הָלַכְתִּי לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה – מחווה לשביתת הנשים מחר.

לקראת שביתת הנשים שתיערך מחר, נזכרתי שוב בשירה היפהפה של רחל חלפי, "בת יענה", שיר מחאה על מעמד האישה בחברה המודרנית. לקראת השביתה החשובה מחר, להלן השיר ודברים שכתבתי עליו בזמנו, בספרי "הסדנה לשירה":

רחל חלפי

בְּלוּז הָלַכְתִּי לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה

הָלַכְתִּי לְגַן-הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה

אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה

יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל

תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת-יַעֲנָה

כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה

רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה

וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה

לַעֲבֹד כַּמָּה מָתוֹק לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה    מוּכָנָה

אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת-יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת-יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי

לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה

אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת-עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל-שִׁכְחָה

וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ,   אַתְּ לֹא מְבִינָה?

מוּכָנָה אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי יַעֲנִי  בַּת-יַעֲנָה!

מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא

רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת-יַעֲנָה?

הַצַּוָּאר שֶׁלָּךְ זָקוּף מִדַּי הֵם אוֹמְרִים לִי בְּלִשְׁכַּת הָעֲבוֹדָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית

הַגּוּף שֶׁלָּךְ חָצוּף מִדַּי הַמַּבָּט שֶׁלָּךְ חָשׂוּף מִדַּי אוֹמֶרֶת הָעוֹבֶדֶת

הַסּוֹצְיָאלִית שֶׁל גַּן-הַחַיּוֹת

אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּתְהַפְּכִי בַּהֲפֵכָה

תַּהַפְכִי אֶת עוֹרֵךְ תְּעַקְּמִי אֶת צַוָּארְךָ וְתִקְבְּרִי אֶת רֹאשֵׁךְ

לֹא תְּקַבְּלִי עֲבוֹדָה  שֶׁל  בַּת-יַעֲנָה?!

אוּלַי, לְפָחוֹת, אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה עֲשׂוּיָה  נוֹצוֹת שֶׁל בַּת-יַעֲנָה

זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי    זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה

נָא!   זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!

שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!

*

      השיר כתוב כמונולוג של אישה, ופותח בהצהרה המנוסחת בלשון כמו-לוגית: "הָלַכְתִּי לְגַן-הַחַיּוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה." לכאורה, יש הגיון רב באמירה זו, שהרי – היכן ניתן לעבוד בתור בת-יענה אם לא בגן חיות? אלא שכמובן, 'עבודה' בתור בת-יענה היא דבר שאינו אפשרי כלל. לכן, זוהי הצהרה המלעיגה את הלוגיקה, ויוצרת מלכתחילה התבוננות אירונית מאד של הקורא בדוברת ופקפוק במידת התבונה שלה.

המשך הבית דווקא תומך בדוברת, בכך שהאנשים המראיינים אותה בראיון העבודה אינם מתייחסים לאבסורדיות שבעצם הרעיון 'לעבוד' בתור בת-יענה. להפך, הם מראיינים אותה בצורה מקצועית, כביכול, ומשתמשים בביטויי-לשון השמורים לראיון עבודה: "אָמְרוּ לִי אֵין לָךְ קְוָלִיפִיקַצְיוֹת לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה." בהמשך הם גם מפרטים לאילו התמחויות  זקוק מי שרוצה לעבוד כבת-יענה: "יֵשׁ לָךְ יוֹתֵר מִדַּי עֵינַיִם וּפָחוֹת מִדַּי חוֹל/ תּוֹצִיאִי לָךְ מִן הָרֹאשׁ שֶׁתִּהְיִי פַּעַם בַּת-יַעֲנָה." דהיינו, המראיינים הם מקצועיים, יש להם לשון מקצועית והם פועלים על פי סטנדרטים מסוימים. מתוך סטנדרטים אלה הם גם דוחים את בקשתה של הדוברת לעבוד כבת-יענה.

הבית הבא חוזר לנקודת המבט של הדוברת. באמצעות החזרות "כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל", "רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל", באמצעות משפט הייחוד "אֲנִי צְרִיכָה", והמשפט החסר "וְגַם מַשְׂכֹּרֶת צְרִיכָה", נבנה כאן טון דיבור עילג, היסטרי, של אישה מן המעמד הנמוך, הנאבקת לפרנסתה. גם המשך הבית כתוב בתחביר המאפיין סלנג ישראלי, "אֲפִלּוּ לַעֲשׂוֹת כְּתַחְבִּיב בַּת-יַעֲנָה בְּהִתְנַדְּבוּת בַּת-יַעֲנָה רַק שֶׁיִּתְּנוּ לִי/ לַעֲבֹד בְּתוֹר בַּת-יַעֲנָה," ומחזק את הטון העילג של הדיבור ואת אפיון הדוברת כאישה פשוטה ונטולת-תחכום. כמו כן, בתור המונולוג הקצר שלה מסתתרת גם סתירה לוגית, בין "כַּמָּה חוֹל כַּמָּה חוֹל אֲנִי צְרִיכָה" לבין "רוֹאָה הַכֹּל רוֹאָה הַכֹּל אֲנִי צְרִיכָה". שהרי בת-היענה משתמשת בחול כדי לטמון ראשה בו, כדי להימנע מן הראייה. הבאת שני הדברים הסותרים זה לזה, בתור תבנית של חזרה כפולה ותוך כדי חריזה, "חוֹל"-"הַכֹּל", מחריפה את העימות הלוגי, ומאפיינת את הדוברת הן כאישה היסטרית, והן כמישהי, שאינה מבינה עד תום מה נדרש ממנה כבת-יענה. שכן, אם היא רוצה לעבוד בתור בת-יענה, הדבר הכי חשוב הוא שתחדל לראות, שתטמין ראשה בחול ותחדל לראות מה שמסביבה.

הבית הבא הוא מנקודת המבט של הסובבים אותה, אולי המראיינים הפוטנציאליים לעבודה. הם אומרים "אַתְּ לֹא מְבִינָה? רָצָה רָצָה כְּמוֹ צִפֹּרֶת-עֲנָק מְשֻׁסֶּפֶת חוֹל-שִׁכְחָה/ וְצָרִיךְ מְשֻׁסֶּפֶת רֹאשׁ, אַתְּ לֹא מְבִינָה?". בתשובתם הם מאפיינים את הדוברת כאישה היסטרית (רצה רצה), שאינה מסוגלת שלא לראות, אלא יכולה רק להשכיח מעצמה מה שראתה. תכונות אלה אינן מספיקות לקבלת התפקיד. היא צריכה לוותר לגמרי על הראש.

דרישה זו היא דרישה מוגזמת ובלתי אפשרית, ומשמשת כאן לערטול התחבולה בשיר כולו. מתוכה אנו מבינים, שהשיר אינו נסוב על אישה, המבקשת להיות בת-יענה, אלא על אישה, המתמודדת על מעמדה כאישה בחיים החברתיים, הנשלטים בידי גברים.

הבית הבא מחזק את האינטרפרטציה הזאת בצורה הומוריסטית. השימוש בשני ביטויי סלנג בבית זה, "יַעֲנִי" ו"בַּת-יַעֲנָה" (שהרי הצורה התקנית לנקבה של בעל חיים זה היא 'יען'), יכול לשמש כדרך נוספת לאפיון האישה הדוברת כחסרת השכלה. אולם היכולת שלה להצמיד שני ביטויים עם קשר צלילי ביניהם באופן המחולל אפקט של הומור מפרה את האפיון הקודם שלה ככזו. יתר על כן, גם המשך הבית מבהיר, שהיא אישה חכמה, המודעת היטב למצבה, ולפער בין רצונותיה לבין מה שחברת הגברים הסובבת מייעדת לה: "מַה זֶּה מְשַׁנֶּה שֶׁאֲנִי מוּכָנָה אִם הֵם לֹא/ רוֹצִים לָתֵת לִי לִהְיוֹת בַּת-יַעֲנָה?".

הבית שבא לאחר מכן מחריף את העימות בין הדוברת לבין סובביה, הכוללים כעת גם גברים וגם נשים, שהפנימו את חוקיו של העולם הגברי ודרישותיו מנשים, כמו העובדת הסוציאלית של גן החיות. ודאי, עצם הימצאותה של עובדת סוציאלית בגן חיות היא עובדה מלאת הומור, המשמשת שוב לערטול התחבולה. לא מדובר בגן חיות, כי בגן חיות אין עובדת סוציאלית. מדוברת בחברת בני האדם. זאת, ממש כשם שאין דבר כזה, לשכת עבודה זואולוגית.

הבית הזה בנוי מקטלוג שלם של דרישות תפקיד נוספות ממי שמבקשת לעבוד כבת-יענה. ממנו מתברר, ששום דבר שהיא עושה אינו טוב דיו למראיינים בלשכת העבודה. הצוואר שלה לא מספיק עקום, הגוף שלה לא מוסתר דיו, המבט שלה לא כבוי דיו. חשוב להבחין בכך, שהדרישות מן האישה הן פיסיות. היא צריכה להפוך את עורה, לשנות את טבעה, כדי לקבל את המשרה שהיא חושקת בה. המלחמה של העולם הגברי היא קודם כל בגוף האישה, ומתוך כך – גם בתודעתה. בחזרה על קטלוג הדרישות, ובריבוי הפעלים, יש ממד של אכזריות. החברה הסובבת את האישה היא אינטנסטיבית מאד בדרישותיה, אפילו אלימה. היא דורשת מן האישה מהפך מוחלט, מקצה לקצה, כדי להתקבל אליה כשווה בין שווים.

בבית הבא הדוברת מנסה, כביכול, לשכנע את הסובבים אותה, שאם אינה יכולה להיות בת-יענה, מבחינה פיסית, היא יכולה ללבוש מסכה, בגד חיצוני, שישווה לה צורה של בת-יענה, ואפילו יקנה לה חושניות. ודאי, הכללת ממד החושניות בהצעתה קושרת את עניין הביגוד והאופנה לאופן שבו גברים מתבוננים בנשים, ולאופן שבו נשים פועלות כדי לזכות באפשרות להיכלל בעולמם של גברים: על ידי לבישת מסכות. החזרה "זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנִי    זֶה כָּל כָּךְ חוּשָׁנָה", והחרוז שהיא יוצרת עם "בַּת-יַעֲנָה" הופכת את כל ההצעה הזאת, ללבוש מסכה של בת-יענה, למגוחכת. היא גם חושפת את טבעה האמיתי של הדוברת בשיר. זוהי דוברת מתוחכמת מאוד, מפוכחת, הרואה נכחה את חברת האדם ומה שהיא דורשת ממנה כאישה. היא יודעת מה המחיר שנדרשות נשים לשלם כדי להיכלל בו, וכשהיא מציעה ליטול על עצמה את המחיר הזה, היא עושה כן כדי לחשוף את הנלעגות של הדרישות שמציב העולם הגברי בפני נשים.

הבית האחרון בשיר חושף את טבעם האמיתי של הגברים המראיינים אותה לראיון עבודה. הם משתמשים בביטוי הסלנג "נָא", המאפיין אותם כגברים עצבניים, קצרי-רוח, אבל ככאלה, המודעים היטב לסכנה הטמונה בדוברת כלפי עולמם: "זֶה לֹא עִנְיָן שֶׁל נוֹצוֹת, הֵם צוֹעֲקִים לִי, זֶה עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה!/ שֶׁל חוֹל וַהֲבָנָה!!". הם יודעים מה הם דורשים מן האישה: הבנה של חוקי העולם הגברי וציות להם באמצעות הטמנת ראשה בחול, ולא פחות מזה. הם אינם מסתפקים בנוצות, בחיצוניות, הם רוצים את הכל – את הציות המלא לחוקיו של העולם החברתי שיצרו.

השיר "בלוז הלכתי לעבוד בתור בת-יענה" הוא שיר מצוין, העושה שימוש בלשון סלנג, באמצעים רטוריים כמו חזרה וסמיכות צלילית, כדי להשיג אפקט של הומור. דרך השימוש בהומור מעבירה כאן רחל חלפי אמיתות חדות מאד על מעמד האישה בחברה המודרנית. בעיני, ראוי שיר זה להילמד בבתי הספר, ולהיכלל בכל תכנית לימודים העוסקת בשירה עברית מודרנית ובלימודי מגדר.

אל תהיו בנות יענה. זה מה שמבקשת רחל חלפי לומר בשיר זה, שפורסם אי-שם בשנת 1987, בספרה "זיקית או עקרון אי הוודאות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). זה גם הלקח החשוב לקראת שביתת הנשים מחר. אנחנו מפסיקים ומפסיקות להיות בנות יענה.

אם אתם רוצים לשמוע את רחל חלפי מדברת וקוראת שיר (אחר) משלה, תוכלו לעשות זאת כאן. מומלץ. היא משוררת נפלאה ואשה מיוחדת.

לילה טוב.