הורות בגיל מבוגרהורים וילדיםמשטרת ישראל

לחיות עם פיזרון דעת

הבוקר החלטתי לקחת את הילדים לטיול חורפי. רובי המרשלג המליץ על הבניאס או מפל סער. אני העדפתי טיול במכונית. חשבתי לקחת אותם לנצרת, בסוף נסענו למעיליא, שהייתה רדומה עדיין וחסרת עניין, וממנה ירדנו לתרשיחא.
החנינו את המכונית ליד בית העלמין בכניסה לעיר, הלכנו לגלידה בוזה, לאכול גלידה נהדרת ביום חורפי, ואז טיילנו בשוק. הילדים ביקשו וקיבלו לעצמם משקפות, כדי לטפח תחביב צפרות, אני קניתי להם קשיו ותות שדה, וגם כמה בגדי ניו בורן לבתם הקטנטנה של עומרי ועומר, כי לא יכולתי להתאפק.
כשיצאנו מן השוק לכיוון המכונית, גיליתי שצרור המפתחות שלי נעלם.
חיפשתי בכול הכיסים, חזרנו עד למכונית, כדי לראות אם לא השארתי אותו בטעות נעוץ בדלת. לא. המכונית הייתה נעולה והמפתחות לא נמצאו בסביבתה.
הצטרכנו לעשות את כול הסיבוב שוב ברגל. הקניון, הגלידה, השוק. לשאול מוכרים אם מישהו השאיר להם צרור מפתחות. אבל איש לא שמע ולא ראה דבר.
חזרנו למכונית. הוצאתי מכיסי את מכשיר הטלפון והזמנתי מונית, שתיקח אותנו מתרשיחא לתובל, כדי שאביא מן הבית את צרור המפתחות הרזרבי. נסיעה הלוך ושוב. 200 ש"ח.
אחרי שכבר הזמנתי מונית ראיתי שהיו לי שני צלצולים ממספר חסום. זה די נדיר אצלי. בדרך כלל צלצול ממספר חסום הוא ממשטרת ישראל, אמרתי לעצמי. אתקשר למוקד 100. התקשרתי, וביקשתי שיעבירו אותי למשטרת תרשיחא.
"שלום," אמרתי ליומנאי שענה לי בתחנה, "קוראים לי אילן, ואיבדתי צרור מפתחות למכונית בתרשיחא. ראיתי שני צלצולים ממספר חסום בטלפון. חשבתי אולי זה אתם."
"כן, זה אני," אישר היומנאי. "בן אדם ראה את הצרור שלך תקוע בדלת הרכב, והביא את זה לשוטר. איתרנו את מספר הטלפון שלך לפי מספר הרכב. המפתח נמצא אצל השוטר בפתח השוק."
ניגשתי לשוק, וקיבלתי בתודה את צרור המפתחות שלי מן השוטר.
אחרי כן התקשרתי שוב למשטרת תרשיחא, וביקשתי מן היומנאי הנחמד את מספר הטלפון של האזרח, שמסר להם את צרור המפתחות שלי. הרי היה יכול גם פשוט להיכנס לרכב, להתניע ולהסתלק אתו.
התקשרתי. זה היה שכן מהכפר פסוטה. הודיתי לו מקרב לבי. ואז חשבתי בלבי על הדו-קיום בגליל, שהלוואי והיה מתחולל בכול הארץ, ועל כך שמשטרת ישראל אינה רק רודפת ראשי ממשלה, אלא עושה טוב לאזרחים.
תודה לאיש מפסוטה, ותודה למשטרת ישראל.
תודה לנהג המונית, שקיבל ממני 30 שקלים בעבור טרחתו, ונתן לי עצה היכן להחביא את הצרור הרזרבי להבא.
אסור לתת לסופר פזור דעת כמוני לנהוג במכונית.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button