הקהילה הלהט"בית

שלום חבר.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (36)

     אמש הלך המשורר והפסיכואנליטקאי מוטי (מרדכי) גלדמן לעולמו, בביתו, ממחלה קשה. על מחלתו נודע לי לפני כחודשיים ממזכ"ל אגודת הסופרים, חברתי נירה תובל, שהיא וחברים נוספים הקפידו לבקרו ולקיים משמרות ליד מיטתו. הבוקר נודע לי על פטירתו, וזה ציער אותי מאד.

     מוטי גלדמן היה משורר מעולה ואיש-שיח נפלא. הכרתי אותו בראשית שנות השמונים, ואת ספרו, "66-83" (הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים, 1983)  ליווה אותי במשך שנים, כמו גם ספריו האחרים. אחרי שכתבתי עליו מאמר גדול בדף לספרות של 'על המשמר' גם שוחחנו. לשמחתי גיליתי בו אדם מלא ורחב דעת, שיכולתי לשוחח עמו על גלגולי נשמות ועל הישארות הנפש, על הומוסקסואליות ועל אמנות, ובכול מה שדיבר עליו גילה ידיעה עמוקה, תבונה ואיפוק.

     למוטי גלדמן, יחד עם יותם ראובני ומוטי בהרב, הייתה גם זכות ראשונים בכול הנוגע לייצוגה של החוויה ההומוארוטית בשירה העברית החדשה. קדמו להם רק מרדכי גאורגיו לאנגר ויעקב ישראל דה-האן. כאשר אני גיליתי את זהותי המינית, התחלתי כותב עליה וחיפשתי משוררים נוספים שעסקו בה, מצאתי בפניי אך ורק את משוררי תור הזהב בספרד – ואת המשוררים שציינתי לעיל. לכן, מטבע הדברים, גם ביקשתי אחר קשר עם המשוררים הללו.

     בתחילת שנות השמונים הייתי תלמיד התואר השני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. כבר אז היה לי ברור, שאת הדוקטורט שלי ארצה לכתוב על ייצוג החוויה ההומוארוטית בשירה העברית לדורותיה. קראתי והכנתי אז הרבה מאד חומר תאורטי וגם שירה, כתבתי הצעת מחקר ראשונית והגשתי אותה בפני ראש החוג דאז, פרופ' עוזי שביט.

     עוזי הטוב, שהיה אז המנחה שלי לתואר ישיר למ"א, והקפיץ אותי מאמצע הב"א למ"א, סירב להצעת המחקר שלי. הוא אמר לי אז, שאינני יכול לכתוב מחקר אקדמי על תופעה שאני חלק ממנה, והיא נמצאת בהתהוות. דבריו קוממו אותי, ופרשתי מן החוג לחיים כסופר. בסופו של דבר, מי שכתב עבודה אקדמית ראשונה על ייצוג ההומוסקסואליות בשירה העברית, בשירה שלי, של מרדכי גלדמן ושל יותם ראובני, היה ד"ר שלומי פטיה.

     מקץ כמה שנים ניסיתי לשוב אל החוג, ואז ד"ר דן לאור מורי ורבי שמח על כך, וניסה להציע לי לכתוב דוקטורט על יחסיהם של ברנר ושל גנסין. אך סירבתי גם לכך. ההתרמזויות ההומוארוטיות ביניהם לא עניינו אותי. רציתי לכתוב משהו הרבה יותר רחב יריעה. בסופו של דבר, מי שכתב על כך הוא פרופ' מנחם פרי.

     תוך כדי המחשבה על מחקר בנושא ייצוג החוויה ההומוארוטית בשירה העברית הצטברו אצלי שירים רבים מתקופות שונות, ואז החלטתי לפתוח בביתי בנווה צדק סדנה לקריאת שירה להטב"ית. בסדנה הזאת הבאתי מדי שבוע דפי שיר של משורר/ת אחד/ת מאלה שמצאתי, דנו בהם וניסינו להבין יחד את אופן ייצוגם את החוויה הלהט"בית. בסדנה הזאת השתתפו, בין השאר, חברנו תיאו מיינץ ז"ל, ששנים אחרי כן הקמתי בית קפה וחנות ספרים לקהילה על שמו, בעודו בחייו, כדי לכבדו בחייו, המתרגם והמוסיקאי אביעד שטיר, חוקר הספרות שלומי פטיה, ורבים ורבות אחרים ואחרות.

     באותה תקופה גם החלטתי שברצוני להוציא לאור אנתולוגיה של שירה הומוסקסואלית והומוארוטית מן השירה העברית לדורותיה. התחלתי לעבוד עליה, ואז פניתי למשוררים החיים מבינינו בבקשה לכלול את שיריהם בה.

     לתדהמתי, הן מוטי גלדמן והן יותם ראובני סירבו להכללת שיריהם באנתולוגיה כזו, ולתיוגם כמשוררים הומוסקסואליים. תשובתם כה הכתה בי, עד שהחלטתי לעצור את עריכת האנתולוגיה. היה לי ברור, שבלעדי שירותיהם היא תחסר הרבה. ממילא השירה העברית ההומוסקסואלית מתנהלת במסע דילוגים, הנובע כנראה מהשתקה והדחקה רבות שנים. לא רציתי לתת ידי להשתקה ולהדחקה הללו בהוצאתה לאור של אנתולוגיה חסרה. בסופו של דבר, מי שהוציא אנתולוגיה כזו, מקור בצד תרגום, הוא דורי מנור. ואני חייב לומר שקיבלתי זאת בתערובת של שמחה ושל צער, על כך שלא זכיתי לעשות זאת בעצמי.

     באותו זמן ממש סיפרתי למרק אריאל ודורון שרם, שהיו אז עורכי כתב העת "מגעים", על הממצאים הראשונים שלי, בנוגע לייצוג החוויה ההומוארוטית בפזמונאות ובשירה. הם ביקשו לקרוא מה שמצאתי, ואז החליטו לפרסם מאמר בנושא מפרי עטי בכתב-העת שערכו. מה שלא סיפרו לי, שיפרסמו אותו עם תמונה של יהודה פוליקר חשוף חזה, עם כיתוב מתוך אחד משיריו.

     פרסום המאמר עורר סערה ציבורית עזה. אני לא ידעתי אז כלל שיהודה פוליקר ויעקב גלעד, קורין אלאל ויהודית רביץ, הן מן הקהילה. זכרו, מדובר בראשית שנות השמונים, שנים שבהן לא היה נהוג להוציא מן הארון בני אדם בניגוד לרצונם. מיכל קפרא כתבה אז ב'מעריב' שצריך להלביש קונדום על העט שלי, ציפה קמפינסקי, אחותה של חברת ילדות, שפרסמה את שיריי הראשונים בעיתון בית הספר 'רוטברג' ברמת השרון, שערכה כשמיניסטית, והייתה לעורכת בכירה, צלצלה אלי בכעס. לא ידעתי שהייתה אז בת זוגתה של קורין.

     הייתי מבוהל. הגעתי לפזמונים הללו באופן כול כך אקראי. חבר טוב, רן להב, בא אלי נרגש וסיפר לי על הפזמון של מזי כהן, 'יוצא לאור.' הקשבתי לו, ומיד אמרתי לו, שאם יש פזמון כזה, ישנם עוד כאלה, על פי תורת המודלים של ייצוג חוויות מציאות, שלמדתי אצל פרופ' זיווה בן פורת בחוג לספרות כללית. מכיוון שלא הכרתי פזמונים כאלה, רק שיערתי את קיומם, התקשרתי אז לתקליטייה של גלי צה"ל וביקשתי עזרה. מי שענתה לי היא דלית עופר, עורכת מוסיקלית בכירה, שנעתרה מיד לבקשתי והזמינה אותי לתקליטיה. היא הוציאה לי תקליטי ויניל של כול הנ"ל ואחרים, ואני הקשבתי להם, קראתי את מילותיהם, והבנתי שמדובר בפזמונאות הומו לסבית. ואז כתבתי את המאמר, שנועד להיות פרק בתזה שלי והפך למאמר מעורר זעם בעיתון "מגעים."

     כאשר נוכחתי בתגובות הקשות כתבתי מכתב התנצלות לכול המוזכרים/ות במאמר ההוא. היחידים שהשיבו לי היו מזי כהן וגל אוחובסקי. מזי הרגיעה אותי. גל השיב לי את מכתבי, חתום במעטפה שבה שלחתי אותה אליו, עם המשפט 'לא משכנע' כתוב אלכסונית על המעטפה. שנים אחרי כן, כששוחחנו, ושאלתי אותו מה קרה אז, אמר לי בפשטות: "פשוט הקדמת את זמנך בעשור או שניים."

     בינתיים התגלגל לידיי ספרו של מרדכי גאורגיו לאנגר, 'הארוטיקה של הקבלה' וגם הגעתי לארכיונו, ובו תרגומיו לשירה ההומוארוטית הערבית מימי הביניים. פניתי למתרגמת המנוחה רות בונדי, והזמנתי ממנה תרגום מצכ'ית של הספר, שבזמנו גרשום שלום קטל במאמר ב'מאזניים.' כמו שציפיתי, הספר הראה תפיסה הומוארוטית של הקבלה,  וזה הסעיר אותי מאד. החלטתי להוציאו לאור, ואז פניתי לשארי בשרו של לאנגר, בצ'כיה, בבקשה לקבל את זכויות ההוצאה לאור בעברית של הספר. למגינת לבי, הם דרשו כול כך הרבה כסף, שלא יכולתי לעמוד בכך, ולכן התרגום נגנז.

     מקץ שנים פנה אלי החוקר שון אלפר, אז חוקר בראשית דרכו, שהחליט לכתוב דוקטורט בארה"ב על מרדכי גאורגיו לאנגר. אני שיתפתי אותו בחלק ממסקנותיי על שירתו, אך לא העמדתי בידיו את התרגום, כי קיוויתי שעוד אכתוב דוקטורט על השירה ההומוארוטית במו-ידיי. בסופו של דבר שון כתב דוקטורט על לאנגר וזכה בהצלחה.

     אני מספר את כול הסיפור הזה, דווקא בפוסט פרידה ממוטי גלדמן, כדי לחשוף בפניכם.ן טפח מן המאבק שלי, כמי שהתכוון להיות חוקר אקדמיה של השירה העברית הלהט"בית, ונדחה שוב ושוב מפני אפשרות לעסוק בה. זאת, כדי שיהיה בפניכםן רקע נכון להערכת שירתו הנפלאה של מוטי גלדמן ומיקומה ברצף הזה. כבר היום עלו ברשת מאמרים ופוסטים על מקומו ברצף השירה ההומוסקסואלית העברית. חשוב לי לומר, ששיריו ההומוסקסואליים נפלאים, צלולים, חשופים. תרומתו בתחום זה, כמו לשירה העברית החדשה בכלל, היא עצומה. אך למגינת לבי, מוטי לא הסכים להיות מתויג כמשורר הומו, והכיל את הפדנטיות והאסתטיזציה שלו גם על זהותו.

     חבל לי מאוד שהלך לעולמו. יכול היה לחיות עוד שנים הרבה ולהעשיר אותנו מחוכמתו ומיצירתו. בעבורי הוא היה כמו אח משורר בוגר, ואת שירתו אתמיד לקרוא ולהנחיל.

     ובאשר לי, אני עוד מקווה לכתוב את המחקר הזה, בחיי, הגם שאני מעורב בתחום זה אישית. הרי תחום הלימודים והחקר האקדמיים התפתח הרבה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, וכיום ברור מאליו שחוקר כלשהו מצוי תמיד בעמדה סובייקטיבית כלפי מושא מחקרו, ואדרבא, ראוי ורצוי שיאיר את הסובייקטיביות שלו כלפי מושא המחקר ויהיה מודע אליה. אני מקווה שעוד אזכה לכתוב את המחקר הזה, אם כעבודת דוקטורט ואם כספר, ואפרע בזה את חובי רב-השנים לקהילה ההומוסקסואלית בעולם ובישראל.

     שבת שלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button