נמאס לי לכתוב את היומן הזה, ונמאס לי מהחופש.
עבר רק שבוע מן החופש הגדול. נשארו עוד 17 יום עד החזרה למעון, ואני מתבונן בי ובהם ואומר לעצמי, שאמנם, כיף להיות ימים שלמים יחד, אבל זה גם משגע פילים.
התזונה שלהם משתבשת, לא יעזור לי כלום, ואני מגלה את השגעונות שלהם בצד רגעיהם היפים.
היום, למשל, החלטתי להיות אורתודוכסי. ללכת לפי התפריט במעון. אז בישלתי קציצות במנגולד, בורגול עם ירקות ומרק עדשים סמיך לארוחת הערב.
מי שאכל מזה היה בעיקר לונה.
ואני מאמין שנהנתה כראוי.
בבוקר קמנו מוקדם ונסענו לנתניה, לקובי ואלירן. הילדים נרדמו בדרך, לי היה כיף לנהוג קצת מחוץ לעיר בשעת בוקר מוקדמת. פרחים לא מצאתי בדרך, אף על פי שלאורך כביש החוף היתה סדרת שלטים מתעה, אבל השמחה האמיתית הייתה לבוא עם הילדים לאלירן וקובי, עם או בלי פרחים.
כשנכנסנו לדירתם, בקומה השביעית, קיבלנו כזה משב רוח נפלא. בלי מזגן, בלי נעליים. פשוט רוח פסגות מצויינת, שליוותה אותנו כל משך ביקורנו שם. תענוג. והדירה מקסימה, והמארחים נפלאים, והילדים, אחרי עשר דקות של הסתגלות, התחילו להסתובב בין החדרים, לשחק עם סנופי הכלב וגם להיענות לקובי ואלירן.
החלק הכי חם של הביקור היה כשירדנו למטה לגן המשחקים. היו בו מתקני שעשועים על פני שטח נרחב, וגם כמה פסלי חיות נחמדים, חתול ושני ארנבים וצב גדול אחד, על הדשא. הצרה היחידה הייתה, שהסולמות והמגלשות לא מותאמים מבחינת גובהם לגיל המשתמשים בהם, ומסתיימים גבוה מדי. שזו דרך משונה להתקין בה מתקני שעשועים. הם פשוט נראים מחוץ לכל היגיון או תקן.
חזרנו הבייתה בסביבות שתיים עשרה בצהריים. הילדים סירבו לאכול קציצות ואפילו לא רצו אבטיח. רק מטרנה. ואני כבר הייתי הרוג מעייפות, בעוד שהם התעוררו משנת הדרך. מה שפתח שעתיים וחצי של התחננות בפניהם לישון.
רק קרוב לשלוש נרדמנו כולנו. אני ישנתי שעה ומחצה, ונתתי להם לישון עוד קצת, בעודי מבשל מרק ובורגול לארוחת ערב.
אבל כשקמו, שוב סירבו לאכול.
אז שיחקנו בחצר, ואחרי כן לקחתי אותם להשתולל עם שאר ילדי השכונה ברחבה של מרכז סוזן דלל, בתקווה עמומה שההתרוצצות שם תפתח את רעבונם ותעודד אותם לאכול.
אבל לא, זה לא קרה. גם בארוחת הערב לא רצו לאכול מוצקים. מיכאל כרסם קציצה. דניאל אפילו זה לא.
העסק הזה מטריד אותי מאוד. אני כבר לא יודע אם זה בגלל החום או התרופפות המשמעת. רעבים הם לא, כי אם היו רעבים היו צורחים מרעב. אבל זה מציק לי בכל זאת.
וחוץ מזה נגמר לי הכוח, ונשארו לנו עוד שלושה שבועות.
מחר כנראה אקח אותם לים בבוקר. ביום שני אחר הצהריים נלך לראות ולשמוע חזרת פלמנקו בסטודיו של מיכל, וביום שלישי נשחק עם התאומים של עינת. אני מקווה שנעבור עוד שבוע בסדר, ובעיקר, שיחזרו לאכול. להרעיב אותם בלי מטרנה, עד שיחזרו לאכול מוצקים, אני פשוט לא מסוגל.
היי אילן. קודם כל סליחה שאני מעיזה להציע משהו, אבל אתה נשמע נואש לגבי האוכל של הילדים. עבור הילדים מטרנה או כל חלב אחר הוא אוכל. כל עוד שהם מקבלים את תחליף החלב שהם לא אוכלים אוכל, הם ימשיכו לא לאכול כמו שאתה רוצה. תדבר עם אחות טיפת חלב או עם הרופא של הילדים ותשאל איך להחזיר אותם לאוכל מוצק. בעוד שבועיים זה יהיה עוד יותר קשה ליישם מעכשיו. שיהיה המשך קיץ נעים.