הקהילה הלהט"בית

הקורא האידיאלי, המחבר המשתמע, והדיספוּריה המִגדרית

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (40)

     תהליך הכתיבה של ספר כרוך במסתורין, בתהייה וגם בעליות ובמורדות. כאשר שואלים אותי איך אני עובד על ספר, איך אני יודע ליצור פרקים קצרים, עם נקודות מתח כאלה, שיחייבו את הקורא.ת להפוך דף ולקרוא את הפרק הבא, ואת זה שאחריו, אני מחייך וחושב על 'הקורא האידיאלי.'

    ספר הוא פרי תהליך עבודה של שנים. בעודי עובד עליו אני מְשַׁווה לנגד עיניי את 'הקורא האידיאלי' שלי. הקורא האידיאלי הזה הוא 'מי שהכי יבין את מה שאני מתכוון אליו, ואיננו אני עצמי.' במלים אחרות, הוא פרוייקציה, השלכה שלי עצמי אל 'החוץ'. מולו אני בוחן ללא הרף, גרסה אחר גרסה, את יצירתי – תוהה היכן עלי לרווח אותה, כלומר לפזר 'גושי' טקסט לפסקאות קטנות יותר, לשתול חלקי סיפר בין תיאורי רקע היסטורי, לגוון בין תיאור, דיאלוג וסיפר וכיו"ב. אבל 'הקורא האידיאלי' הזה הוא סוג של פיגום הכרחי בתהליך היצירה. רק כאשר הספר מגיע לידיכםן אני מגלה מה קוראיי וקוראותיי האמיתיים, בשר ודם, לא השלכה מתוכי, חשים וחשות באמת מולו. לשמחתי, זה די מצליח לי.

     'הקורא האידיאלי' הוא קרוב משפחה של 'המחבר המשתמע,' אף הוא פרוייקציה, פרי השלכה, אבל הפעם שלכםן כלפיי. אתםן יוצרים ויוצרות אותו כמעט כמובן מאליו, מבלי להרהר על כך. ולא במקרה. אתםן זוכריםות מה השאלה הכי נפוצה שמורה לספרות הייתה שואלת אותנו בנעורינו? 'למה התכוון המשורר'? ברגע שענינו לה, יצרנו בעצם השלכה מתוכנו, הקרויה 'המחבר המשתמע.' שכן, אם, למשל, נשאלנו זאת על השיר 'אלוהים מרחם על ילדי הגן' של יהודה עמיחי, לא התקשרנו לעמיחי זכרו עדן כדי לשאול אותו למה התכוון בשירו. קראנו את השיר טוב ככל שיכולנו, עמדנו על כול חלקיו, הטכניים והתוכניים, ומתוכם נטינו לייחס כוונות לעמיחי, לא זה הבשר ודם, אלא 'עמיחי' המשתמע מתוך תהליך הפיענוח שלנו את שירו.

     כמו 'הקורא האידיאלי,' החיוני לתהליך היצירה, 'המחבר המשתמע' חיוני לתהליך הפענוח שלכם את היצירה. אינכםן מכיריםות את הסופר.ת בשר ודם, שכתבו אותה. אך אתם מייחסים לו או לה כוונות מתוך היצירה שקראתם. הייחוס הזה הוא הכרחי, מפני שהוא יוצר בעבורכםן מוקד התייחסות, ממנו אתם גוזריםות את משמעות היצירה בעיניכםן. הקסם הוא, שכול אחד ואחת מכםן בורא לו 'מחבר משתמע' שונה במעט, על פי אופן קליטתו את היצירה.

     את כול אלה אני כותב, כי זו הזדמנות טובה להסביר זאת, וגם כדי לספר לכם על תגלית חדשה שלי, מֵערב זה ממש – גם לספרים יש 'קורא אידיאלי' או 'קורא משתמע.' כלומר, כאשר אני מוציא לאור ספר משל מישהו.י אחר.ת, אני עושה זאת מתוך אמונה שהספר הזה חשוב, שתהיה לו השפעה על קוראיו וקוראותיו. בתהליך העבודה על ייצורו אני מעמיד לנגד עיניי קוראים.ות משתמעים, שספר זה ידבר אליהםן ואולי ישנה את חייהםן. אך לעולם אינני יודע אם כך יהיה הדבר. וזה תלוי גם במידת הזמינות של נקודות מפגש שלכםן עם הספרים שאני מוציא לאור. ועל כך אכתוב בנפרד.

     הערב הייתה לי דוגמה מרגשת לכך. לפני כחודש ומחצה הוצאתי לאור את הספר 'אִתחוּל', ספר-ביכוריה של שילה ויינברג. שילה (63) היא מורה בדימוס בבית ספר תיכון, הורה לשני ילדים בוגרים ובת-זוג לאהובתה. ספרה הראשון משלב בו קטעי פרוזה ומחזורי שירה, מן השנים הרבות שבהן סבלה מדיספוריה מגדרית, דרך האובדנים שעברה ועד שאזרה עוז בליבה ויילדה את עצמה מחדש מתוך עצמה. השילוב בין קטעי פרוזה ישרים, חשופים, לבין שירתה הפוצעת, החודרת, העשירה ועתירת-המבע, יוצרים ספר נדיר בעוצמתו, בבהירותו ובחוויה המטלטלת שהוא מסב לקורא.ת.

     בסוף השבוע האחרון גם סידרתי לשילה ראיון עם הילו גלזר, במוסף 'גלריה' של עיתון 'הארץ,' ראיון רדיו עם יואב גינאי בתוכניתו בגלי צה"ל והשבוע גם ראיון עם גבי זוהר, בתוכניתו ברדיו צפון.

     בעשותי כן, עשיתי זאת מתוך הערכה רבה ליצירתה של שילה, ומתוך אמונה שהמעשה הזה עשוי לחולל שינוי בחברה הישראלית, בהתייחסותה לבני אדם הזקוקים.ות לתהליך של התאמה מגדרית.

     הערב צלצלה אלי חברה טובה. היא ביקשה לשוחח אתי מבלי שאדע על מה. היא התחילה בזה שקראה את הריאיון עם שילה בעיתון 'הארץ,' ואת שיריה, שהילו גלזר שיבץ בריאיון בטוב טעם ממש. ואז בישרה לי את הבשורה. אחד מבניה, בן עשר, הושיב אותם השבוע לשיחה בסלון הבית, הודיע להם שמהיום הוא בת, ולא בן, ושעליהם לפנות אליו בלשון נקבה, שאם לא כן לא יענה להם. למחרת, כך סיפרה, גם הודיע על כך למנהל בית הספר, לצוות המורים ולכול חבריו וחברותיו לספסל הלימודים.

     "ועכשיו אנחנו גם מחליפים לגמרי את ארון הבגדים," צחקה, "הבעיה היא, שהיא נפלה על אימא שממש שונאת שופינג."

     הבשורה הזאת לא נחתה עלי בהפתעה גמורה. אני מכיר את ילדיה מאז קטנותם, וכבר בגיל צעיר מאד הבן המסוים הזה גידל שיער, אהב ללבוש בגדי בנות והתנהג באופן נשי. בליבי חשבתי, שאולי יגלה שהוא הומו. לא העליתי בדעתי שיגלה שהוא בת.

     אגלה לכםן כאן עוד משהו. כול הנושא של דיספוריה מגדרית תמיד הילך עלי אימים. כן כן, עלי, אילן שיינפלד, אחד הראשונים שיצאו מן הארון בארץ. אמנם, הכרתי את גילה ואת נורה ואת דנה אינטרנשיונל, שבה אפילו טיפלתי כאיש יחסי הציבור של אירוויזיון 99 בארץ. אבל מעולם לא הצלחתי להבין לעומק את התחושה של אדם, שהוא חש באי-התאמה מגדרית, ומוכנ.ה ללכת בדרך הארוכה, ולעתים גם מייסרת, עד התאמתו הרגשית, הנפשית והפיסית למגדר הנכון לו.ה.

     כול כך לא הבנתי לעומק את התופעה הזאת, עד שהתייחסתי אליה, ביני לבין עצמי, כתוצאה של אי קבלת הגבריות, והפניית התוקפנות הגברית כלפי הגוף, כלומר כמנגנון של סירוס עצמי מרוב תיעוב הגבריות. כן. עד כדי כך שגיתי בהנחותיי.

     אבל אט אט הדעה הקדומה הזאת שלי השתנתה. למדתי יותר על הגבריות, קודם כול שלי עצמי, וגם של אחרים, ועל זהות, הכרתי עוד בני אדם, ופגשתי בשילה, עוד כשהייתה שלמה, והנה זיכתה אותי בזכות הגדולה לעבוד עמה עכשיו.

     וכעת, בערב הזה, כששמעתי מחברתי הטובה שבנה הפך לבתה, שכבר היו אתו בכמה פגישות, שנועדו לברר האם היא מבינה את  מהות השינוי ומחויבת אליו ורוצה בו, ומשקיבלו אישור מלא לכך מאנשי מקצוע גם התחילו בתהליך השינוי ממש, ירד לי האסימון. אני הרי מכיר את המשפחה הנפלאה הזאת מזה שנים, ועד מרחוק להתפתחות ילדיה. הדבר האחרון שאני יכול לחשוב עליהם הוא, שלא ידעו איך לגבש 'נכון' את הזהות הגברית של ילדיהם, או שפגעו בהם פגיעה רגשית סמויה. מדובר במשפחה טובה, הרבה מעבר לנורמה, בילדים בריאים בנפשם ובגופם ומאושרים בדרכם. כן, חוץ מהילד הזה, שהבין כבר בגיל שנתיים שהוא נמצא בגוף הלא נכון לא, וכעת, בגיל עשר, נתן לזה ביטוי בהכרעה שאינה משתמעת לשני פנים.

     התחלתי את דבריי בכך, שלעולם אינני יודע איך משפיעים ספריי על הזולת. המשכתי בזה, שלעולם אינני יודע איזה שינוי מחוללים הספרים מפרי עטםן של אחרים.ות, שאני מוציאם לאור. אשריי שזכיתי ברגע הזה, שבו גיליתי שספר-שיריה הראשון של שילה ויינברג מדבר כול כך במישרין, כול כך עמוק, ולו לליבותיה של משפחה אחת, ויקל, בהרבה, על תהליך ההיהפכות של בן אחד, מקסים וחכם ורגיש ומתוק לבלי די, לבת.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *