בידוד במשבר הקורונה

הדף היומי (291). אי-הוודאות.

     הדבר הכי קשה בהתמודדות עם נגיף הקורונה הוא תחושת אי-הוודאות שהנגיף הזה יוצר. יש יסוד שרירותי בהתנהגותו, בהתפתחותו ובהשפעתו על עולם ומלואו, והידיעה שאי-אפשר להתגונן נגדו גם בחיסון, שהעניק לנו למשך זמן מסוים ומוגבל אשליה זמנית של נורמליות. זה מה שקשה כול כך לרובנו – ההכרח המתמשך לתפקד בתוך אי-ודאות ותחושת איום קיומית.

     רוב הישראלים מדחיקים זאת, והתוצאה היא התפרצות מחודשת של הנגיף, יותר הידבקויות, יותר חולי ויותר מוות. וזה מה שכול כך נורא בזה. אנחנו קורבנות של אי-היכולת שלנו לשאת אי-ודאות ותחושת איום מתמשך.

     זה מה שיצר את תופעת מכחישי הקורונה, את גלי ההתנגדות למשטרים בכול רחבי תבל, וגם את מה שנתפס כהסתלקות מוחלטת מעקרון הערבות ההדדית, שהוא הבסיס לקיומה של חברה אנושית בכול מקום ובכול זמן. זה גם יסוד מה שנתפס כטמטום אנושי בקנה מידה כה גדול.

     הגמישות והיצירתיות של נגיף הקורונה מחייבים אותנו למשנה זהירות. יהיה עלינו להיזהר מאוד איש בבריאותו ובשלום רעהו, עד שימצאו חיסון יעיל יותר, שבאמת מחסן נגד כול או רוב סוגי הווריאנטים של הנגיף הזה. ייתכן שהחיסון החדש הזה מומצא ברגעים אלה בישראל, וממנה יופץ בכל העולם. יהיה בכך צדק פואטי מסוים. ישראל תחדל להיתפס כמפיצה של תוכנות ריגול בשירות דיקטטורים, ותייצא חיים.

     עד אז, עלינו להישמר לנפשותינו ולשמור עד כמה שאפשר על חשיפה מעטה ככול האפשר לזולת, ועל איזון החיים.

     את הדברים האלה כתבתי הבוקר במחברתי, שעה קלה לפני שקיבלתי הודעה ממערכת החינוך של תובל, לפיה כול ילדי הישוב מכיתות א'-ד', שמשתתפים בקייטנת בית ספר 'הרכס', נחשפו לפני שבוע למאומתת קורונה, נערה אהובה שליוותה אותם בהסעה מתובל לקייטנה. כעבור רגעים גם הגיעה הנחיה ממשרד הבריאות – על כל הילדים ומלוויהם להיכנס לבידוד מידי עד לתאריך 26.7.21, שניתן לקצרו רק אחרי שתי בדיקות שליליות.

     ברגע שקיבלתי את ההודעה, אבא שלי בדיוק סיים להכין לילדים את הכריכים לבית הספר. אני סיימתי חצי שעה של ניכוש עשב בגינה וחצי שעה של ארובי, ולפני היו זום עם אנשי 'כנרת זמורה' על הספר החדש ועוד זום אישי. בו-בזמן הגיעו אלי הגהות עיצוב של שלושת ספרי השירה החדשים שלי, הידפק על דלתנו מתקין מ'איקאה,' שבא להתקין לילדים שולחנות כתיבה, כיסאות וארון בגדים – וממש אז גם נחתה עלי הגרסה האחרונה של 'הנזיר היהודי', ששבה אחרי הגהה אחרונה – והתבקשתי לעבור עליה עוד היום, כדי שהספר ירד מחר לעימוד.

    אתם ודאי כבר משערים איזה לחץ חשתי מריבוי הנסיבות והמטלות הללו. אבל במקרים כאלה, החוכמה היא לעשות קודם כול מה שהכי דחוף. ההגהה של 'הנזיר היהודי.'

     הילדים ואני וגם המתקין עטינו מסכות. הוא עשה את עבודתו ויצא מכאן. בזמן עבודתו כאן השלמתי שליש מהספר לפני הצהריים, ואז אכלתי והלכתי לנוח.

     כשקמתי, התיישבתי ליד השולחן ולא קמתי ממנו עד שסיימתי לעבור על כול התיקונים בספר. ואז התאווררתי בהאכלת התרנגולות, בהתקנת צילייה ללול בעזרת דניאל, ובזריעת פלפלים חריפים, מלפפונים ומנגולד בחלקות שהכנתי בגן הירק.

     אני גמור מעייפות. קרסתי מול חדשות הערב, שאחריהן דניאל גם קרא לי לחדרו כדי להראות לי איך הוא משחק 'פורטנייט'. אין לי כוח להזיז עצם בגוף. אבל אני שמח מאד בספר החדש. כעת, אחרי שהעורכת הלשונית, אמירה נבו-בנימיני, עברה עליו, ולו כמגיהה, ולא כעורכת לשונית כמו ברגיל אתי, הספר נהיה צלול כבדולח, ויש סכנה שאתחיל להאמין שהוא אכן נפלא כפי שאומרים עליו מי שכבר קראו בו.

     הימים האלה תובעניים מאד. כעת, עם הילדים אתי בבידוד בבית, והבדיקות מחר, ואלה שאצטרך לקבוע מיד אחריהן, כדי לשחרר את הבנים מבידוד, יהיו תובעניים כפליים. ובקרוב, עם צאתו לאור של הספר, גם יתחיל מסע יחסי הציבור, השיווק, קידום המכירות והפרסום שלו, שיחייב אותי לשותפות מלאה בו כדי שהספר יזכה להצלחה שהוא ראוי לה.

     במצב הזה אני כמובן לא יכול לכתוב כלום. הספר הבא, שאני עובד עליו כבר למעלה משנה, נמצא בצד בינתיים. אבל גם זמנו יגיע, ובעזרת השם יהיה סיפורי, דרמטי וצלול כמו 'הנזיר היהודי,' שתכף יודפס ויופץ ויגיע לחנויות.

     והנה קטע קטנטן, סצנה בין אביו של פרנציסקוס לבין מבריח גבולות, המבשר לו כי חבריו לכפירה מן העבר נתפסו בידי האינקוויזיציה:

     "אל תבקש ממני את שמי, כדי שלא ניאלץ בעתיד להסגיר איש את רעהו," ענה לו הזר מתוך פיכחון. "עם שחר אלך לדרכי ואתה תלך לדרכך. דרכינו לא ייפגשו עוד. אני מאחל לך שתדע רק שלווה."

      "כאלה אנחנו," השֹיח דיאגו כמו לעצמו, "נעים ונדים, משרטטים איש את נתיבות חייו. לעתים נפגשים, לעתים מתפרדים. מותירים איש בלב רעהו את המעט שיש בידינו על אודות מוצאנו."

      "כל עוד אין לנו ארץ משלנו לא נוכל ליתן איש לרעהו דבר לבד מאחוות הלב," אמר הזר. הוא הודה לדיאגו על שיחתם ופרש לישון.

      עם שחר, כאשר ניעורו דיאגו, אלדונזה וילדיהם, גילו כי שיירתו של המבריח כבר איננה שם. כדרכם של מבריחי גבולות ומבריחי דעת, המקפידים לבל יעלה איש על עקבותיהם לעולם, נעלמה השיירה בלא להותיר אחריה כל זכר. כאילו מעולם לא עצרה שם שיירה, ובה כרכרות, ועליהן מבריחי כסף, שליחי מצווה עוכרי שלווה בבשורתם."

*

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button