שאת בשנים האחרונות, שכלל את רגישותו ל'בייס' שלו ואת הכלים להפעלתו.

     את החניכה שלו בתפעול המון מוסת עשה נתניהו בקמפיין ההסתה שהנהיג, והביא לרצח יצחק רבין. הוא דיבר אז על 'עשבים שוטים' ויצא נגד הכתמת הימין כולו בהסתה שהובילה למעשה, אבל למעשה עשה מה שהוא עושה כיום: גילה סובלנות פסיבית לכאורה כלפי נטילת הפיקוד והיוזמה על ידי קבוצות קטנות יותר ופתולוגיות, "כאלה שבדרך אחרת הנן חריגות ובעלות ייחוד יוצא דופן, יתירו להן 'באופן פסיבי' לתפוס מנהיגות כדי להשיג מטרה, שהרוב היה רוצה להתכחש לה, אך בכול זאת רוצה להשיגה" (קוהוט). הקבוצות הכהניסטיות, נוער הגבעות, הגרעינים התורניים מחרחרי הריב תחת כסות אהבת ישראל, של הציונות המשיחית, וכעת ארגון "להב"ה" הן בדיוק קבוצות פתולוגיות כאלה, שנתניהו לוחץ על כפתור ההפעלה שלהן, ואז מתכנס בשתיקתו הפסיבית אך הרועמת למול רצחנותן.

     מרגע שהוגשו נגדו כתבי-האישום העצימה פעילותו הנרקיסיסטית של נתניהו. נאומו בפתח בית המשפט העליון, הופעותיו התכופות בתקשורת במהלך משבר הקורונה, הזדמנויות הצילום שביים וניצל, עם מטעני החיסונים בנתב"ג ועם עצם תחילתו של מבצע החיסון הלאומי, וכמובן נאומיו האחרונים בתקשורת, שבהם יצא נגד גדעון סער ונפתלי בנט ושותפיהם לגוש השינוי, כינה אותם כלא דמוקרטים, שאינם מכבדים את רצון העם, ש'בחר' בו ברוב גדול – מה שלא היה ולא נברא, מפני שבמשך ארבע מערכות בחירות כשל בהשגת רוב – לחץ נתניהו על כפתור ההפעלה של ההמון, עד שסוף סוף הצליח להוציא אותו לשורת פוגרומים ולינצ'ים ברחובות.

     כעת רחובות ישראל בוערים. ביפו החלה הבערה בשל פעילותו של גרעין תורני, המשתלט על בתים ואדמות בלב השכונות הערביות. בירושלים החלה הבערה בשל מניעת המשטרה ממוסלמים לשבת בשער שכם, שחוללה מהומה עד כדי תקיפת יהודים. ארגון להב"ה שלח לשם את אנשיו, המשטרה לא בלמה אותם, וכך החלו מהומות הדמים. בו-בזמן, החמאס היה מחויב להגיב, הרצועה התחממה, ובינתיים גם ממשיכה ישראל לפגוע במכליות נפט אירניות. אם חס וחלילה לא יצליח נתניהו להבעיר את עזה ואיו"ש, אולי יצליח לחרחר מלחמה עם איראן.

     הדברים הללו כמובן מעוגנים ברטוריקה הפוכה. האירנים מנסים להעשיר את האורניום ל-60%, ארה"ב רצה אתם להסכם גרעין חדש, ישראל לא תיתן ידה להשמדתה, הערבים תוקפים יהודים בתקיפות אנטישמיות. כול הלהג הלאומני הזה מגויס למטרה אחת – שימור הפנטזיה הגרנדיוזית של בנימין נתניהו, בנו הדחוי של בנציון נתניהו, נכדו של נתן מיליקובסקי, אביה המשיחי של שושלת מתת האל. 

     ביבי הוא לא נרון קיסר. הוא לא יעמוד עם נבל וישיר למול ירושלים השרופה. זאת, אף על פי שרעייתו כבר צעקה פעם, בשיחת טלפון עם פעיל הליכוד שמעון דרעי, "ביבי הוא מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה מידה לאומי. במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף? יאללה, למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד. אנשים כאן יישחטו".

     אבל גם עם לא ישיר, הוא יעמוד פסיבי מול הבעירה שהבעיר כאן, מפני שהיא בעירה של נקם. היא מבעירה את כול העם שלא רוצה בו עוד כמנהיג, ואגב כך גם מחסלת את הרשימה המשותפת ואת מנסור עבאס כשותפים לגיטימיים לשלטון. זאת, מפני שלא יוכלו לתמוך בממשלה כלשהיא, בשעה שעזה וישראל בוערות.

     זה יביא אותנו לבחירות חמישיות, שבהן שוב ינסה נרון נתניהו להציב את עצמו כמנהיג חזק, כיחיד המסוגל להגן על מדינת ישראל, לא כמי שכול ימי שלטונו הנהיג אותה על פי פחד, פעם מעיראק, אחרי כן מאיראן, אז מהקורונה ("אנחנו עלולים להגיע למיליון נדבקים תוך חודש. במצב קשה יכולים להיות גם עשרת אלפים מתים בישראל") וכעת מהשילוב של עזה ואיראן. אבל מה שהוא לא מבין, הוא שהחולי העמוק שלו כבר חשוף לעין-כל. שהוא מעולם לא היה אמור להנהיג שום דבר, מלבד הובלת רהיטים ממחסני 'רים,' שאינו בנוי להנהגה, שהוא ילד מפוחד, שהשליט את הפגיעה הנרקיסיסטית שלו על מיליוני ישראלים, ובשם התסביך של ילדותו הוא מוביל כעת את ישראל, כמו נרון קיסר בשעתו, לכלייה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button