הומוסקסואליותהקהילה הלהט"ביתיציאה מהארוןספרותספרות מקור

אהבה (הומוסקסואלית) אוטו-אימונית

דברים בערב ההשקה של הספר "יחידים במינם" (תולעת ספרים, 28.2.19)

יחידים במינם, מיטשל פייגנבאום, שופרא 2019.

 

כמה ימים אחרי מלחמת המפרץ הראשונה מחליטים דורי ואמו, שהיגרו ממנהטן לישראל, לברוח בחזרה למנהטן, כדי למצוא בה מחסה מפני הטילים של סדאם חוסיין. החרדה הקיומית דוחפת אותם, בפעם השנייה בחייו של דורי והשלישית בחיי הוריו, למעמד של פליטים. אבל כאשר הם מגיעים למנהטן, הם מגלים כי חלק ניכר מבתי מכריהם סגור בפניהם. או-אז נתקפת אמו של דורי בהתקף של מחלה אוטואימונית, ודורי נתקף באהבה אוטואימונית – הוא נתקל כבאקראי באהוב נעוריו, אריאל טלרמן, והוא ואמו נקלעים לסחף רגשי למולו ואתו, עד לפרידתם הנשנית.

כך מתאר מיטשל את ערב הנחיתה שלהם בניו יורק:

"מצאתם את עצמכם בשעת לילה מאוחרת בשולי כביש בהמתנה למונית, ונאלצתם למצוא לכם מקום להשתייך אליו.

המשימה הייתה מורכבת יותר מכפי ששיערת. הוצאת מתיקך את פנקס הטלפונים והתחלת לחייג לכל בני המשפחה שהכרת ועודם בחיים. הם לא היו ממש בני משפחה, אלא אנשים שאימצו לחיקם את אביך כאשר הגיע לאמריקה אחרי המלחמה, יותר מארבעה עשורים קודם לכן. והנה אתה מתקשר ומבקש מהם לעשות את אותו הדבר בעבורך ובעבור אימא במלחמה הנוכחית: לשמור עליכם לזמן-מה.

"דורי? זה אתה?" וידאו אותם קרובים, שהופתעו לשמוע פתאום את קולך, שהשתנה מאז גיל שתיים-עשרה. "איך אתם? אתה ואימא במקום בטוח?"

כשנודע להם שאתם נמצאים בעירם, הטון שלהם התחלף. אחדים הביעו צער על כך שלא יוכלו לארח אתכם, אחרים התעלמו מכל רמז לבקשה והתנערו ממך בנימוס. מאז שאתם גרים בארץ, שבת לבקר בעיר לבדך. הייתה זאת הפעם הראשונה שביקרת בה עם אימא ובנסיבות אלה. לא היית אמור לכעוס או לצפות מהם לדבר, אבל התקשית להסתיר את האכזבה. זו הייתה קבלת פנים צוננת, שרמזה על טיב שהייתכם במקום בהמשך. אבא שלך כבר איננו מזמן, ואיש מהם לא מרגיש מחויבות כלפי אשתו ובנו.

אחרי שכל מכריכם דחו אתכם, נסעתם מנמל התעופה לכתובתה של בטי, חברה ותיקה של אימא, שגרה בריגו פארק. קולה המסויג לא ביטא רצון להירתם לעזרתכם, אך בלילה הראשון בעיר נאלצתם להתעלם מכך."

גם בטי מכריחה אותם כבר למחרת היום לחפש דירה להשכרה. אך תחת זאת הם עוברים לביתם של פאבל ופאאבלינה, חברים אחרים, ושם, דווקא בבית היחיד שקיבל אותם אל חיקו, נתקפת האם בהתקף מחלה אוטואימונית, ומתאשפזת בבית החולים.

דורי בא לבית החולים כדי לבדוק מה שלום אמו, וזה בדיוק הרגע, שבו הוא פוגש באריאל, ובטוח שמדובר בתעתוע, או שדעתו השתבשה עליו.

אריאל עלה לישראל מברייטן, אנגליה, שנה וחצי אחרי שדורי והוריו עלו ממנהטן והתיישבו בנתניה. בעוד יחסיו של דורי עם אמו הם סימביוטיים, ומלאי רוך, יחסי אריאל ואמו הם קשים. הוא קורא לה בשמה הפרטי ומתייחס אליה כאל שפחת הבית. וכל כך כותב מיטשל: "אמנם קורצתם מחומרים שונים לגמרי, אך שניכם הייתם עולים חדשים, אוהבי מוזיקה ובנים יחידים, שהשתוקקו להשתייך למשפחות אחרות."

בפגישתם בניו יורק, אריאל מסדר לדורי ולאמו מגורים במין בית מלון משפחתי, המהווה מקום מפלט לעוד יהודים. מדובר במין מיקרו קוסמוס יהודי גלותי, מקום מפלט לפליטים כמוהם. האם מתעלפת שם, אבל אז נגמרת מלחמת המפרץ והם יכולים לחזור הביתה. אלא שהבית שהם חוזרים אליו עובר תהפוכה. בשל מחלת האם דורי חייב לשפץ את הבית, כדי לאפשר לה כניסה עם כיסא גלגלים, וחדר למטפלת, האינטימיות שלהם מופרת על ידי הכנסת מטפלת לאם, וכול מערך חייו של דורי מתערער, הן בסטודיו לגרפיקה שהוא עובד בו, הן בביתו והן ביחסיו המתחדשים עם אריאל.

כבר למן נעוריהם, אריאל מתעתע בדורי. הוא אינו מקבל את זהותו המינית, ופוגע בו. על כך מספר דורי לשירה, הפסיכולוגית שהוא נעזר בה: "אחרי שהבין שאני נמשך לבנים, ו… גם אליו, הוא עזב אותי… ידעתי שההומוסקסואליות היא לא דבר חולף אצלי, אבל אריאל פחד להודות בנטיות שלו. אני ידעתי שהוא כזה. אבל הוא פחד במיוחד מאבא שלו. פעם שמעתי את ריימונד אומר דברים נוראים על הומואים, דברים שהקפיאו את דמי, אז אריאל ודאי לא שש שיידעו שהוא כזה."

כמו אריאל, גם דורי מונע מאמו את הידיעה שהוא אוהב גברים, ואינו מעז לעזוב את בית אמו, להפר את הקשר הסימביוטי ביניהם – כדי לממש את חייו הרגשיים באופן עצמאי. הדבר יוצר יחסי תלות עמוקים מאוד בינו לבין אמו, המחריפים בשל מחלתה, וגם פוגע ביחסיו עם בן-זוג בשם שגיא, עמו הוא מתראה למשך זמן קצר, שנפרד ממנו בזעקה: "אתה יודע שאתה דפוק לגמרי? אין לך שום חוש הומור! התפיסה שלך בנוגע לגברים לגמרי מעוותת! מתי סוף-סוף תתפכח מן האשליות הרומנטיות שלך? דורי, גברים צריכים להזדיין, והומואים בפרט!"

בסופו של דבר, דורי נפלט הן ממקום עבודתו והן מיחסיו עם שגיא. "תחושת אי-שקט בלתי פוסקת הציקה לך בתקופ הזו. משהו ניצת בך, עורר בך עצבנות יתרה, ולא יכולה לעמוד במקום אחד יותר מכמה שניות בלי לנוע בתזזיתיות. בין שהיית בבית ובין שבסטודיו או בדירה של שגיא – חפצת לצאת החוצה בכול מחיר, כאילו כול סוגי הקירות איימו וסגרו עליך. צעדת יותר מן הרגיל לאורכה ולרוחבה של העיר."

אגב שיטוטיו מגיע דורי גם לסאונה לגברים בתל אביב, מקום נטול אינטימיות, שאינו מוצא את עצמו בו, ולסדנה לכתיבה, שבה הוא מממש את יכולת הכתיבה שלו, מוציא ספר ואף מתראיין עליו. אבל צעדים אלה, ובתוכם גם היציאה מן הארון בפני אמו, משכב עם אריאל ועוד, אינם משנים בו דבר מהותי אחד – את תחושת הבדידות, הניכור והאחרות שלו בקרב כול סובביו.

*

     כאשר כתבתי את כיתוב הכריכה לספר הזה, קבעתי כי מדובר בספר על הוויית הפליטות. כולם בו פליטים, ממולדת ומבית וגם מעצמם. אך רק היום, שעה שקראתי שוב את הספר הזה, גיליתי עוד משהו – שאין כאן אף דמות המקיימת יחסים אינטימיים שלמים, מלאים ותקינים עם זולתה. כול אחד ואחת מן הדמויות מתחפרת בעמדה רגשית מסוימת. דורי הוא היחיד העובר שינוי – עוזב את בית אמו, עובר לגור לבדו, מוציא לאור ספר. אבל אף אחת מן הדמויות אינה נקשרת בקשר של אינטימיות מלאה. כולן סובבות בעולמן, חשופות מאהבה ובלתי מסופקות. כולן כאן פליטים בתוך חייהם, ואיש מהם אינו מוצא את מקומו בתוך חייו.

בעיניי, מדובר בתהליך של התפרקות זהויות, הנובע ממשבר הגירה. אבל הוא גם חלק ממשהו גדול יותר. מתהליך התפרקות הזהויות של העולם המודרני, מן הניכור ואי היכולת לאינטימיות שמייצרים החיים בימינו. לכן אני מאמין, שהספר הזה אינו רק רומן הומוסקסואלי, הוא רומן המשקף את מצב האדם בעידן הזה, ועושה כן בעדינות, בבהירות ובחכמה.

 

 

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close