כול אחד חווה את הסגר הזה בדרכו, וכול אחת בדרכה. אני רוצה להזכיר לכםן, למי מביניכםן שאין להםן ילדים רכים, שברגעים אלה מאות אלפי משפחות בישראל נעולות בבתיהן, עם ילדים שיוצאים מדעתם מרוב בידוד, והורים אובדי עצות או מאבדים את שפיות דעתם, מזה שאין להם יכולת להתפרנס, להתאוורר או להיות רגע בלי תביעות מצד ילדיהם, כי כולם סגורים יחד בסיר הלחץ הזה, שנקרא 'הבית', והפך ממקום של אהבה ורוגע לבית כלא.
אנחנו גרים בבית גדול, בישוב קהילתי, על ראש הר. אין יום שאני לא מודה לעצמי על כך שעזבתי עם הילדים את דירת הלופט שהייתה לי במשך 34 שנים בנווה צדק. לו הייתי צריך לעבור בה את הסגר עם הילדים, הייתי כנראה מת.
פה, הבוקר, הילדים ביקשו שאעביר לסמרטפונים שלהם את מערכת השעות של הלימוד מרחוק. כך עשיתי, וז גיליתי שעלי גם להתקין להם תוכנת וורד בסמרטפון, כדי שיוכלו לקרוא את המערכת ולארגן את יומם באופן עצמאי. אז עשיתי זאת, ואחרי כן גם עליתי איתם לחדריהם, כדי לוודא שהם נכנסים לזום עם המחנכת, שומעים ורואים ושהכול בסדר.
בזמן שהיו בזום ניסיתי לבדוק עבודות תלמידים. אבל הזום נגמר בתוך 15-20 דקות, והם ירדו למטה ואמרו שמשעמם להם. דניאל הלך לחפש חברים. מיכאל נשאר אתי. סיכמנו שננקה מאבק את ארון הבגדים שפיניתי בעבורם, ואחרי כן נגרוף עלים מן הדשא והערוגות בחצר. כשזה הסתיים אני כבר הייתי מותש, ומיכאל לקח בעצמו את שקי הגזם לריקון בפינת הגזם בישוב.
התיישבתי לקרוא עוד קצת עבודות, לכתוב הודעה לעיתונות ולבדוק הודעות ברשת. ואז דניאל חזר, והביע שיעמום. אז הסברתי להם, שאני מוכרח גם לעבוד, ולכן שכעת יעשו לעצמם זמן מסכים עד שנשב לאכול צהריים.
בארוחת צהריים דניאל ביקש נקניקיות, והצעתי לו לטגן לעצמו אותן לבד. כך עשה, ואני עמדתי לידו כדי להשגיח שלא ייכווה מן השמן הרותח. אחרי האוכל אני הלכתי לנוח והם למסכים. כשקמתי, הסברתי להם שהערב יש לי זום עם קהילה יהודית ממסצ'וסטס, ואחריו סדנה בזום, וביקשתי מהם שלא יפריעו לי החל מן השעה 17.20. עד לאותו רגע הם בילו בחוץ, עם ילדי ההרחבה, ברחוב שסגרנו בשתי מכוניות לרוחבו, כדי שיוכלו לשחק באין מפריע ובאין חשש. אבל דניאל נכנס כדי לספר לי שנפל על הברך, ושהיא כואבת לו, ואז מיכאל בא להתלונן שדניאל ועוד חבר חיטטו לו בסמטרפון, ושהסמרטפון הוא דבר פרטי. הסכמתי אתו וסיכמנו שנעשה על זה שיחה משפחתית.
אחרי הזום עם ארה"ב הכנתי להם פיצה לארוחת ערב. בטעות קניתי פיצה עם פסטו, כך שדניאל סירב אפילו לטעום ממנה. מיכאל אכל כזית. וגם אני. ואז רצתי ללמד.
בתוך כך היה עלי להתקשר לשתי חברות מהדמוקרטית, כדי לשוחח אתן ולהבהיר דברים ולהרגיע, להפיץ חומר לכלי התקשורת, להיבהל מול מצב חשבון הבנק, לגבות כסף מתלמידיי, ובלילה, גם לשבת עשר דקות עם כול ילד ליד מיטתו, לשיחה של סיכום היום, לפני שיירדמו.
העיניים שלי בוערות מכאב, מרוב זמן מסך, וזומים. אני מת לשבת לקרוא ולא מסוגל, כי אין בי רוגע כעת. וזה רק היום השלישי לסגר, שעתיד להימשך עוד שבועיים, לפחות.
הדרך היחידה לעבור אותו תהיה כנראה בעבודה פיסית בגינה. תודה לאל שיש לי את האפשרות הזאת. לעבוד בגינה, לטייל בישוב עם הילדים, לאפשר להם לשחק עם חבריהם כאן.
אני רק יכול לתאר לעצמי איך מרגישות כעת משפחות אחרות, שסגורות בתוך דירות בבנייני דירות בעיר. זה הרי נורא, המצב הזה. בייחוד כאשר משרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה ממשיכים להרעיש את התודעה של כולנו במספרי הנדבקים והמאומתים, החולים והחולים קשה והמתים.
שנת הלימודים הזאת כבר הלכה קאקען. כול אחד ואחת מאתנו מברכים על כול בדל שיעור בזום שהילדים מצליחים לעמוד בו, ועל כול חצי עמוד של עבודת בית, שאנחנו, ההורים ההופכים לסייעי המורים, מצליחים לשבת איתם עליו. אבל הדחק הזה, של המשפחות עם הילדים, שנלווית אליו חרדה מהבנק וממצב הפרנסה, מבלי יכולת לנוח קצת, להירגע, לתפוס רגע של שקט, היא קשה ביותר.
זה מחליש אותנו כבני אדם, וגם כאזרחים.
אבל אין לי כוח לפוליטיקה כעת. רק לשים על זה את האצבע, ולהגיד שאני רואה את זה. וחווה את זה כמו כולכםן.
לילה טוב. מחר יום חדש. נראה מה יהיה.
