ספרות עברית

הדף היומי (284). לִפלוֹת מלים מִסֶפר.

     בשקט-בשקט, מבוקר האתמול ועד צהריי היום, לא הייתי פה. הורתי מאחריי את מאבקי האופוזיציה והקואליציה על חוק האזרחות המתועב, את תעתועי הימין המקדם מציאוּת של סיפוח מיליוני פלסטינים למדינת ישראל תחת אצטלה של מי שמגן על ביטחונה בהתנכלות לכמה אלפי משפחות של ערבים בישראל – וטסתי לדרום אמריקה.

     טסתי בזמן ובמרחב, היישר מלב המדמנה הפוליטית בישראל – אל צ'ילה ואל פרו של המאה ה-17. הכיצד, תשאלו? ובכן, ספרי החדש, העשרים וחמישה במספר, "הנזיר היהודי", נחת אתמול בבוקר בתיבת הדוא"ל שלי, אחרי עריכה לשונית. כיוון שהוא עתיד לראות אור לקראת חגי תשרי, היה עלי לעבור מיד על כול תיקוני העורכת, להתייחס להערותיה ולמצוא פתרונות הולמים לבעיות שאיתרה בספר. אסור היה לי לעכבו אצלי למעלה מיממה, כדי שאתםן תוכלו להחזיקו בידיכםן בראש השנה.

     אלא מאי, מכיוון שניקדה בכתיב מלא כמה פעלים בספר, התבלטו לעיניי לפתע אינספור חזרות על המלים 'הינהן/ה,' 'מילמל/ה,' 'לבו/ה' ו'הייתה'. ואני מדבר על מאות חזרות, לעתים כמה פעמים בדף אחד. ראיתי זאת וחשכו עיניי. אמנם, תופעת החזרה על מלים כחלק משגרת כתיבה הריהי מוכרת לי. אך הייתי בטוח שהבחנתי בה זה מכבר. ולא היא. הסתבר לי, שישנן עוד מלים חוזרות שלא הבחנתי בהן עד כה.

     התיישבתי, אפוא, אל שולחן הכתיבה, בידיי המילון של 'אבן שושן,' התֶזרוס העברי, הלא הוא 'אוצר מלים' של פרופ' ח.רבין וד"ר צ.ורדי, הקונקורדנציה ועוד אי-אילו מילונים, והתחלתי פולה בזו אחר זו כול 'הינהן' או 'הינהנה', 'מילמל' או 'מילמלה', ומחליף אותן במלים אחרות, ואחרי כן מסמן אותן במרקר צהוב, כדי שהמגיהה תבדוק אם לא הוספתי שגיאה על תיקון בנוסחו הסופי של הספר.

*

     העבודה על רומן היסטורי כזה אורכת אצלי כחמש שנים. בשלב הראשון אני כותב כתיבה מהירה, קטועה, מתלהבת, במכונת כתיבה ובכתב-יד. אחרי כן אני מקליד הכול למחשב, ואז, אחרי שאני מגלה מהי בכלל הטריטוריה שהסיפור מתרחש בה, ומיהן דמויותיו, אני מתפנה לקריאה של חומרי תחקיר. אלה מעבים את עולם הסיפור ומשמשים אותי כ'הדקֵי כתיבה' בהמשך הדרך.

     או-אז משתרעות לפניי שנים של שכתוב, של פיתוח גרסה אחרי גרסה.

     הכתיבה היא כמו ציור אקוורל. אתה מניח שכבה ראשונה של שקיפויות, נותן לה להתייבש, ורק אחרי כן אתה יכול להניח עליה עוד שכבת שקיפויות, וכך הלאה, עד שמתקבל אקוורל שלם, מארג מלא יופי של שקיפויות צבעוניות מונחות זו על זו, מהדהדות זו את זו, היוצרות יחד קומפוזיציה ועומק ויופי רב להלל.

     אחרי כול השנים האלה הספר עובר לעריכה, ואז מתחילה דרך של רצוֹא ושוב עם העורכת. העורכת שלי היא נעה מנהיים, החכמה באדם. הדיאלוג הפורה אתה תמיד מחייב אותי לשוב אל הכתיבה, ולגלות מתחת לשכבות הסיפור שכתבתי עוד שכבות שלא ידעתי על קיומן כלל. כאשר אני מסיים הספר חוזר אליה לעריכה, וממנה אלי לאישור, ואז לעורכת הלשונית ואלי, וממני למגיהה, ובשלב זה אנחנו כבר עובדים על כריכת הספר ועל גב הספר ועל תוכנית השיווק ויחסי הציבור שלו.

     וכך ספר אחרי ספר. יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, גרסה אחר גרסה, שנה אחר שנה.

     כך יוצא, שבזמן חתימתו של ספר אחד והפצתו בעולם אני תמיד מצוי בתוך כתיבתו של אחר. כך גם כעת. יש בידיי כבר כ-300 עמודים כתובים של הרומן הבא, ואני שרוי בקריאת ספרי עיון ודעת על אודותיו. וזה ממלא ומטלטל ומסעיר את חלומותיי, ומחולל בי כתיבה.

*

      וכך הוא מתחיל:

      "רצונו של סופר הוא שסיפורו יכבוש את לב קוראיו, יאחז בו ויטלטלו מקצה רגליו עד קודקודו, ורצונו של קורא הוא להילפת בזנבו של סיפור. כזה הוא גם סיפורנו. הריהו כחבל שזור מיני דורות רבים, שכל דור מוסיף בו את סיביו.

      טעמו של סיפור הוא בשזירתו. אם עושה המספר את מלאכתו כיאות נהיה הסיפור עבה והדור, ונהפך מחוט של סיפור לחבל שזור לתפארת, שסיביו כרוכים והדוקים, והוא מתלפף באהבה מסביב לצווארי קוראיו וקוראותיו.

     אבל פיתויו של אדם אל החבל אינו דבר של מה בכך. צריך אדם שיֵדע לספר את סיפורו באופן שיכבוש לב רעהו וירתקו אליו, כחוט טבור המשתלשל ממעי אמו, ועוברה נע ברחמה ומסתבך בחוט אהבתה אותו. בייחוד אמורים הדברים אם רֵע זה הוא דון מַנְיוֹזְקָה, אב בית הדין של הכס הקדוש בלימה. ופרנציסקוס מַלְדוֹנָדוֹ דֶה סִילְבָה, שגיבור סיפורנו הוא, שקד על שזירת סיפורו, משום שידע כי בסיפור הזה תלויים חייו."

*

     "הנזיר היהודי" מספר את סיפור חייו של המרטיר היהודי פרנציסקוס מלדונדו דה-סילבה. הוא נולד בצ'ילה בימי שלטון האימים של האינקוויזיציה הספרדית, ובהיותו ילד רך בשנים חשף בפניו אביו, שהוא יהודי בסתר, האנוס לקיים את מצוות דתו בהיחבא. הגילוי הזה, וניסיונותיו של פרנציסקוס לרדת לחקרה של אמונת אבותיו, לגלות את צפונותיה, קורעים את חייו ואת חיי משפחתו לגזרים.

     "אנחנו, הקוראים," כתבה נועה בגב הספר, "משמשים עדים אילמים לסיפורו, בעוד הוא פורש אותו בפני דון חואן דה מניוזקה, אב בית הדין בבית הכלא של האינקוויזיציה, שבו בילה פרנציסקוס שנים ארוכות, מתדיין עם שוביו ומערער על תקפות אמונתם. שתים-עשרה שנים ענה וכתב, הסתגף והתפלל, עד שנואשו ממנו והעלו אותו על המוקד באוטו-דה-פה הגדול ביותר שהתקיים בעולם החדש, בשנת 1639.

     "הספר 'הנזיר היהודי' מבקש לרדת למעמקי נפשו של אדם המבקש להיות למרטיר, אך גם פורש לפנינו מחזות של חמלה ויופי, התעלות ותשוקה," כתבה נועה, וידעה מה כתבה.

*

     כדי לכתוב את הספר הזה השארתי את בניי עם אבי, ובאמת טסתי לפני כמה שנים לצ'ילה ולפרו, כדי להעלות בהן באוב את סיפורו של פרנציסקוס, שסיפורו נכרך בסיפורי, דמו ניגר מעטי ואֵימת סיפורו וזוועתו, יופיו ומכאובו, יתלפפו מסביב צוואריכם כפי שהתלפפו מסביב צווארי.

     "הנזיר היהודי" יראה אור לקראת ראש השנה וימתין לכםן בחנויות הספרים. זה הזמן להקדים ולקבוע אתי מפגש סופר על כתיבתי בכלל ועל ספרי החדש בפרט, בביתכםן, בספרייה בישוביכםן או במתנ"ס הקרוב אליכםן.

     במקביל לרומן יראו אור גם שלושה ספרי-שירה חדשים משלי, וספר ילדים. אך על כך אכתוב בנפרד.

     ועכשיו אחזור לבדוק מה קורה הלילה, לקראת טקס ההשבעה של בּוּבּה בּיבּי מחר. לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.