כפי שסיפרתי לכם, בימים האחרונים אני מבלה את חופשת הסמסטר בהקלדת חומרים שהצטברו אצלי, ושכחתי כי כתבתי אותם. בתוך כך, אני גם מכין את מערכי השיעור שלי לסמסטר הבא. לצורך זה ניגשתי לספרייתי והוצאתי ממנה ספר הדרכה לכותבים, שעבדתי איתו לפני כמה שנים, וברצוני לשוב ולהשתמש בו.
להפתעתי ולשמחתי גיליתי על דשי הכריכה הפנימיים של הספר הזה ארבעה שירים, שכתבתי לשיבא, צעיר נפאלי שעבד כמלצר בבית הקפה בדלהי, שנהגתי לשבת בו יחד עם בן-דודתי עמרי ועם מיכאל ודניאל, מיד אחרי הולדתם.
שיבא היה צעיר מלא קסם. יפה תואר וחושני. וגם סקרן ופתיין. דבר לא אירע בינינו, מלבד חילופי אהבה במלים ובמבטים. מאז חלפו שש שנים. הוא נישא בינתיים, ומן המעט שהבחנתי בו בפעמים שבהם שוחחנו בפייסבוק גם חזותו השתנתה, התבגרה.
אך ארבעת השירים האלה נותרו צפונים בין כריכות הספר להוראת כתיבה מאז. עברתי עליהם, עבדתי עליהם רק מעט, והרי הם לפניכם.
קְווַרטט לצעיר נפאלי
לשיבא, שכבר התחתן,
ולעמרי, שהיה עד לכול זה.
שיבא 1
כְּשֶׁשִּׁיבָא מְחַיֵּךְ, רוֹאִים אֶת
שְׁתֵי מַחֲרֹזוֹת שִׁנָּיו הַצְּחוֹרוֹת
מְעַטְּרוֹת אֶת פִּיו, אֶת שְׂפָתָיו,
שֶׁנְּשִׁיקָה מְקֻוָּה מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן,
עִם רֹךְ שֶׁל תֹּם בְּתוּלִין.
נָמוּךְ קוֹמָה, דַּק טַלְיָה, רְחָב
כְּתֵפָיִם, הוּא נוֹשֵׂא אֶת
בְּרַק עֵינָיו, אֶת חִיּוּכוֹ,
עַל מַגָּשׁ, עִם קָפֶה
וּכְרִיךְ תִּירָס, מַנְגוֹלְד
וּגְבִינָה מֻתָּכַת, הַנָּמֵס
לִי בַּפֶּה.
מִתְמוֹגֵג, אֲנִי תּוֹקֵעַ
אֶת עֵינַי בְּ"טַיימְס אִינְדִיָּה,"
שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת רְאִיָּתִי אוֹתוֹ.
אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מֵרִים אֶת עֵינַי מִן הָעִתּוֹן
הֵן פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו,
וְאֵלַי הוּא מְחַיֵּךְ.
שיבא 2
לָחַצְתָּ אֶת כַּף יָדִי בֵּין כַּפּוֹתֶיךָ,
בְּחֹם, וְנִיצוֹץ נֵעוֹר בְּעֵינֶיךָ,
שָׁלַחְתָּ אֵלַי אֶת חִיּוּכְךָ הַמָּלֵא
מֵעֶמְדָּתְךָ לְיַד מְכוֹנַת הָאֶסְפְּרֵסוֹ,
מֵעֵבֶר לַבָּר, מֵעֵבֶר לְכִתְפֵי
הַגְּבָרִים הַמַּמְתִּינִים בַּתּוֹר,
וְלִבִּי קָפַץ מֵחָזִי וְשָׂחָה עַד אֵלֶיךָ,
צָמֵא לְיָם אַהֲבָתְךָ.
אֲבָל אֲנִי אָז כְּבָר יָדַעְתִּי –
דָּבָר לֹא יִפְגֹם בְּאָשְׁרֵנוּ,
לֹא יִהְיֶה בֵּינֵינוּ דָּבָר.
שיבא 3
מָה, בְּעֶצֶם, קוֹשְׁרֵנִי אֵלֶיךָ כָּכָה,
מִלְּבַד יוֹפְיֵךָ, מִלְּבַד עֲלוּמֵיִךָ,
הֲרֵי זֶה הַחֹם הַנִּבָּט מֵעֵינֶיךָ
כְּשֶׁאַתָּה מְחַיֵּךְ, וְהַמֶּרִי הַצָּעִיר,
הַתַּקִּיף, הַנִּרְמָז מִנֹּהַגְךָ
שָׁעָה שֶׁמַּטְרִיד אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ.
אֲנִי כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא אֶזְכֶּה
לָנוּחַ בֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי הַמִּשְׁכָּב, אֲבָל
עֹמֶק הַהִתְכַּוְּנוּת הַהֲדָדִית,
וְתֹם הַמִּפְגָּשׁ בֵּינֵינוּ, עוֹד
יַפְרִיחוּ לִי סְתָו.
שיבא 4 – פרידה
אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא נִפְגַּשְׁנוּ,
שֶׁלֹּא אָהַבְנוּ, שִׁיבָא, גּוּף בְּגוּף,
נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה.
אֲנִי מִצְטַעֵר עַל קְשָׁיֵי הַשָּׂפָה
וּקְשָׁיֵי הַתִּקְשֹׁרֶת בֵּינֵינוּ, בַּטֶּלֶפוֹן
וּבָאִינְטֶרְנֶט.
אֲבָל מִבַּעַד לַקְּשָׁיִים הַלָּלוּ
נִבֶּטֶת אֱמֶת אַחַת וִיחִידָה,
מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם הַלְּאֹם, הַגִּיל וְהַשָּׂפָה,
הָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא אַהֲבָה.
5.5.12
