אני כותב כמו שאני זורע. זה המשפט שעלה בי מקודם, כשגהרתי על הערוגות בחלקות הירק שלי, שהיו רטובות מן הגשם ומן ההשקייה, ששכחתי לסגור אמש. בתחילה תיחחתי ופתחתי חריצי זריעה לאורך הטפטפות, ואז צבטתי בכול פעם קומץ זרעים בין אצבעי לאגודלי, ופיזרתי זרעים לאורך קווי התיחוח. אחרי כן עברתי עליהם, מכסה אותם בעפר באצבעותיי. אבל כול חלקת הירק בצד הבית נמצאה כבר בזרעים של קולרבי, וממילא כבר שתול בה תות וזרוע בה גם מנגולד, לאורך אותם קווי השקיה ממש, ולכן עברתי לצד הקדמי של החצר. בצד ההוא ישנה פינה מושקית היטב, הדחוקה בין הגדר, לשיחים עבותים ולחנייה. עברתי על כולה עם כף התיחוח, עקרתי מקרבה כמה גושי אבן, מאותם גושי אבן שכול אדמת חצרי מלאה בהם, אבן גלילית, שרוסקה כדי לבנות עליה בית, אבל רסיסיה ושבריה נטמנו בעפר. ואז נטלתי זרעי חסה עגולה ופיזרתי אותם על פני כול משולש העפר התחוח, וכיסיתי אותו בידיי.
הצצתי לקופסת הזרעים שלי. זרעי הבצל התפזרו בה, המון זרעים שחורים. לרגע תהיתי איפה אזרע אותם, ואז הלכתי לחלקה הצפונית של גן הירק, שכרובים סגולים כבר צומחים בה, וגם קצת גזר, ובין לבין מתבלטים גבעול של פרח בר, שניים שלושה שתילי ברוקולי מן העונה הקודמת, שתיל תאנה צעיר וסורר שהחליט לקבוע את מקומו דווקא באמצע חלקת הירק שלי, וכבר אי אפשר להוציאו מתוכה, נבטים של כובע הנזיר שזרעתי לפני שבועיים, לייפות את מראה הערוגה, כמה נבטים עקשים מגרגרי עץ הרימון, שנקלטו באדמה, והמון, המון עשבי פרא, המתפשטים כול העת מסביב קווי ההשקיה, מתלפפים מתחתיהם ומסביבם ומזדחלים ושולחים שלוחות על פני כול החלקה.
התיישבתי על שרפרף הפלסטיק שלי, תיחתתי ריבוע אחרי ריבוע, ובכול ריבוע זריתי זרעי בצל. שיצמח איפה שהוא רוצה, אמרתי לעצמי. בכול מקום שיצמח בו יסלק מזיקים, ואם יהיו כמה נבטי בצל קרובים מדי אלה לאלה אפריד ביניהם אחרי כן. או שלא. ולבסוף, כשקצה סבלנותי, פשוט תפסתי בקופסת הזרעים שלי והנפתי אותה בתנופה רחבה מעל החלקה וזריתי מעליה את זרעי הבצל וכול זרע אחר שנתפס בה. שתיקח האדמה את מה שהיא רוצה, את כול הטוב הזה שהשפעתי עליה, אחרי שזיבלתי אותה בזבל עיזים וחיפיתי אותה בגזרי עצים וסילקתי ממנה שברי אבנים והשקיתי אותה בלילות השרב שחלפו זה עתה. שתיקח, ותצמיח מתוכה מה שתצמיח. העיקר שעם הגשם, שיגיע מחר, כול הזרעים כבר יהיו טמונים בה או מחכים על פניה, ממתינים לגשם שירווה אותם ויתחילו בנביטתם.
ואז, לסיום, ראיתי שנותר בידי גלעין אפרסק. כבר חודש ויותר הוא שוכב בתבת הזריעה שלי, מחכה שאמצא לו מקום כלשהו בחצר. מבלי לחשוב פעמיים חפרתי גומה קטנה בצומת טפטפות, מקום שתמיד יש בו מים, טמנתי בו את גלעין האפרסק, ואמרתי לו בקול, "נו, עכשיו נראה אותך." ואז כיסיתי אותו בעפר.
אני כותב כמו שאני זורע. בשפע. קורא כול העת ספרי תחקיר, כמו שעובד אדמה מזבל את חלקתו בחומרים מזינים, ומשקה אותה, מזמין חלומות וכותבם לפנות בוקר, קורא בקלפים, מתקשר, יושב וכותב מדי יום שלוש פעמים. מיד עם קומי אני כותב דפי בוקר. אחרי ארוחת הבוקר ואימון הכושר אני כותב כתיבה ספרותית, לרומן הבא שלי, ומתישהוא במהלך אחר הצהריים, הערב או הלילה, גם פוסט יומי, כזה שאתם קוראים כעת.
אני כותב בשפע, כמו שאני זורע. יש כאן המון חומר כתוב. במחברות, בקבצי מחשב, על דפים. אני כותב בעט, בכתב יד, במכונת כתיבה ובמחשב, בוורד ובוורד פרס ותכף גם בסקריבנר. אני כותב כי אני מוכרח לכתוב, כי זה מה שעושה לי טוב, זה מה שעוזר לי לחשוב, לפענח את חיי ואת עולמי ואתכם, זה מה שמחבר אותי לעולם הזה ומבעד לעולמות שמעבר לו, וזה מה שמאפשר לי לחיות בו-בזמן כאן, בגלגוליי הקודמים ובכול התגלמויותיי ביקומים מקבילים.
לא הכול יראה אור בספר. לא בכול אספיק לטפל. יש פה די והותר חומר כתוב, לקבוצה של ארכיונאים ועורכים מסורים. ההסכם שלי עם עצמי הוא פשוט. לכתוב מדי יום, שלוש פעמים, שלושה עמודים בכול ישיבה, להשתדל למצוא בכול יום זמן לקרוא בספרי התחקיר שלי, ובמשהו אחר, ובסופו של דבר לפנות לעצמי מדי שבוע וחודש ושנה תקופות שבהן אני גם מקליד חומרים, עורכם על גבי המחשב ואז מוציא אותם כתדפיס החוצה כדי לפתח מהם ספרים.
לפעמים יוצאים מתחת ידיי ספרים נפלאים. לפעמים עוברות כמה שנים בלי ספר חדש. ככה זה גם בגן הירק שלי. לפעמים יש בו עונה שופעת ירק ופרי, והיא תמיד מפתיעה, כמו עץ הקלמנטינות שלנו, שעכשיו לפתע נעמס בפרי, או שתילי הפלפל החריף, שפתאום מניבים לי פלפלונים חריפים כאשר אהבה נפשי. לפעמים ישנה עונה שדופה, משום שרגע אחרי הזריעה הארץ חטפה מכת חום, כפי שהיה בשבועיים האחרונים, ואז הנבטים מן הזריעה הקודמת כמשו, או שהחורף היה קשה וסוער, הטביע במי גשם את גן הירק, ואזי חלק מן הגידולים אבדו.
לפעמים חולד בא מן השדות, מרחרח במעבה האדמה, מגלה שחבויות בה פקעות ושורשים טעימים, ואז הוא חופר את דרכו משטח הפרא הציבורי אל גן הירק שלי, עד שהוא מכלה אותו והולך לגני ירק אחרים, ולפעמים פרפרים באים לכרסם בעלי הכרוב והמנגולד, מטילים עליהם את ביציהם, וחיפושיות באות לנקר בעגבניות השרי שלי.
אבל בסוף תמיד נשאר משהו. עגבניה לרפואה, מלפפון, עונה אחת משופעת בקישואי ענק ועונה אחרת בעגבניות בלבד, ועל הכול אני מברך, ואומר בלבי, אושריי שזכיתי, במיטב שנותיי, לשוב אל עבודת האדמה אשר אהבתי כול כך בילדותי. הכתיבה היא עבודת אדמה. היא קבועה, מחייבת טיוב האדמה והשקייתה, תיחוחה וזריעתה, ניכוש עשבי בר וזריעתה מחדש. לעולם אינך יכול לדעת מה תצמיח ממנה, אבל אתה תשמח בכול מה שתניב.
בעודי כותב את הדברים האלה, יש איזה קול בתוכי שמהרהר גם על תנועות חברתיות, גם במחאה שלנו ברחבי ישראל. היא נמשכת כבר כמעט חצי שנה. בהתמדה. שלושה ימים בשבוע, שבוע אחרי שבוע. ולמעשה תחילתה עוד מוקדמת מזה, בפתח תקווה. אבל בבלפור נזרע זרע המהפכה הגדולה. ומאז ניסו לצור עליו הוא שלח שורשיו ונאחז בכול גשר, בכול כיכר, בכול ישוב, כול הארץ מחאה. ומדי הפגנה ומדי יום ושבוע מתווספים אליה עוד ועוד א/נשים, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, ילדים וטף, והיא משנה כול העת את צורתה, יצירתית, נחושה ומתמדת. כול איש ואישה המצטרפים למחאה, בכול מקום בארץ, מכינים את השלטים שלהם, לעתים מעצבים את עצמם, מעצבים את אופן הנוכחות שלהם, את קריאת ה'הנני' שלהם ושלהן ברחובות המחאה. כול איש ואישה הנוטלים חלק בקבוצות המחאה הרבות, בשיח המתרקם במאהל העצמאות, בקבוצות הווטסאפ והפייסבוק והטלגרם, הטיקטוק והאינסטגרם, בפורומים הסמויים מן העין שבהם מתרחקת האלטרנטיבה הפוליטית החדשה, מתוך המחאה ובעבורה, יוצקים אל תוך האדמה הטובה הזאת את חכמתם ואת היצירתיות שלהם, את מרצם ואת ישעם.
כמו הכתיבה, וכמו הזריעה, המחאה הזאת גם תעקור מדרכה את כול גידולי הפרא שצמחו כאן, העשבים השוטים שהתחילו ליד הברזיה של בלפור והשתלחו בכול הארץ, ותזרע תחתיהם תקווה. ומכיוון שרוחנו טובה היא, וחזוננו מוצק כעפר ותחוח כאדמה, הוא יצמיח מתוכו ישראל חדשה.
