Homosexualityהומוסקסואליותהומוסקסואליותהומסקסואליותהקהילה הלהט"ביתיציאה מהארון

היציאה מן הארון אל המועדון – מכתב לבני/ות הנוער של קהילת הלהט"ב

דברים בעקבות כתבתו של הילו גלזר, "אנחנו אלה שמסתממים ומזדיינים למוות כל וויקנד" (מוסף "הארץ," 14.6.19)

אני כותב את הדברים האלה בהשפעת מאמרו של הילו גלזר, וגם אחרי צפייה מאוחרת מאד בסרט "רפסודיה בוהמית," על חייו ועל סופו המר של פרדי מרקורי. הכתבה והסרט האלה העציבו אותי מאוד. כשיצאתי מן ההקרנה, המשפט הראשון שעלה בדעתי הוא, שאנחנו ניצולי דור האיידס, ועל כן יש לנו החובה המוסרית לדבר אליכם, צעירי 2019.

התשוקה והמוות

אי-שם, בראשית שנות השמונים, התחילה להסתובב בתל אביב שמועה על מגיפה מסתורית המתחוללת בארצות הברית, פוגעת בהומואים בלבד והורגת אותם. עוד לא היה לה שם, לא היה ברור איך היא מועברת, עוד לא היו ניסיונות לרפאה. הנגיף הרי זוהה רק ב-1981, והקוקטייל הומצא בראשית שנות התשעים.

בימים ההם רק יצאתי מן הארון סופית, וכמו כולם התחלתי להסתובב בגן העצמאות. כולנו עשינו אז סקס בלי קונדום. מי בכלל חשב על קונדומים? זה היה אמצעי למניעת היריון, לא כלי למניעת מגיפה. לא ידענו, שאנחנו מעבירים את הנגיף מאיש לרעהו, מדביקים זה את זה. חגגנו את השחרור המיני שלנו, את החילוניות, את ההדוניזם של תל אביב הגאה, החילונית.

מקץ כמה שנות הוללות הסתבר, שהמגיפה עוברת במגע מיני בין גברים, וההומוסקסואליות הפכה לשם נרדף לקללת מוות. מצאנו עצמנו מסתובבים בעיר כמקוללים. העירוב בין מין לבין מוות, בין ארוס לטנטוס, קיבל ממדים מיתיים, כאילו ההומוסקסואלים ברחבי תבל קוללו בקללה קדמונית, על שום שהפרו את 'הנורמליות' או את צווי הדת. כול מי שיצא אז מן הארון נחשד או נתפס מיד כנושא מגיפה וכמפיץ מוות. אז בקעו ממני השורות הבאות: "בְּתוֹכֵנוּ מְהַדְהֵד אַבּוּב הַמָּוֶת/ צוֹעֵק מִפִּתְּחוֹ הָאָפֵל/ שׁוֹצֵף הֶמְיָה מִן הַנִּקְבָּה עִם מַיִם לִלְגִימָה לְלִקּוּק בְּצָמָא/ נוֹגֵן אֶת נִגּוּנֵי הַמָּוֶת הַהוֹמִים בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן נֶחְבָּטִים בָּהּ בַּדְּפָנוֹת/ וּבְכָל טִפָּה בְּכָל טִפָּה יֵשׁ לָנוּ אֶת זֶה / אָז גְּעוּ בִּי גְּעוּ בִּי אַתֶּם הַטְּרוּפִים אַתֶּם הַרְדּוּפִים אַתֶּם הַמֻּכִּים אֵימָה/ הַרְכִּינוּ רֹאשׁ וְלַקְקוּ אֶת הַגֵּבִים שֶׁבְּחָזִי אֶת הֶעָרוּץ שֶׁבִּירֵכַי אֶת הַמִּקְוֶה בַּקֻּרְקְבָן / מַיִם טְהוֹרִים מַיִם מְלוּחִים מַיִם לִלְגִימָה מַיִם לְצָמָא רְווּ רְווּ מַיִם." זעקתו של אדם, המבין כי בכול בן אנוש מקננים יחד התשוקה והמוות, ומבקש לקבלם כמות-שהם. חבורים יחדו.

אבל אז החברים שלנו התחילו למות בזה אחר זה. הראשון שאיבדתי היה המשורר הירושלמי, חברי איתי עורב. "מַה לָּמַדְתָּ בַּגַּן הַיּוֹם, יֶלֶד מָתוֹק שֶׁלִּי?" שאל איתי בספר-השירים היחיד שהותיר אחריו, "מלאכים בודדים", והשיב – "לָמַדְתִּי אֶת צְלִיל הַצְּעָדִים/ בְּהִתְקָרְבָם וּבְהִתְרַחֲקָם/ וְאֶת הַמַּבָּט הֶחָטוּף/ וְאֶת הַקִּנְאָה שֶׁאֵין מְמִיתִים/ וְאֶת הַשִּׂנְאָה./ לָמַדְתִּי אֶת הַחַם הַנִּסְתָּר/ וְאֶת הַמְּבוּכָה שֶׁבַּגִּלּוּי/ וְאֶת הַמָּוֶת/ שֶׁהַכֹּל מְקַנְּאִים לוֹ." אחרי כן מתו עמוס גוטמן, חזי לסקלי וחברי האהוב, אמן המיצג דן זקהיים, ומתו השחקן יוני חן והזמרת עופרה חזה והרבה אחרים.

התעצמות המגיפה, מותם של רבים ואהובים כול כך, בארץ ובעולם, הביאו לתחושה של התפרקות חברתית, כזו שבאה לידי ביטוי בהרבה מאד יצירות מן התקופה, בקולנוע, בספרות ובתיאטרון, ובהן מחזהו האלמותי של טוני קושניר, "מלאכים באמריקה," שם אומרת האם המורמונית: "הָעוֹלָם הַזֶּה נִסְחַט וּמִתְיַבֵּשׁ מִכְּאֵב/הַלַּחַץ מַעֲלֶה קַדַּחַת מִן הָאֲדָמָה/הַמִּתְפָּרֶצֶת בַּאֲבַעְבּוּעוֹת, וְהַגֶּשֶׁם/יוֹרֵד וְיוֹרֵד, מַכֶּה שָׁעוֹת.// אֱלֹהִים אוֹהֵב אֶת יְלָדָיו,/ לָכֵן עַל רָאשֵׁיהֶם מוֹרִיד הוּא גֶּשֶׁם מְקֻלָּל/שֶׁעֲצָמוֹת מְרַסֵּק וְעוֹף מְשַׁסֵּף/הַמַּחֲלָה מִתְפַּשֶּׁטֶת בָּעוֹלָם הֶעָיֵף" (תרגום: איתן בלום).

אני הבנתי כבר אז את עוצמת המגיפה, את עומק האובדן, ואת המחויבות האמנותית והחברתית שיצרה המגיפה במי ששרדו אותה: "וְאָנוּ נוֹתַרְנוּ לְהָעִיד בְּלֵב גַּנִּים, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלוֹת,/ כִּי חֲבָקָם הַמָּוֶת וּדְמוּת עֶלֶם לוֹ,/ דַּק גֵּו, דַּק זְרוֹעַ, דַּק דִּבּוּר.// וְאָנוּ נוֹתַרְנוּ לְהַזְקִין וּלְהַזְקִין וּלְהַכְרִיז עַל כָּל מֵתֵינוּ/ כְּמוֹ שֶׁהִכְרִיזוּ הֵם עַל כָּל שִׁנּוּי, מַר/ מֵאַהַב, מַר מִתַּאַו, מַר מִמָּוֶת מַר.// מַר מִכָּל מֵתֵינוּ שֶׁהָלְכוּ אֶל אָבְדָנָם פְּקוּחִים,/ פְּקוּחִים כְּמוֹ שֶׁרַק הָאוֹהֲבִים וְהַמֵּתִים פְּקוּחִים,/ פְּקוּחִים כְּמוֹ עֵין הַסְּעָרָה, פְּקוּחִים כְּפִי הַקֶּבֶר,// פְּקוּחִים כְּמוֹ בִּעוּת, פְּקוּחִים כְּמוֹ הַמָּוֶת/ שֶׁחִבְּקָם בֵּין יְרֵכָיו, פְּקוּחִים כְּמוֹ תַּחַת,/ פְּקוּחִים כְּמוֹ בְּחִירָה פְּכוּחָה כְּמוֹ הִתְנַפְּלוּת,// כְּמוֹ הִשְׁתּוֹקְקוּת וְהִתְנַפְּלוּת אֶל מַר הַמָּוֶת/ הַמָּתוֹק, הָעֲלוּמִי, אֶל מַר הַמָּוֶת הַמַּבְטִיחַ/ נֵצַח יֹפִי בְּתוֹךְ לֵב פָּעוּר כִּגְלוֹסְקָמָה.// צוֹעֲדִים בֵּין צְלָלִים, בַּאֲפֵלַת/ גַּנִּים, פּוֹסְעִים, מְדַשְׁדְּשִׁים,/ אַחַר כָּזָב פִּלְאִי בַּחשֶׁךְ, מְיָרֵא בָּאוֹר — // הוּא כְּאֵבָם, הוּא חֶסְרוֹנָם, הוּא אָבְדָנָם/ אֲשֶׁר קוֹרֵא לִפְעֹר, לַחְדֹּר, לִלְטֹף וּלְהַשְׁחִית/ אוֹתָם אֲשֶׁר יִצְרָם סִגֵּל לוֹ פְּנֵי מַלְאָךְ מֵמִית ("בלב גנים," מתוך הספר "תשליך," (1995. את השיר הקשה הזה קראתי בכול ערב ספרותי שהשתתפתי בו, כזעקת יחיד, כאזהרה מפני הבאות, כקינת אובדן.

ככל שחלפו השנים השתנה הרכבו של הקוקטייל ועמו תופעות הלוואי האיומות שיצר, עד להפיכת האיידס כיום למחלה שניתן לחיות עמה. בו-בזמן התברר כי הדרך המעשית היחידה להימנע מהידבקות היא השימוש בקונדום. בתחילה, ההכרח להשתמש בקונדום המאיס את המין על כולנו. בהמשך, למדנו לגבור עליו באמצעות כדורי ויאגרה ופופרס, ואחרי כן, למגינת לבי, גם סמים. בשנות האלפיים חזרה התרבות ההומואית הפופולרית לימי ההדוניזם שלפני התפשטות האיידס. מסיבות מוסיקה ענקיות, קיום יחסי מין לא מוגנים, לעתים קרובות תוך כדי צריכת סמים. תהפוכה זו מעלה מדי שנה את כמות הנדבקים בנגיף, ומחוללת תופעות רגשיות קשות בקהילת הלהט"ב, בעיקר בקרב צעירים, הנשאבים אל חיי הלילה של הקהילה מבלי לתת את הדעת על המחיר הקשה שהם עלולים לשלם על כך.

תרבות של ניצול והחרבה עצמית

הגילוי של ההומוסקסואליות, בכל גיל שבו הוא מתרחש, הוא לעולם אינטימי. כלומר, צעיר או בוגר מגלים פתאום את משיכתם לבן-מינם, ועצם הגילוי הזה מסעיר אותם. הוא מערער את התפיסות המגדריות שגדלו עליהן, את מודל המשפחה שגדלו בו ואת תפיסתם את עצמם.

לעתים קרובות, אדם צעיר המגלה את זהותו כהומוסקסואל מחפש אחר חברתם של מבוגרים ממנו, כדי שיחנכו אותו לאהבה חד-מינית, אם בדרך של התנסות מינית ואם בדרך של היחברות לתרבות הקהילה. כאשר החוויה ההומוסקסואלית מתרחשת בין שני בני אותו גיל, היא נחווית כאינטימיות, כאהבה. כאשר היא מתרחשת בין בני גיל שונים, שפערי גיל עמוקים ביניהם, היא נחווית, לעתים, אחרת. כיחסי מרות, כפיפות, חונכות או, חס וחלילה, כיחסים נטולי הסכמה.

כאשר מעורבים בתהליך ההיחברות של צעיר לקהילה גם שימוש באלכוהול ובסמים, מתחולל, למעשה, היפוכו של גיבוש הזהות. במקום לגבש את זהותך כאדם שהוא גם הומוסקסואל, אתה נהפך להומוסקסואל, העובר מסלול מהיר של השחתה רגשית. אתה נהפך לחלק ממכונת הבשר של המיניות, דבר הפוגע בדימוי העצמי שלך, באמון שלך ביכולתך לקיים יחסים זוגיים תקינים ולחיות חיי סדר בעולם המעשים.

כול אחד מאתנו, כולל כותב שורות אלה, חווה, עם גילוי זהותו, וודאי שעם היציאה מן הארון, תקופה של שחרור מיני. אנחנו מגלים את זהותנו המינית, מאשרים אותה בקרב בני המשפחה וחברינו, אם בדרך של קבלה ואם בדרך של מאבק רגשי, ואז רוצים ליהנות, לחגוג את היותנו מי שאנו. לפרוץ את גבולות המוכר ולחגוג את חריגותנו. לעתים זה כרוך גם בפריצת גבולות מיניים. בהתנסות במין עם שניים, שלושה ויותר שותפים, בשימוש בפופרס, כשיקוי המבטל את תחושת גבולות הגוף ומחולל התמסרות גופנית עמוקה יותר, וכך, די בקלות, אנו עלולים להידרדר לכדי שימוש בסמים שונים.

אבל המסלול הזה מוליך אותנו הרחק מעצמנו. איננו מגבשים את זהותנו כבני אדם, אלא מאבדים אותה. אנחנו נכנסים לאתרי ההיכרויות, הולכים למסיבות מדי סוף שבוע, והופכים את עצמנו לכלי לצריכת הזולת – או למוצרי צריכה ארוטיים.

התפתחות הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות מרושתות הלווין והסמרטפון, מתפקדים בזה כמו מגברי-על. הכול מוגבר. הכול מגיע לכול מקום. כול אחד מאתנו פותח את גריינדר, אטרף או יישום אחר, בכול מקום שהוא נמצא בו, אך על פי רוב, מה שימצא בהם הוא בני אדם כמונו, שמבקשים להיצרך על ידיו או לצרוך אותו. מאיפה? נייד? ממוקם? פסיבי? אקטיבי? מה אוהב? מתי רוצה להיפגש? אצלי או אצלך. נדירות הן הפעמים שבהם מתרקמת שיחה של ממש באתרי ההיכרויות. אבל מניסיון, רק כאשר היא מתרקמת, יש סיכוי למצוא בהם בני זוג ראויים, ו/או חברי נפש שיהיו אתך למשך שנים רבות.

צריכת הזולת – ואיבוד היכולת לאינטימיות

כמוכם, גם אני עצמי עברתי, אי שם בשנות השבעים, ממערכת יחסים עם בן כיתתי, ליחסים עם גבר שהיה מבוגר ממני בשני עשורים. בשנים שאחרי כן מצאתי שאני נמשך לצעירים ממני, ורוב מערכות היחסים הממושכות שהיו לי עברו עם בני זוג הצעירים ממני בעשור ויותר. בין בני זוג, אם הם בני אותו גיל או מצויים בפערי גיל גדולים זה מזה, יכולים להתרקם יחסים יפים וטובים, מלאי אהבה ותום. השאלה הקובעת האם יתמשכו היא, האם יהיו יחסים הדדיים. אבל אי אפשר לקיים יחסים הדדיים, כשמעורבים בהם סמים ואלכוהול, יחסי תן-וקח של סמים, מצבים של איבוד שליטה פיסית ורגשית וחלילה של הטרדה מינית או של אונס.

אם מישהו, בן גילך או מבוגר ממך, מזמין אותך למסיבה, או לאורגיה פרטית בביתו, ומציע לך שם סם, או מוזג לך ג'י לכוס, הוא אינו אוהב אותך. למעשה אינו רואה אותך כלל. כול יחסו אליך מסתכם בצריכה של גופך. ייתכן שהוא כבר הושחת לגמרי, ואינו מסוגל לחוות חוויה אינטימית ומינית מבלי שימוש בסם. אך כאשר הוא מכניס אותך לעולם הזה, הוא גוזל ממך את זהותך, את היכולת שלך לאינטימיות, את חייך, את עולמך.

אני הומו מגיל שש עשרה. היו לי הרבה גברים. כשעוד ספרתי אותם הם עברו את האלף. וזה היה לפני שנים. מעולם לא התנזרתי, עם רובם נהניתי. אבל כאשר מישהו שכב איתי פעמיים עם פופרס, ורצה להמשיך, הייתה לי התבונה לנפנף אותו מחיי. למדתי ליהנות ממין בלי אלכוהול, בלי סמים, בלי שום עזרים מלבד קונדום וחומר סיכה, אבל מתוך נוכחות פיסית, רגשית וחושית לגמרי עם שותפי למעשה. והאמינו לי, זה שווה כול דקה.

לכן, כאשר אתם מתלבטים באשר לזהותכם המינית, ודאי כשאתם מחליטים לחצות את הסף ולהתנסות בה, אל תתחילו בהליכה אל הסאונה או אל המועדון, אל תתחילו בהתנסות במין ובאינטימיות יחד עם סמים ומעוררים למיניהם, קלים כקשים, כי ההבחנה הזאת, בין סמים קלים לסמים קשים אין לה תוקף. האלכוהול והחשיש הם המסדרון לטינה ולג'י. וההתנסות במין אנונימי במקום פומבי היא דלת לצרות. התחילו את דרככם בקהילה אחד על אחד, במפגש אינטימי, עם שותף שסיננתם בזהירות דרך אתרי ההיכרויות. את המפגש הראשון אתו קבעו תמיד במקום פומבי, בשעה סבירה של היממה, שתוכלו בה להתרשם איש מרעהו וגם להיסוג אם צריך. לעולם אל תקבעו דייט עם מישהו מבלי לראות את תמונת פניו, ורצוי גם לדעת כמה פרטים על אודותיו, ותמיד עשו כן במקום שיש לכם בו אינטימיות, אך גם אפשרות לקריאה לעזרה, אם צריך. וליתר ביטחון, הודיעו תמיד למישהו/י שאתם בוטחים בו לאן אתם הולכים, מה מספר הטלפון של האדם שאתם נפגשים אתו, ומהם פרטיו.

צאו לשלום מן הארון. בחוץ מחכים לכם חיים שלמים ויפים להגשימם. אבל בעשותכם כן, שימרו על בריאותכם, על ביטחונכם האישי ועל שפיותכם.

אילן שיינפלד, תובל, 2019.

 

 

 

 

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close