השבוע העשרים ושלושה

הבוקר כתבתי למרגרידה, נציגת הלקוחות של המרפאה, ולד"ר שיבאני, שהסיבה היחידה שאינן שומעות ממני מדי יום היא, שאני משתדל להכיל את רגשותיי, תקוותיי, חרדותיי בתוכי, מבלי להטרידן. אבל שאשמח לדעת מה שלום סימה סן, הפונדקאית, וילדיי. עוד סיפרתי להן שאני קורא ספרים על הורות, המדגישים את חשיבות ההתקשרות בין ההורה לבין הילד בשעות הראשונות אחרי צאתו לאוויר העולם. ביקשתי לדעת האם אוכל להיות עם ילדיי מיד אחרי לידתם, וגם כיצד הם מבטיחים שהלידה תהיה רגועה, עם אור נמוך ומעט רעש.

מרגרידה הבטיחה להכין ולשלוח לי תמונות של סימה סן בהיריון. היא גם הזכירה לי, שלידה מתרחשת בבית חולים, ושמקום זה הוא, מעצם טבעו, רועש. עוד סיפרה, שאת ילדיה ביקרה פעמיים ביום בבית החולים, אבל קיבלה אותם רק  מקץ חמישה ימים, בתום הבדיקות שעשו להם.

הערב, אחרי התכתובת הזאת ושתי סדנאות, בחיפה ובתל אביב, לא היה לי כוח לכלום. חשבתי להסתער על בגדי התינוקות שעוד נותר לי לגהץ, אבל עייפתי רק למראיתם. תחת זאת סידרתי קצת את הבית ואת חדר העבודה, והתיישבתי אל שולחן הכתיבה. אבל לא כתבתי מילה. חשבתי. נברתי בנבכי המחשב שלי, שקרס לאחרונה ומחק שנתיים וחצי מחיי (אני עוד עובר על קבצי השחזור שקיבלתי מחברת השחזור, וזה עוד ייקח זמן רב), וקראתי כל מיני דברים שכתבתי בעשור האחרון.

כך, לתדהמתי, גיליתי, שכבר בשנת 2002, כשעוד חייתי בכלל עם דודי, חשבנו ליזום יחד קמפיין ציבורי לשינוי חוק הפונדקאות. כבר אז חרתה לי העובדה, שהחוק אינו מאפשר להומואים לחתום על הסכם פונדקאות בארץ. מי בכלל חשב או שמע אז על האופציה לקיים פונדקאות בחו"ל.

ברשימת המטרות שלי מספטמבר 2002 מופיעה, בראש הדף, המשימה

להוליד ילד וילדה ולגדל אותם, ותחתיה הפירוט לפעולות: 1.  ללכת יחד לפגישת היכרות בהורות אחרת.  2. לבנות עם דודי קמפיין לשינוי חוק הפונדקאות. 3. לחסוך כסף למטרת הולדה

המטרה הזאת הופיעה שוב ושוב בכתביי האישיים. בשנת 2008 כבר כתבתי פנטזיה שלמה על הנושא, במתכונת של סינופסיס לתסריט.

"

אני רוצה ילדים, וזה כנראה גורם לי לשאלות שתבאנה עלי איזה שינוי, שיאפשר את ההולדה הזאת. רק אתמול פינטזתי, שאני מחבק את [את שמה אחסה כאן], ואומר לה, תשמעי, הרי אני היחיד שמבין אותך באמת, שאוהב אותך בלי תנאי, ואנחנו גם כל כך דומים, ביחס שלנו למיניות הכפולה שלנו, בזה שבעבור שנינו היא אסטרטגיה של הישרדות, וששנינו באיזה שהוא אופן היינו רוצים בית נורמלי וחיים נורמליים. אז בואי נתחתן, ונוליד ילדים. אני מבטיח לך, שלעולם לא אעזבך, ותמיד אדאג לך ואכבד אותך, ותמיד אהיה איתך ועם הילדים, כל עוד אני חי.

וזה נורא מרגש, זה אפילו מרגש אותי עכשיו לכתוב את זה, והיא מסכימה, ואנחנו מתחתנים, ודי מהר גם שוכבים ומביאים ילדים.

ההריון קשה לה. היא שונאת את גופה ואת עצמה, ועלי כל הזמן להרגיע אותה, לשמור עליה, לטפל בה ולהרגיעה שוב ושוב, שהכל יהיה בסדר, שגופה יחזור לקדמותו, ושהיא תראה כמה תהיה מאושרת כשיהיה לנו ילד.

אבל לא, היא לא. היא סובלת מאד, ורוצה להפיל את הילד או לפגוע בו, או בעצמה, ומתחילה להתעלל בגוף שלה, להכות בבטנה, לנסות להחדיר בה דברים, היא לא שולטת בזה, היא ממש נכנסת לאמוק של רצון לפגוע בעצמה ובילד, ואני לא יודע מה לעשות. כי אני רוצה את הילד שלי. באופן הכי אגואיסטי בעולם, אני לא רוצה לוותר על הילד שלי.

אני מתקשר להוריה  ורואה, בעיניים כלות, איך הם מכניסים אותה, קשורה, אל הרכב, כדי לקחת אותה לבצע הפלה.

כשהיא חוזרת אחר כך, רגועה ושטוחת בטן, הבייתה, אני לא מסוגל לראות אותה, לא לגעת בה, לא להתייחס אליה. אני שונא אותה ואת מראיתה, לא מסוגל לשאת את נוכחותה לידי. כל מה שאני רוצה הוא שתסתלק מחיי, שלא אראה אותה יותר.

מאישה אהובה, האישה היחידה שידעתי שהיא מסוגלת להבין אותי, ואני אותה, היא הפכה למטרה של כל שנאותיי. עכשיו יש לצער שלי דמות, וזו דמותה. היא האחראית על כך שאין לי ילד, על כך שאין בי אהבה, ואין לי אושר ואין לי תקווה.

הידידות העמוקה שהייתה בינינו נפגמת באופן חסר תקנה. אני לא יכול לראותה עוד. והיא, אומללה, מתקפלת אל תוך עצמה, אובדת, נכלמת, ולבסוף מתאבדת, משום שהיא לא מסוגלת לשאת את הדחייה הנוספת הזאת, הדחייה שאני דחיתי אותה.

רק על הקבר שלה, על קברה הטרי, אני נשבר, מביא לה פרחים ונשבר, נשכב על תלולית העפר ואומר לה שאני אוהב אותה, וסולח לה. שהיא לא אשמה במי שאני ובמה שאני. שכאשר התחברנו, ידענו כל אחד למה השני מסוגל, ועד כמה עמוקה השריטה של כל אחד מאיתנו. ושאני סולח לה על שאיבדה את ילדי.

*

זה סוף הסרט, העוסק במיניות שלי, ברצון שלי להורות, בדגם משפחה אלטרנטיבי, וגם מציף ומעלה את הפחדים שלי מפני יצירת משפחה אלטרנטיבית, והסכנות הכרוכות בה, ומה יכול לקרות עוד, ובסוף יש בכל זאת איזו נחמה מסוימת, בדמות הקבלה העצמית שלי את עצמי.

אני הומו, אני אוהב בנים, יכולתי להיות אב לילדים, ואפילו ניסיתי, אבל זה לא הלך לי, כי בחרתי בפרטנרית הלא מתאימה, אבל היחידה האפשרית לי. וזה לא עבד"

*

קראתי את הסיפור הזה ונדהמתי. יחסי עם אותה חברה נקטעו, אחרי שסירבה לבקשתי להורות משותפת. נפגעתי מזה עד כדי כך שהתקשיתי לראותה עוד. מאז עברתי עוד ניסיונות הידברות עם נשים, ובהן זוג נשים לסביות, וכמה נשים סטרייטיות. זה לא עבד. כעת, מקץ שלוש וחצי שנים מאז כתבתי את סיפור הבלהות הזה, אני באמצע החודש השישי להיריון עם תאומים בהודו, עמוק בתוך ההתכוננות לבואם, בתחושה עמוקה של שינוי בחיי, בעצמי, בתוכי.

קשה לי להאמין, שרציתי ילדים כל כך הרבה שנים,  למעשה כבר משנות השמונים, וביתר שאת בשנות האלפיים, ורק עכשיו זה מתממש. הרי אם הייתי מוליד אותם אז, הם היו יכולים היום להיות בני עשר. אבל אינני מצטער על מה שהיה, על מה שעבר. אני מניח, שהשנים שחלפו עלי בתוך כמיהה לילדים, השתוקקות להיות הורה, הן שהכינו אותי לזמן הזה, שבו אני סופר את השבועות עד לפגישה עימם, מתבונן מדי יום בתמונת פניהם באולטרא סאונד התלת-מימדי שקיבלתי, ומדבר אליהם בליבי, שיידעו עד כמה אני מצפה להם, ומייחל לבואם.

עכשיו, אחרי שקראתי מה שכתבתי כאן, אני מבין שיש לקח למסע הלילי הזה, שעשיתי, בין חזונותיי ודפי המטרה שלי. הוא מראה, שטוב שאני כותב את מטרותיי מעת לעת, מתכנן אותן ומשתדל לנהל את חזוני ולממשו. לעתים לוקח להן שנים להבשיל ולהתממש. אבל בסופו של דבר הן אכן מתרחשות. כל מה שנותר לי לעשות מעתה ואילך הוא להשתדל להיות מדוייק ומכוון ככל האפשר בציור תמונת העתיד שלי, ושל ילדיי, כדי שמימושה יעלה בטוב ויתקיים.