איה היא הדרך הביתה?

מולי פלג. בימי תהיה. עורכת: נועה שבתאי. הוצאת קתרזיס, 2025. 148 עמודים, 68 ₪.

     התחושה העזה ביותר שלפתה בי בקוראי בספרו החדש של מולי פלג, הרביעי במספר, היא של חנק, אנרגיה חסומה, משהו שמוכרח להשתחרר. ההכרה העזה ביותר שעלתה בי למקרא שיריו היא דיספוזיציה, כאילו בשום מקום אין הדובר השירי כאן חש מעוגן בתוך ביתו. לא בביתו, לא באהבתו, למצער גם לא במולדתו.

     שבעה פרקי שיר יש לספר הזה, והראשון שבהם פותח בשירים שנכתבו בשנים שמטבח שבעה באוקטובר ודרך המלחמה עד עתה. הם מתארים את הישראליות כמסע אל מוות, את העברית כשפת כאב ואת החיים כאן, כעת, כדיספוזיציה: "אֶתְמוֹל נִכְנַסְתִּי/לְבַיִת לֹא נָכוֹן,/זֶה שֶׁהֶעֱבַרְתִּי בּוֹ אֶת חַיַּי.//הוּא תָּמִיד הָיָה לֹא נָכוֹן,/אֲבָל רַק אֶתְמוֹל/זִהִיתִי אֶת הַכָּזָב.// וּכְשֶׁזֶּה קָרָה,/הִסְתּוֹבֵב הַבַּיִת/וְעָזַב." הרבה כאב עצור יש בשורות האלה, ואירוניה מרה. כאן לא הדובר עוזב את ביתו, אלא הבית עוזב אותו. בשיר הבא, "רוח", הוא מתוודה: "עִם שַׁדְכָן גָּדוֹל/אֲנִי מְנַסֶּה לְהַצְמִיד אֶת דַּפַּי הַחַיִּים,/שֶׁלֹּא יִתְעוֹפְפוּ בָּרוּחַ הַפּוֹרֶצֶת/מֵהַדֶּלֶת שֶׁנּוֹתְרָה קְרוּעָה," ובשיר שאחריו, "אֵיךְ הַחַיִּים שֶׁלְּךָ" הוּא כּוֹתֵב: "כְּאִלּוּ לֹא נִצַּבְנוּ/זֶה לְצַד זֶה/בַּתּוֹר הַמִּתְמַשֵּׁךְ/שֶׁל חֲלֻקַּת קִצְבְּאוֹת הַתִּקְוָה."

     במצב המציאות הקשה שהוא מתאר, לא ייפלא שהדובר, וגם הדמויות המתוארות בשיריו, סובבות בעולם כמי שאינם יודעים את מקומם: "כְּמוֹ אֶחָד שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא גָּר,/ אֲבָל לֹא זוֹכֵר אֶת הַכְּתֹבֶת" ("בימי תהייה"). הן נולדו כדי לשאת כאב ולהעבירו הלאה, "מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ/מַשֶּׁהוּ לְהַעֲבִיר?" הוא שואל בשיר "עלטה", ומשיב, "כֵּן, אֶת שַׂק הַכְּאֵב הַזֶּה/מִדּוֹר לְדוֹר."

     אבל החיים בתוך דיספוזיציה מתמדת בתוך העצמי, הבית והמולדת אינם נותרים מבודדים. הם משפיעים גם על חיי האהבה, על מידת היכולת לאינטימיות. הפרק הבא, "מדויק", המביא בו שירים בנושא זה, מתאר את הדובר האוהב כמי שנמצא במצב הימלטות מפני האהובה, "אָסַפְתִּי אֶת פֵּרוּרֵי לִבִּי,/שֶׁפִּזַּרְתִּי/לְסַמֵּן נְתִיב מִלּוּט/מִסְּבַךְ אַהֲבָתֵךְ" ("אחד לאחד"), ואת האהבה כחוויה מבוֹדדת שסוֹפה הצורך בהצלה, בשיר החזק "אי בודד", המובא כאן בשלמותו: "גַּם אַהֲבָה/הִיא אִי בּוֹדֵד.//מַתְחִילָה/כְּאֶקְזוֹטִיקָה /שֶׁל נְסִיעָה/לְמָקוֹם רָחוֹק//וּמִסְתַּיֶּמֶת/בְּשִׂרְטוּטֵי הַצָּלָה/עַל הַחוֹל." הדובר האוהב נמצא בשירים אלה במצב מתמיד של הזדקקות ושל תלות. "אוֹגֵר אֵת אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ/בְּסַבְלָנוּת, מַטְבֵּעַ-מַטְבֵּעַ,/כְּמוֹ קַבְּצָן בָּרְחוֹב" ("מתרגל לטוב"), או "וְחוֹשֵׁב מֵאֵיזוֹ בְּאֵר/לִמְשׁוֹת/עוֹד דְּלִי שֶׁל אַהֲבָה" ("שעות") וגם "הִיא הִמְתִּינָה שׁוֹתֶתֶת/בִּקְצֵה הַצָּמָא שֶׁלִּי" ("אין סיכוי"). בשיר "הכלבה שלי נובחת" הוא אפילו מצייר את עצמו כמאהב כלבי. אבל בתוך ההלוך ורצוא הזה של הזדקקות, תשוקה, סיפוק ודחייה, האוהב תמיד מוצא את עצמו בעמדה של דיספוזיציה. "בִּרְכֵּךְ הַחֲשׂוּפָה/שֶׁמִּתְחַכֶּכֶת בִּי/מִיָּמִין לְמוֹט הַהִלּוּכִים,/לֹא תּוֹרֶמֶת לַמַּאֲמָץ.// אוּלַי אַגִּיעַ הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם,/וְאוּלַי לֹא," הוא כותב בשיר "בירידה לכפר מנדה", או "וְהַשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה,/שְׁעַת הַחֲשֵׁכָה,/שֶׁבָּהּ לֹא הוֹלְכִים/לְשׁוּם מָקוֹם./הַמָּקוֹם בָּא אֵלֶיךָ" ("שעות"), ו"אֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיּוּק הֵיכָן נִמְצֵאתָ נְקֻדַּת הַגּ'י./זֹאת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה/שֶׁאֲנִי לֹא מוֹצֵא." כלומר, האהובה אינה יכולה להיות לו לבית. זה ניכר בשיר היפה מאד, "שלושה עלי צפצפה": "חַיֵּינוּ פְּזוּרִים לְאֹרֶךְ שְׁבִיל הַגִּישָׁה/כְּמוֹ עֲלֵי סְתָו/שֶׁטֶּרֶם סֻלְּקוּ."

     פרק השיר השלישי, "חופן", מביא בו שירים ארוטיים עזי מבע, "אֲנִי גּוֹמֵעַ אֶת נִדָּתֵךְ/כְּעַרְפָּד מְיֻמָּן.//אִם אָמוּת עַכְשָׁו,/אִישׁ לֹא יִטְעַן/שֶׁמַּתִי לַשָּׁוְא" ("אדום"), מתאר את מעשה האהבה כהתחדשות, "אַחַר כָּךְ טָבַלְתִּי בַּמַּעְיָן הַנְּעוּרִים/שֶׁבֵּין רַגְלַיִךְ" ("חופן"), ולרגע אפילו כמעשה הממלא ומביית את לבו הריק של הדובר: "אַתְּ מְרַהֶטֶת מֵחָדָשׁ/מִשְּׁכְּנוֹת עֹנִי בְּלִבִּי" הוא כותב, יפה כל כך. ברגעים של חסד הוא אפילו מרגיש בגוף אהובתו סוג של מולדת: "בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת/זוֹ שֶׁבֵּין רַגְלֵי אֲהוּבָתִי,/נִרְשַׁם:/בָּרוּךְ אַתָּה בִּשְׁהִיָּתְךָ" ("ברוך אתה").

     פרק השיר הרביעי, "חבוי" שמו, נסוב על מלאכת השירה, ואחריו הפרק "חשוף", ובו שירים יפים וספציפיים על עולם הילדות, "אוזל" ו"תם" – המשיבים את הדובר השירי כאן ואת קוראו מעומק הצלילה אל האינטימיות של המעשה הארוטי ושל מעשה הכתיבה ושל זיכרונות הילדות – אל אימת המציאות שבה פתח הספר הזה. בשירי הילדות מצאתי הרבה שורות שאהבתי, כמו "לֹא הָיוּ הַרְבֵּה גּוֹנְדוֹלוֹת/עַל גְּבוּל רָמַת גַּן-גִּבְעָתַיִם" ("גונדולות"), או "הַכֹּל הָיָה חָשׂוּף, גָּלוּי וּמֵעִיק/כְּמוֹ הַוְּרִידִים הַכְּחֻלִּים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁל סוֹנְיָה/ הַשְּׁכֵנָה מִקּוֹמָה רִאשׁוֹנָה,/שֶׁגִּדְּלָה שִׂיחַ בֵּגוֹנְיָה/בְּקֻבִּיַּת הַשֶּׁמֶשׁ הַצְּהֻבָּה,/שֶׁהוֹאִילָה לְפַזֵּז אֶת אֲפֵלַת כְּנִיסָתֵנוּ" ("חשוף") וגם "מַשָּׂאִית עֲצוּבָה סוֹבֶבֶת/אֶת הַכִּכָּר לְלֹא מוֹצָא,/כָּמוֹנִי לִפְנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה./אַף פַּעַם לֹא מְאֻחָר/לִהְיוֹת אָבוּד וְרָדוּף" ("בית קפה בגבעתיים"). נדמה לי, שהשירים הספציפיים האלה על עולם הילדות גם מגלים משהו על שורש התחושה הזאת של הדיספוזיציה, שהדובר נתון בה ללא מוצא. הילדות שגדלה בה, ואותה חווינו רובנו, במדינה צעירה, ענייה ושחונה, עיצבה אותנו כסוג של פליטים בתוך מולדתם, כדיוקנאות קהים של בני אדם, שבארץ אחרת, במולדת אחרת, אולי היו גם חיים, לא רק שורדים. זה בא לידי ביטוי מצמית בשיר "יום הזיכרון", המובא כאן במלואו: "תְּמוּנוֹת, עֲצָרוֹת, טְקָסִים/מַנְגִּינוֹת, שִׁירִים, דְּגָלִים שְׁמוּטִים/וַהֲבָנָה שְׁקֵטָה שֶׁרְשִׁימַת הַנּוֹפְלִים/תָּמִיד פְּתוּחָה לְשֵׁמוֹת חֲדָשִׁים.//צִיר אָרֹךְ, מִתְמַשֵּׁךְ וּבִלְתִּי מִתְנַתֵּק/מִמִּיתוֹסִים וְגִבּוֹרִים לְאֵלֶּה שֶׁהָיוּ אִתְּךָ בְּגַן,/מִדְּמֻיּוֹת רְחוֹקוֹת וּדְהוּיוֹת בִּתְמוּנוֹת שָׁחֹר לָבָן/לִתְמוּנוֹת דִּיגִיטָלִיּוֹת חַדּוֹת שֶׁגַּם אַתָּה מוֹפִיעַ בָּן.// מֵהֲרוּגֵי מַלְכוּת וְנִדּוֹנֵי גַּרְדּוֹם מְעֻטָּרִים/לַבֵּן שֶׁל הַשָּׁכֵן וְלַמַּדְרִיךְ מֵהַתְּנוּעָה./יוֹתֵר וְיוֹתֵר קְרוֹבִים אֵלֶיךָ שִׁנֵּי תַּנִּין הַמָּוֶת,/ וּמֵעַל הַכֹּל מְרַחֶפֶת הַתְּרוּעָה.// קְבוּעָה, וַדָּאִית וּבוֹטַחַת, כְּמוֹ כִּפַּת שָׁמַיִם,/עִנְיָן שֶׁל שַׁיָּכוּת, שֶׁל זֶהוּת, שֶׁל אֲבֵלִים./ הַצְּפִירָה תּוֹחֶמֶת בֵּין זֶה שֶׁעוֹמֵד וְזֶה שֶׁצּוֹעֵד:/יוֹם זִכָּרוֹן לְאֵלֶּה, יוֹם שָׁכְחָה לַאֲחֵרִים". איזה שיר מר, מצמית ומדויק.

     בפרק "אוזל" ישנו שיר חזק, "די קרוב," שבו הדובר מתפכח מכל הזיות הגדולה שניטעו בו, אם כמהפכן או כחלוץ המייבש ביצות, אם כמתנגד משטר ואם ככוכב על. סופו ש"בַּצִּלּוּמִים הַיְּשָׁנִים/אֲנִי נִצָּב לְיַד זֶה/שֶׁהִמְצִיא אֶת הַגַּלְגַּל". ההתפכחות הזאת היא ההפך מכל מה שגדלנו עליו, והיא קוראת לאדם לחיות את חייו ללא חלומות של גדולה, לנכוח בנוף, בטבע. אבל בשיר "היכן שאוזל הרחוב" הוא מתאר את המקום כבלתי אפשרי לחיות בו. "בִּקְצֵה כֹּל טִיּוּל אוּרְבָּנִי/מַמְתִּין מֶרְחָב נָגוּעַ", הוא כותב. וכאשר הוא מוטל שוב לחלומות גדלות, כמו בשיר "דת חדשה" או "יהדותי", "ההר לא התכוון" ו"משרד הפנים", הוא מגלה שאין לו אפשרות לחיות בתוך זהותו, אך גם לא לקבל זהות אחרת תחתיה. סופו של דבר, שהוא מסיים את ספרו בפרק שירים עצוב וקשה, שגם בשיר שכותרתו "אופטימי" הוא כותב: "אֵין הַדְרַת כָּבוֹד בָּעוֹלָם וְאֵין יִרְאַת כְּבוֹד וְאֵין כָּבוֹד./אֲנַחְנוּ מַיִם וּמַעֲשֵׂינוּ מַיִם וּמַצְפּוּנֵנוּ סֶלַע./אֵין שִׂמְחַת חַיִּים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵין קְדֻשַּׁת חַיִּים וְאֵין חַיִּים./אֲנַחְנוּ עָשָׁן וְעֵדוּתֵנוּ עָשָׁן וְתִקְוָתֵנוּ אֵד./אֵין אַהֲבַת אָדָם כָּאן וְאֵין אַחְוַת אָדָם וְאֵין אָדָם./אֲנַחְנוּ דְּמָמָה וְצַעֲקָתֵנוּ דְּמָמָה וַעֲתִידֵנוּ מַאֲכֶלֶת.//מַדְּעָנִים טוֹעֲנִים שֶׁהַיְּקוּם מִתְרַחֵב./זֶה לֹא מֻרְגָּשׁ בָּרְחוֹב שֶׁלִּי." אלה שורות מרות מאד, בספר המבטא באופן עמוק ביותר את שברו של הכותב כישראלי, וכאדם.

     לשון השיר של מולי פלג נקיה ורהוטה. הוא כותב בלשון מדויקת, נוקט רק לעתים בחרוז ובחזרות אנפוריות והלשון הפיגורטיבית שלו חדה. אמצעים אלה מקנים לשיריו את הטון המאופק, המר והאירוני העולה מהם. לא מעט מהם הזכירו לי בטון שלהם את שירתו של נתן זך. אבל בניגוד לזך, שהתקשה לכתוב רגשות ואת האנושי במגע קרוב כל כך, ודאי גם להיחשף בשיריו, אצל מולי פלג האנושי הוא המרכז, ודווקא כאשר הוא סוטה מעמדת המשורר אל עמדת המדען, הריהו דוקטור במדע המדינה המומחה בניתוח ובניהול סכסוכים, אז הוא פחות חזק.

     את מולי הכרתי דרך השירים ששלח לפרסום ב"גיליונות ההתנגדות", ובהמשך גם ממאמריו. הייתי צריך לקרוא שתיים-שלוש קריאות בספרו כדי לעמוד על מלוא ההיקף של אמירתו. היא אמירה לא קלה, אבל נכוחה ומתבקשת ממצב המציאות שאנו חיים בו, וככזו היא שירה המשקפת יותר מהרבה שירות אחרות שקראתי לאחרונה את מצב הישראליות. ולכן אני גם ממליץ לקראו.