זה התחיל ביום הביקור הראשון שלנו במנהטן. דלת המעלית בקומה ה-14 נפתחה, ואני נדחקתי ממנה עם עגלת התאומים וכלבת הטרייר המעורבת שלנו, לוסי. הדפתי את העגלה קדימה ושחררתי את יד ימיני כדי למשוך בה את הטרולי מן המעלית, לפני שהדלת נסגרת. הצלחתי לחלץ את הטרולי רגע לפני שהדלת נסגרה עליה, וכמעט קרעתי את מוט הנשיאה מעליה, אגב מאמץ.
"מסכן שלי," שמעתי לפתע קול למולי. הרמתי את עיניי מיוזע והבטתי בה. היא הייתה נמוכת קומה, בשנות הארבעים לחייה, שיער חום ודליל למראה, מעט סתור, כיסה את ראשה האובלי, הגדול. פניה נראו נפוחים מחוסר-שינה, מכדורי הרגעה או מאלכוהול. "תן לי לעזור לך."
היא הושיטה ידה אל הטרולי, בעודי הודף בבטני את עגלת התאומים לכיוון דלת 14A.
"אני ברנדה," הציגה את עצמה.
"נעים מאד, אילן," מלמלתי, בעודי מחפש אחר מפתח הדירה בכיסי. הוצאתי את המפתח ותקעתי אותו בחור המנעול. הדלת נפתחה בלי בעיה אל מסדרון של דירה מואפלת. גיששתי אחר מתג החשמל והדלקתי בה אור. היא נראתה כמו בצילומים. דירת חדר ניו יורקית טיפוסית. חלל אחד, ובו מיטה, ארון בגדים, שולחן כתיבה וכיסא לידו, וחלון גדול אחד אל השדרה. מצד שמאל הייתה דלת חדר האמבטיה והשירותים. מצד ימין עמד מטבחון, קיצ'נט. רצועה צרה של שיש, מעליה ומתחתיה ארונות. מימין עמד מיקרוגל נקי למראה ולידו קומקום להרתחת מים. משמאל היה מקרר בר קטן, מתחת לשיש. באמצע היה הכיור.
"ומי אלה?" חייכה אל התאומים.
"אלה הבנים שלי, מיכאל ודניאל," אמרתי לה. "אני אב גיי יחידני לתאומים."
"הו, כמה מרשים," התפעלה. "ואתה לבדך?"
"כן," השבתי והבטתי הנה והנה, בוחן האם אני כבר יכול להתיר את הילדים מן הרצועות ששמרו עליהם בתוך עגלת התאומים.
"אז בשביל מה אתה צריך את הכלבה הזאת?" תמהה ברנדה. "אני יכולה לבשל אותה בשבילך."
הסטתי אליה את ראשי במבט נחרד.
"אני מצטערת אם הבהלתי אותך," אמרה, "רק רציתי לעזור לך."
"תודה רבה לך," השבתי בקור. "נראה לי שכעת אשמח להישאר לבד, לטפל בילדים."
"כן, כמובן," מיהרה לומר ונסוגה אל מחוץ לדירה.
הבטתי מבעד לעינית הדלת. ראיתי אותה מתרחקת ממנה אל דלת דירתה, 13B. נעלתי את הדלת, ואז נסוגותי ממנה אל עגלת התאומים. התרתי את הילדים מעגלתם והנחתי אותם על השטיח מקיר אל קיר, שכיסה את הרצפה. אמנם, ריח אבק ישן עלה ממנו, וידעתי שזה יקשה עלי את הנשימה במשך שהותנו שם, אבל הילדים שלי לא אלרגיים לאבק כמוני. עשיתי להם כבר בדיקות.
הילדים התרוצצו בצהלה על השטיח, לומדים את החלל. לוסי בינתיים שכבה על הארץ, מביטה בהם. טוב שהיה לי שכל לבקש ממנה לעשות צרכים לפני שעלינו אל הדירה.
היומיים הראשונים בדירה ובמנהטן עברו נהדר. מדי בוקר השכמתי קום, גרגרתי מי מלח וצחצחתי שיניים, כדי למנוע ממני דלקת חניכיים. אני אורז אתי לשם כך שקית של מלח בישול גס, ומביא כזו אתי לכל מקום בעולם. שפתי לי מים לתה והתיישבתי לכתוב דפי בוקר. אחרי כן הילדים התעוררו, שקשקתי להם מטרנה ומים סטריליים, האכלתי אותם והחלפתי להם חיתולים, ואז הכנסתי אותם לעגלה, תליתי עליה את תיק ההחתלה, ויצאתי אתם להסתובב ברחוב. ביומיים הראשונים גם לקחתי אתי את לוסי, כדי שתעשה את צרכיה למטה.
ביום השלישי הלכנו למוזיאון המטרופוליטן, אז השארתי את לוסי בדירה. כשחזרנו הביתה לקראת צהריים היא לא הייתה שם. זה היה לי מוזר. הייתי בטוח שהשארתי אותה בדירה, והדירה נעולה. אבל הכלבה לא נמצאה בשום מקום. לא על המיטה ולא מתחתיה, לא בחדר האמבטיה ולא במטבחון.
ניגשתי אל החלון הגדול ובדקתי אותו. הוא היה סגור כתמיד. לא הייתה לה שום דרך לברוח מן הדירה, וממילא, גם אם הייתה נמלטת החוצה, לא הייתה מוצאת בה את דרכה למטה. נבהלתי מאוד. לוסי מלווה אותי כבר שתים עשרה שנים. היא הדבר היחיד שנשאר מבן זוגי המת. אימצנו אותה עוד כשהייתה גורה מידי בלשן שמי מתולתל, יפה פנים וטרוף דעת, שגר בשכנות אלינו בתל אביב, ואשתו החביבה, אבל קפדנית. היא סירבה לגדל כלב בבית, ושמחה על שעת הכושר, מפגש עם זוג הומואים צעירים שבאו לגור בשכונה, כדי למסור לידינו את הכלבה המתוקה שלהם.
גידלנו אותה יחד שנתיים, עד שבגד בי עם אישה, ועזב את הבית. אני הורדתי כמה קילוגרמים בבכי על האבדן, אבל את לוסי שמרתי. היא הייתה הזכר היחיד לאהבתנו, שהייתה פעם קשר חי ורוטט.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. התנערתי ממחשבותיי וניגשתי אל העינית. ברנדה עמדה ליד הדלת, פניה הגדולים, הנפוחים, ממלאים את העינית.
נזהרתי לא לנשום כשרחקתי מן הדלת. היא האדם האחרון שרציתי לפגוש עכשיו. השתהיתי רגע, כולא את נשימתי, ליד הדלת. שמעתי אותה מניחה משהו ליד דלתי ואז את דלת דירתה נטרקת.
חיכיתי רגע עד שהייתי בטוח שנסגרה בדירתה, ואז פתחתי את דלת הדירה שהשתכנו בה במנהטן. על הרצפה, ממש על הסף, הייתה מונחת קדרת חרס כתומה חמרה, עם מכסה, ולידה צנצנת זכוכית. הרמתי את מכסה החמרה של הקדרה והבל תבשיל עשיר עלה בנחיריי. סגרתי אותו והבטתי בצנצנת. היא הכילה מין משחה חומה, שנראתה כמו ממרח כבד.
באותו רגע שמעתי הודעה נכנסת בסמרטפון. הרמתי אותו אל עיניי והבטתי בו. זו הייתה הודעה מברנדה.
"בישלתי עבורך את הכלבה. בתור מנה עיקרית הכנתי ממנה פאי בשר. את השאריות, האיברים הפנימיים, טחנתי למשחת בשר פיקנטית, שאפשר למרוח על לחם. זה יהיה נהדר עם מלפפון כבוש. שלך, ברנדה."
הרגשת קבס עלתה בבת אחת בגרוני, מאיימת להתפרץ בסילון של קיא על השטיח המהוהה המכסה את רצפת המבואה בקומה 14. נסוגותי לאחור, נעלתי מאחוריי את הדלת, ונשמטתי מעבר השני, מתיישב על הארץ, משעין את גווי אל הדלת, המום. לא יודע מה לעשות.
מניין היה לה מפתח לדירה שלנו, תהיתי, ומי מסר לי את מספר הטלפון שלי.
ואז הבנתי. ברנדה היא בעלת הבית כאן. היא הבעלים של בניין הדירות הזה. רק לבעלים יש מפתחות חלופיים לכול הדירות במקום, ומידע על דייריו.
הילדים חדלו מזחילתם על השטיח והביטו בי, לא מבינים מה הם רואים.
בידיים רועדות חייגתי אל דנה, סוכנת הנסיעות שלי בארץ. אמרתי לה שאני חייב לעזוב את בניין הדירות הזה, או לחזור לארץ. היא ביקשה לדעת מה קרה, שאחרי שלושה ימים במנהטן אני רוצה לעזוב את העיר. אמרתי לה שמוטב שלא אספר לה. שאני חייב לברוח מכאן. היא הבטיחה שתבדוק וניתקה את השיחה.
מקץ שעה ומחצה שבה אלי. היא לא מצאה לי דירה חלופית במנהטן, ולכן הזמינה לי כרטיס טיסה חזרה לארץ. לי, לכלבה ולילדים.
לא היה לי לב לתקן אותה. אחרי הכול, כמוני, גם היא צמחונית.
