מתחשק לי לכתוב עוד פוסט, אז מה אכפת לכם:)?

כשקמתי, אמרתי לעמרי שאני חייב קצת כושר. אז לבשתי בגדי ספורט ויצאתי לעשות הליכה בשכונה.

זה נורא כיף. כי הכול פורח כאן כעת, וממילא בכל חצר בית בהודו יש עצים ושיחים העומדים בפריחתם, וגם הגן הציבורי – בכל שכונה כאן יש גן מטופח, ואצלנו בגן יש אפילו מתקני משחקים לילדים ומתקני ספורט – נראה נהדר.

אז התהלכתי לי בקצב מהיר, כחצי שעה, ואחרי כן נכנסתי לגן הציבורי, ועשיתי תרגילים על מתח ועל מקבילים, מתיחות – וצילמתי בווידאו קבוצת ילדים קטנטנים, שהונהגו בידי אחותם, ושיחקו בקרוסלה.

הם היו מאוד סקרניים כלפיי, מפני שאני גבר לבן, ואני נהניתי לצלם אותם משחקים, וחשבתי שאראה זאת לילדיי כשיגדלו.

אחרי כן הצעתי לעמרי להישאר בבית לישון, בעוד אני יוצא לסידורים, אבל התחשק לו לבוא איתי בכל זאת. אז נסענו במטרו הנפלאה של דלהי למרפאה, כדי לאסוף משם את סרטי הדי.וי.די, שבהם תיעד צלם מקצועי את המפגש הראשון שלי עם הפונדקאית, בחדר האולטרא סאונד, ואת רגעי ההמתנה לפני הלידה.

החומרים האלה יהיו חלק מסרט דוקומנטרי שמביימת אלה אלתרמן, ובכוונתה לעקוב אחרי שנה שלמה בחיינו יחד, אני והילדים. כך שיש לכם/ן למה לצפות. זה יהיה מרגש.

לקחתי גם מכתב מגוראב, מנהל החשבונות של המרפאה, המבהיר שסיימתי את כל תשלומיי בעבור התהליך, אותו אצטרך להציג בפני משרד החוץ של דלהי ומשטרת ההגירה, כדי שיתנו לנו לצאת מכאן בלי בעיות.

אחרי כן ישבנו לשתות קפה טוב בבית קפה ליד המרפאה, ולקחנו טוקטוק לשוק אי. אן. איי מרקט, לשם שלחה אותנו אשה כדי לקנות דגים ובשר.

נמאס לי לבזבז כסף במסעדה למטה. זה אמנם זול מאוד, יחסית לארץ, אבל אחרי שאשה סיפרה לי, כי כתבה מאה ושלושים מתכונים הודיים למעסיקה הישראלית הקודמת שלה, שפי, אף היא אם לתאומים, ביקשתי ממנה שתבשל לנו קארי דגים וקארי עוף, וגם תראה לי איך היא עושה את זה.

אז הלכנו לשוק, קנינו שם סלמון הודי ועוף שלם, מנוקה מעור.

עמרי הביע חשש מטריות הבשר. אבל בדוכנו של כל קצב עמדו כלובים ובהם עופות חיים. כלומר, השחיטה, המריטה והביתור נעשים בשוק, לעיני הקונים.

אנחנו העדפנו לא לצפות בכל המלאכה הקדושה הזאת, ובחרנו עוף שהיה כבר מוכן על השולחן…

גם בקצבייה וגם בחנות הדגים יושבים המוכרים על דרגש גבוה, ואוחזים בין אצבעות רגליהם סכין מושחזת וגדולה. עליה הם חותכים את העוף או מפלטים את הדג.

אחרי כן מצאנו בחנות בדים בשוק רשת כילה לעריסות הילדים. רציתי לקנות כזאת, מפני שכעת מתחילה כעת עונת יתושי הדנגי, ורבים הזהירו אותנו מפני המחלה. אשה סיפרה לנו, שבשנתיים הקודמות מתו מאות אנשים כאן מדנגי.

רק חסר לי שיתוש דנגי יתקרב לילדיי.

אז קניתי שתי יריעות כילה, לשתי עריסות, אף על פי שהם חולקים כעת עריסה אחת. חשבתי שזה יהיה טוב לשים אותם מתחת לכילה גם בארץ. גם אצלנו לא חסרים יתושים מוצצי דם, רק שאינם מעבירים מחלות איומות כאלה, ברך השם.

בבית, אשה הראתה לי איך היא מכינה עוף בקארי.

היא קוצצת כמה בצילים ומטגנת אותם במחבת, גורסת ג'ינג'ר ושום במערוך על משטח עבודה ומוסיפה למחבת, על זה היא שופכת 4-5 עגבניות טריות קצוצות, מערבבת, מוסיפה גראם מסאלה, פלפל שחור, מעט כורכום ומלח, ובוחשת הרבה.

"אנחנו מעבירים את זה דרך בלנדר," אמרה לי, "כדי לא לראות את חתיכות העגבניות."

על התערובת הזאת היא שמה את העוף ומערבבת היטב, ואז מניחה לתבשיל להתבשל על אש קטנה.

ביקשתי ממנה שתוסיף רק חצי פלפל ירוק חריף, בלי הגרעינים, כי עמרי לא יכול לאכול אוכל חריף מדי,

ואז התיישבתי לכתוב.

מה אומר ומה אגיד לכם, כיף לי כאן, בדלהי. אני אמנם מתגעגע מאוד לחיי בארץ, ובייחוד לחדר השינה-עבודה שלי, ולכתיבתי הספרותית. אבל כרגע אני ממילא נמצא בשלב תחקיר, חשיבה ועיבוד של חומרים לרומאן הבא שלי, ובינתיים נהנה כאן מילדיי ומשהות בעיר המיוחדת הזאת, שוודאי עוד ארצה לחזור אליה הרבה בעתיד.

למען האמת, אפילו דמיינתי איך אני מגיע הנה עם מיכאל ודניאל, כשהם כבר בני שלוש, מתדפק על דלת המרפאה, ומפתיע את דוקטור שיבאני ובעלה בביקור. שיראו עד כמה הבנים גדלו והתפתחו, בעזרת השם.

נחייה ונראה.