אילן שיינפלד. אבא קומתיים. | פעילות בכל האתר

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 15 Apr 2026 19:41:50 +0200

שירה מִתחקה על עקבותיה – הגעגועים לאם מרדכי גלילי. אושׁר עובר אורח. הוצאת עם עובד סדרה בעריכת דרור בורשטיין, 2025. 92 עמ', 84 ₪. ספרו החדש של מרדכי גלילי הוא ספר נדיר ומיוחד, המתמודד עם כוחה של השירה לברוא מציאות מיטיבה יותר לכותבה. הספר מזמין את הקורא להאזין לשיחה אינטימית של המשורר עם עצמו ועם אימו המנוחה. הוא פותח וסוגר בשירים על המציאות, אבל רובו-ככולו מתנודד על קו התפר בין פנים לחוץ, עם העדפה ברורה לעולם הפנימי על פני העולם החיצוני. כך הוא מעיד כבר בשיר "כבר לא אכפת לי", אחד משלושת השירים הפותחים את הקובץ: "אֲנִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְשׁוֹרֵר/הַחֹמֶר הַשִּׁירִי מִתְעַטֵּף בְּזֶהוּתִי./כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי/ לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר/יֶלֶד עוֹמֵד בְּמִגְרַשׁ רֵיק/ מִתְפַּעֵל./כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי לִכְתֹּב/עַל הַדְּבָרִים הַנֶּחְבָּאִים,/הָרְגָעִים הַיּוֹתֵר כּוֹאֲבִים." שימו לב לתמונת הילד העומד במגרש ריק. הוא לגמרי בודד בו, אבל אינו עסוק בבדידותו אלא בהתפעלותו מן העולם. בשיר הראשון בקובץ, "הליכה בפארק הירקון (הומאז' לצ'סלב מילוש)" הוא כותב: "הַמְּצִיאוּת הַמְּאַיֶּמֶת סוֹבֶבֶת אֶת הַפַּארְק,/וְלִרְגָעִים לֹא מַצְלִיחָה לְהִכָּנֵס./שָׁקֵט מְאוֹד מִסָּבִיב. מַעְגְּלִי חַיִּים/מִתְחַכְּכִים זֶה בָּזֶה, כְּמוֹ רֹאשׁ חָתוּל בַּקַּרְסֹל". בשיר האחרון בקובץ, "הלוויה בחברון, אנתפאדה, 1988", הוא כותב: "הַבֶּכִי צָמוּד לְחָזֶה, עָטוּף, מְכֻרְבָּל./דְּמֻיּוֹת רְפָאִים רָצוֹת בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי,/זוֹרְקוֹת אֵשׁ בַּבָּתִּים./הַלֶּהָבָה עָלְתָה לִגְבָהִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר./אֶת הַפָּנִים הִסְתִּירוּ בְּשַׂקִּים, בִּסְדִינִים./פְּתָחִים קָרְעוּ לָעֵינַיִם." אבל המסגרת השירית של המציאות הפוליטית היא רק מסגרת חיצונית המבליטה את טבעו המיוחד של הספר – זהו שׂיח פנימי של המשורר עם עצמו, עם אימו ועם קוראיו, בניסיון להטליא לעצמו את חייו לאחור: "אֲנִי בּוֹרֵא לְעַצְמִי אֶת מִשְׁפַּחְתִּי,/אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה הַהוֹלַנְדִּית שֶׁלִּי," הוא מעיד באחד משיריו, בו הוא מדמיין את סבו וסבתו שלא פגש מעולם. אבל סוד ההיעלם, המפתח להבנת הספר כולו, נמצא בשיר "נובמבר 1956". שיר זה מפרט מה אירע בתרבות העולם בחודש מסוים זה: "בְּנוֹבֶמְבֶּר חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ הוֹפִיעָה/בִּילִי הוֹלִידֵי בְּקַרְנַגִי הוֹל/בִּנְיוּ יוֹרְק. כָּל הַכַּרְטִיסִים נִמְכְּרוּ./בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִקְלִיטוּ מַיְלְס דֶיְוִיס וְקוֹלְטְרֶיִן אֶת 'Round about Midnight./ מַרְק רוֹתקוֹ צִיֵּר אֶת 'כָּתֹם וְצָהֹב'" וכו'. רק בשתי שורותיו האחרונות הוא כותב: "בְּנוֹבֶמְבֶּר חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ, אַרְבָּעָה יָמִים/לִפְנֵי יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁי, הִתְאַבְּדָה אִמִּי." כך, בסיום קטלוג אירועים אחרים לגמרי שאירעו באותו חודש, בטון מאופק, כמעט מקפיא, מסגיר מרדכי גלילי את סודו של הספר הזה. שלוש פואמות המאייכות זו את זו לבד משירי המסגרת שעמדתי עליהם, הספר כולל בתוכו שלוש פואמות, "לפנות בוקר, פואמה (2020)", "נצח פרטי, פואמה (2024)", "מלאך שאינו יכול לשנות, פואמה (2025)". נדמה לי, שסודרו כך שהן מאייכות זו את זו. הפואמה הראשונה נסובה סביב ספק ציפור, ספק אם, ספק נשמה, שהדובר רואה אותה בחדרו. "הִיא עָפָה אֶל קַו הָאוֹר,/צְלָלִית כֵּהָה בַּחֲשֵׁכָה./ מַשַּׁק כְּנָפַיִם, רַחַשׁ תְּנוּעָה מְהִירָה./אוֹר קָלוּשׁ מִתְפַּזֵּר וְנִשְׁבָּר לִשְׁכָבוֹת./לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲרִיךְ אֶת הַמֶּרְחָק/אֶל מַלְבֵּן הָאוֹר שֶׁסִּמֵּן פֶּתַח,/חַלּוֹן אֶל הַחוּץ./כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וְלֹא זַזְתִּי, בְּקשִׁי נָשַׁמְתִּי,/כֻּלִּי עֵינַיִם מִתְאַמְּצוֹת לִרְאוֹתָהּ./נִדְמֶה הָיָה שֶׁנּוֹצוֹתֶיהָ זָהָב." המעקב אחר הישות הזאת נמשך מאז ילדותו, "בְּכַפּוֹת יָדַי הַקְּטַנּוֹת אֲנִי מְנַסֶּה לָגַעַת בָּהּ./אוּלַי תִּמְצָא מְנוּחָה לְרֶגַע אוֹ אוּלַי נִתְחַלֵּף,/אוּלַי נַחְתֹּר יַחַד אֶל קַו הָאוֹר". לרגעים היא מתוארת ממש כציפור, "רָאִיתִי אֶת צְבָעֶיהָ,/פַּסִים חוּמִים-אֲפֹרִים,/בַּקְּצָווֹת גּוֹנֵי חַרְדָּל צְהֻבִּים-כְּתֻמִּים", אבל אז, באמצע הפואמה, מופיע שיר לא קשור כביכול, המדבר על פחד המוות של הדובר, וממנו ממשיך בתיאור הישות הזאת: "עָפָה לִקְצוֹת הָאוֹר הָרְחוֹקִים/וּמֵעֵבֶר לָהֶם./מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַנּוֹף שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה,/גְּבָעוֹת אוֹ עֵצִים מֻסְתָּרִים./אִם תִּמְצָא, יִהְיוּ לָהּ כְּתַחֲנוֹת,/ שָׁם תַּעֲצֹר, תֶּאֱסֹף כֹּחַ". אבל אז שוב נכנס המוות אל הפואמה: "בָּאוֹר שֶׁזָּרַם לְמַעְלָה, עָלָה וְהִתְרַחֵב, רָאִיתִי דְּמֻיּוֹת./כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ רָאִיתִי: אֵלּוּ הַמֵּתִים./מְטַיְּלִים כְּמוֹ בְּפַּארְק רָחָב./פְּנֵיהֶם אֲטוּמִים, מַבָּטָם רֵיק./שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹתָם, הָיִיתִי חֵלֶק מֵהֶם,/רָצִיתִי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ./יָכֹלְתִּי לַחֲלֹק עִמָּם נְדִיבוּת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי,/רֹךְ שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי". כמה כאב מובע בשורות האלה. כך ממשיכים השירים לעקוב אחר הישות העפה, בתוך תיאורי אור מופלאים, שאינני זוכר כמותם בשירה העברית. ולפתע מופיע השיר הבא, על אודות השירה: "הַשִּׁירָה הֵקֵלָּה עָלַי,/הָיִיתִי כִבְיָכוֹל בְּשִׂיחָה./הֶעֱלִיתִי נִמּוּקִים וּפָסַלְתִּי אֲחֵרִים,/ זֶה הָיָה מוֹנוֹלוֹג בָּהִיר./ לִרְגָעִים הָיִיתִי יוֹתֵר הֶחְלֵטִי./ כַּמָּה יָפָה הָיְתָה הָאֱמֶת/ כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְשַׁקֵּר לְעַצְמִי". 17 קטעים כאלה כוללת הפואמה הראשונה, אחד פחות מח"י. הישות הזאת, שהדובר עוקב אחריה, היא בעת ובעונה אחת נפשו, בת השיר שלו, אימו הנעדרת וגם ציפור קסומה. אבל בה-בעת שהוא רואה אותה, הוא יודע כי מדמיונו הוא רואה אותה. "נָשַׁקְתְּ וְחִיּוּךְ קָטַן עַל שְׂפָתַיִךְ./אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְלוֹמֵד תְּנוּעוֹת קְטַנּוֹת,/גַּלִּים בְּלִבּוֹ שֶׁל מְדַמְיֵן" ("ליד החלון"). הפואמה השנייה, "נצח פרטי", מנסה לשכתב את העבר, לברוא מחדש את אימו בתוך ילדותו. "בּוֹאִי אֶל יַלְדוּתִי, תִּהְיִי אִתִּי," הוא מפציר בה, "נוֹכַחַת. נֵלֵךְ יָד בְּיָד./נִהְיֶה יַחַד/בַּשִּׁיר. אָחוּשׁ בְּחֻמֵּךְ./אַהֲבָתֵךְ הַמְּאֻחֶרֶת תַּשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר,/מָגֵן הַקֶּסֶם שֶׁל הָאִמָּהוּת". אבל בדברו אל אימו, הוא מודע לחלוטין שהוא עושה זאת בשירתו, ויכול לקיים אותה רק בו, ואף מבין את הפער העמוק בין המציאות הפנימית שלו לבין המציאות החיצונית: "הָעוֹלָם לֹא אוֹהֵב שִׁירָה./הַשִּׁירָה הִיא שְׁבִיל צַר,/ צִפּוֹר עַל עֵץ קָטָן./הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לִהְיוֹת אִתָּךְ שׁוּב." בשיר יא' בפואמה זו הוא מבטא את אזלת ידו כבורא מציאות וכמשורר: "אֲנִי רוֹצֶה לִטְרֹף אֶת הַקְּלָפִים,/לִזְרֹק יְשָׁנִים, לְהַחֲלִיף בַּחֲדָשִׁים,/תְּמוּנוֹת יְשֵׁנוֹת בְּשָׁחֹר-לָבָן,/סֶרֶט שָׂרוּט, מְתַקְתֵּק,/הִבְהוּבֵי אוֹר, זִכְרוֹנוֹת קְלוּשִׁים./אֵינִי יָכוֹל לְצַלֵּם שׁוּב, רַק לַעֲרֹךְ". מכאן ואילך מופיעים שירים המבוססים, כנראה, על תמונות ישנות של האם ועל מכתביה. הוא מצליח לשחזר מתוכם זיכרונות ילדות, מהם עולה דמותה של אישה מיוחדת מאוד. אבל בכל זמן הוא מודע להיותו בורא אותה לא פחות מאשר נברא מתוכה: "אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי דּוֹמֶה לָךְ/וְחוֹשֵׁב כָּמוֹךְ./אֲנִי לֹא בָּטוּחַ מָתַי זוֹ אַתְּ/וּמָתַי זֶה אֲנִי,/אַתְּ חֵלֶק מִמֶּנִּי, אַתְּ בְּתוֹכִי." ובמקום אחר, הוא כבר ממש מזהה אותה עם עצמו ועם הציפור ועם שירתו: "אֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָךְ וְאוֹהֵב אֶת עַצְמִי/כְּפִי שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי מֵעוֹלָם./ אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה, נֶאֱחֶזֶת בְּעָנָף דַּק,/ אֲנִי מִתְחַזֵּק. הַשִּׁירָה הִיא חַיַּי." אבל הפואמה השלישית מתבוננת בשתי קודמותיה מתוך פיכחון. אם בפואמה הראשונה הדובר דמיין את אימו/נשמתו/בת השיר שלו בחדרו, בתוך עולמו הפנימי, ובפואמה השנייה ברא אותה מחדש לעצמו בשירו, הפואמה השלישית קרויה "מלאך שאינו יכול לשנות", וכבר מִשְׁמהּ משתמע מובָנהּ. "חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ בִּי כֹּחוֹת מְיֻחָדִים/לִרְאוֹת וּלְהָבִין דְּבָרִים" הוא כותב. "שָׁמַעְתִּי בְּדִמְיוֹנִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת אֲחֵרוֹת/רָאִיתִי פְּרָטִים חָבוּיִים.// כְּמַלְאָךְ בִּשְׁמֵי רָמַת גַּן בָּאתִי לִרְאוֹת וּלְהָבִין./שָׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לְשַׁנּוֹת." פואמה זו מעמידה באור ברור את שירתו. זוהי שירה המבקשת להטליא בעבור כותבהּ מציאות שיוכל לסבול ולחיות בה, מפני שהמציאות החיצונית לא אפשרית לו אלא במידה מועטה. הפּגיעה שחווה במציאות החיצונית בילדותו הייתה כה עמוקה, עד שהכריחה ועודה מכריחה אותו להיות בדלֶת אמותיו, וגם להיות למשורר. "טוֹב לִי בְּד' אַמּוֹתַי" הוא כותב, "בְּנוֹכְחוּתִי./בַּפְּרָטִיּוּת הַשְּׁלֵמָה./אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת פְּעִימוֹת הַמְּצִיאוּת,/אֶת הַדֹּפֶק הַשָּׁקֵט./הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּתוֹכִי/וּסְבִיבִי./זֶה שֶׁלִּי, הָאשֶׁר הַזֶּה." הפואמה כמעשה טלאים מרדכי גלילי מתמודד עם מות אימו מאז ראשית כתיבתו. אחד מספריו הקודמים קרוי "שני קולאז'ים", וגם הוא בנוי כתַצרֵף של קטעי שירה קצרים. אך בניגוד לספריו הקודמים, שהראו את הפירוק, הספר הזה מבקש להטליא את העולם המפורר והמפורד שחי בו. אך אין זה מעשה שירי תמים. הוא מוּדע לשבירותו, לחלקיוּתו, ובו-בזמן גם להיותו המרחב הנפשי היחיד שהוא יכול לחיות בו. הסגנון השירי של גלילי מאופק מאד. מינימליסטי. כמעט נזירי. זאת בכלל, ובפרט כאשר אלה חומרי השיר שלו. אין בו פאתוס, אין בו העצמה רגשית. כוחו באיפוק שבו. אפקט האיפוק הזה מושג הן במיעוט מטפורות ולשון פיגורטיבית בכלל, והן במשקל הטוני שבו שקולים רבים מקטעי השירה כאן, בחילופין של 3-4 טונים לשורה, המשַׁווים לה רושם של איפוק מדוד. ככול שהרהרתי בשירי הספר הזה תוך כדי כתיבה עליו כך הִשׁתבּחו בעיניי עוד. ודאי לי שאשוב לקרוא בו. זה ספר מיוחד מאד. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, מעולם לא פגשתי בך, מרדכי גלילי. אבקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 11 Apr 2026 21:00:42 +0200

שירת הדחפים הסותרים דורית ויסמן. את היית מאושרת. עורך: לקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 08 Apr 2026 10:45:06 +0200

דבר לא נגמר. דבר לא הסתיים. יומן מלחמה (277).קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 27 Mar 2026 19:36:13 +0200

שירת ביכורים כואבת ובּשֵׁלה יעל רן. מבעד לעצב השקוף. עורכת: ענת לוין. הוצאת פרדס, 2025, 89 עמ'. 69 ₪. ספר-ביכוריה של יעל רן אינו ספר שירה רגיל לא בתכניו ולא בצורתו. זהו ספרה של משוררת המתמודדת עם מחלה כרונית, וכותבת שירים קצרים, מינימליסטיים, שאמנם עומדים לעצמם, אבל כוחם באפקט המצטבר שלהם. הדוברת בשירים אלה מפרידה בין גוף לנפש. הפיצול בין גוף לנפש מופיע ברבים משירי הספר הזה, ומובּע היטב בשיר הקצר הבא: "גּוּפִי מִבְצָרִי – / בֵּית נִדּוֹנִים/בְּהַמְתָּנָה.// גּוּפִי – /מִשְׁכָּנָהּ/שֶׁל רַפּוּנְזֶל.// נַפְשִׁי – צַמָּתָהּ." כלומר, הגוף הוא הכלא, מקום המוות הבלתי נמנע, והנפש היא המוצא היחיד ממנו, הגם שהיא קשורה בו, באופן מר ומפוכח, לבלי-הפרד. הגוף הוא חזית: "גּוּפִי זִירַת מִלְחָמָה/כֹּל יוֹם פִּגְזֵי כְּאֵב מְשֻׁגָּרִים" והנפש וההכרה הנפש עדוֹת לתהליכים המתחוללים בגוף ולתבוסתו: "וְנַפְשִׁי מְצֻלֶּקֶת מֵרְסִיסֵי יְדִיעָה/סְבוּכָה בִּתְבוּסָתָהּ/בְּדוֹמֶה לְמוֹלַדְתָּהּ/לֹא יִהְיֶה בָּהּ שָׁלוֹם" ("חזית"). במישור הרפואי, הרופאים עוסקים במצב הגוף, אבל נשמת הדוברת זקוקה לריפוי אחר בתכלית: "מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתוֹת/רוֹפְאִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ/לִרְשֹׁם לִי חִבּוּק,/רַק אַבְחָנוֹת עַל אַבְחָנוֹת/וְאֵין פִּתְרוֹנוֹת" ("אז ככה זה עובד"). אפילו במהלך הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (מי שעבר אותה מזהה זאת מיד), בשיר "כתוב בעיניכם", הרופאים עסוקים באבחון, "פּוֹסְקִים אֲחוּזִים/הַמְּצֻמְצָמִים לַמִּסְפָּר הַקָּטָן בְּיוֹתֵר/בַּאֲדִישׁוּת גְּמוּרָה", בעוד שהדוברת כמהה לאו-דווקא לקביעת אחוזי הנכות, שמכוחם תוקצב קצבתה, אלא לדבר אחר לגמרי: "מַמָּשׁ כְּמוֹ תִּקְוָתִי הַבְּדוּיָה/לְנִרְאוּת." שאלת הנראוּת, ההכרה במכאוביה של הדוברת, שזורה במחלתה, דאבת, או פיברומיאלגיה, שהיא, לפי ויקיפדיה, "תסמונת כאב כרוני מפושט בשרירים ובשלד, המלוּוה בעייפות קיצונית, הפרעות שינה ורגישות יתר, הפוגעת בעיקר בנשים." זוהי מחלה חמקמקה, שלעתים קרובות מדי הרופאים פוטרים את הלוקות בה כמתלוננות-שווא. לכן, נושא הנראות, הגדרת הכאב, מופיע גם במחזור "בסדנה", שבו הדבר הראשון שנתקלות בו הנשים המגיעות לסדנה הוא "שְׁאֵלוֹנֵי 'מִפּוּי עַצְמִי שֶׁל מַצַּב הַכְּאֵב'/מְפֻזָּרִים עַל גַּבֵּי כִּסְּאוֹת רֵיקִים." אבל הרצון בהכרה במחלה כרוך גם בהסתרתה, מפני שהמחלה ותסמיניה היוו גם סימן לשונות, שהביא עמו לעג מן הסביבה: "הֵן חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי./הָאַחַת טוֹפַחַת עַל שִכְמַת שְׁכֵנָתָהּ,/מַצְבִּיעָה לְעֶבְרִי/וְהֵן מְצַחֲקוֹת". לכן לעתים הדוברת בשירים מסתירה בעצמה את עומק מחלתה: "אֲנִי מוֹחֶקֶת עֵדֻיּוֹת/נִכְנֶסֶת לִמְּחוֹךְ הַשְּׁקָרִים/עוֹטֶפֶת בְּצֵלוֹפָן/מְזַיֶּפֶת חִיּוּךְ/שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ/שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר" ("צלופן"). סופו של דבר, שהגדרות המחלה לא מועילות בדבר. הן אינן מביאות לריפויה, אלא להכרה בה, וההכרה בתורה מחייבת את הדוברת לבחור בחיים: "אֲנִי גְּדוּרָה בְּתָוִיּוֹת/מִתְכַּנֶּסֶת בַּכְּאֵב/מְתַרְגֶּלֶת רִפּוּי עַצְמִי/בְּמַעְבֶּדֶת נִסּוּי וּטְעִיָּה/נֶאֱחֶזֶת/בְּכֹרַח הַחַיִּים" ("תוויות"). נחמת האהבה ההכרה במחלה ובקוצר היכולת של הגדרתה לרפא אותה או למנוע את מכאוביה מביאה את הדוברת בשירים אלה לבקש נחמה באל, בשיר תפילה שמתחיל במשא ומתן על עוצם הנחמה, והולך ומתפשר ומסכים לפחות ופחות נחמה, אבל מבקש אותה באהבה: "מְצָא לִי נֶחָמָה/וְאִם לֹא נֶחָמָה אָז מְאוֹר פְּנִים/וְאִם לֹא מְאוֹר פָּנִים אָז אֶפְשָׁרוּת/לִפְרֹשׂ עַל פְּנֵי הַסּוֹבֵב כָּל מָה שֶׁעֲדַיִן/דּוֹלֵק בּוֹ הַטּוֹב/ דַּיֵּק אֶת צְעָדַי שֶׁלֹּא אֶמְעַד/עוֹרֵר חוּשַׁי לְאוֹר נְתִיבְךָ/הַרְבֵּה בִּי תְּפִלָּה וּבָרֵךְ בִּגְאֻלָּה/בְּצֶלֶם אַהֲבָה" ("יְהִי רָצוֹן"). הגבר האהוב כמרפא זמנית וכמנחם מופיע כבר בשירי הפרק הראשון בספר, "מיפוי מצב הכאב", בשורות כמו "אַתָּה הַשַּׁלִּיט עַל מַמְלֶכֶת בְּשָׂרִי/מַפְשִׁיט אוֹתִי מִכְּתֵפִיּוֹת הַצַּעַר" (איזו מטפורה עזה ויפה), וגם "הֲתֶאֱסֹף אוֹתִי לְתוֹךְ יָדֶיךָ,/מְצֻלֶּקֶת מִנְּטִישׁוֹת?" ("כדור"). אבל נוכחות האהוב עיקרית בפרק השירים השני כאן, "במקום הזה כבר הייתי". זהו פרק שירים שתחילתו ארוטית מאד, "אָסַפְתָּ אוֹתִי/בְּאֶצְבָּעוֹת סַקְרָנִיוֹת/שֶׁחָמְדוּ אֶת הָעוֹר" ("גבוה"), וגם "הָסֵט עֲלֵי כּוֹתֶרֶת/חֲדֹר עִם מַקּוֹרְךָ/עַד עֹמֶק/הַצּוּף", אבל לתוך חווית האהבה ותשוקת הגוף מתגנבת הידיעה שכול זה ארעי, "גַּם אָנוּ אֲרָעִיִּים,/מְנַשְּׁקִים קוֹצִים וּפְרָחִים", המהולה גם ביחסי תלות: "כְּמוֹ כֶּלֶב/עַל יַד הַדֶּלֶת/מַמְתִּין לַאֲדוֹנוֹ שֶׁיַּחְזֹר/תּוֹלָה בְּךָ רִגְשׁוֹתַי" וגם "אִם אַתָּה הַוִּירוּס,/אֲנִי רוֹצָה מַגֵּפָה/וְשֶׁלֹּא יִמְצְאוּ לִי לְעוֹלָם/תְּרוּפָה" ("בכל הימים"). כן, התשוקה כאן כה עזה, עד שהיא מביאה להיפוך משאלתו של הגוף מריפוי לתבוסה, אבל לא לחולי הדאבת אלא לחולי-האהבה, במין גלגול מודרני של מוטיב קלסי זה מן השירה העברית בימי הביניים. אלא שיחסי תשוקה ותלות מורכבים אלה בהכרח מביאים לפרידה. "נִפְרַדְנוּ בְּטֶרֶם נִשָּׂרֵף בִּפְתִיל הַשִּׁגְרָה/טַעַם שְׂפָתֶיךָ חוֹתֵם נְשִׁיקָה//עַל פָּנַי מִכְתָּב שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְנִמְעָנוֹ" ("בתיאטרון") ו"בְּגָדִים נוֹדְדִים בְּאַרְגְּזֵי קַרְטוֹן,/כְּיַלְדֵי גֵּירוּשִׁין מִבַּיִת אֶל בַּיִת" ("סופרנובה"), והפיכחון ממנה הוא מר: "וּכְשֶׁאוֹרוּ שְׁתֵּי עֵינַי/פְּרִי הַגַּן הָפַךְ סִיּוּט". וגם: "אֵין זֶה זוּג אוֹהֲבִים/רַק בְּרִית בֵּין בְּדִידוּת//לִבְדִידוּת" ("הסיפור"). הפיכחון כרוך גם בהתחטאות מול האל על 'חטא' המיניות: "סְלַח לִי/כִּי בְּחֹדֶשׁ זֶה הִסְתַּרְתִּי פְּנֵי הַיְּדִיעָה,/וְכִי הִתְמַסַּרְתִּי לַחֵטְא./אֶת אֵיבָרַי פָּתַחְתִּי אֶל הַנֶּחְשָׁק,/ נִסְחַפְתִּי עִם גּוּף תְּשׁוּקָה וְהֶחְרַשְׁתִּי קוֹלוֹת./מְבַקֶּשֶׁת אוֹתְךָ בְּדִבְרֵי תְּהִלִּים/שֶׁתָּאִיר בִּי תְּשׁוּבוֹת,/שֶׁתָּחוּס עָלַי בְּצֵל בְּדִידוּתִי,/כִּי רַבּוּ בִּי מַחְשְׁבוֹת זִמָּה" ("פני הידיעה"). עונג המין, שמחת הגוף, שנדמו כמרפא לדאבה, הופכים בעיני הדוברת לחטא משעה שהאהוב הולך ומותיר אותה במכאוביה לבדה. הבחירה בידיעה, ובכתיבה פרק השירים השלישי, החותם את הספר, "אנחת שבר סדורה", עוסק במלאכת הכתיבה ובמקומה בחיי הדוברת. היא כותבת: "אֲנִי הַדַּוָּרִית/נוֹשֵׂאת מִכְתָּבִים אִישִׁיִּים/גְּדוּשֵׁי מַחְשָׁבָה, מְרֻבֵּי מִלִּים//אֲנִי הַנִּמְעָן/הַמּוֹעֵן/הַשּׁוֹלֵחַ//כָּל הַמִּלִּים נֶאֱסָפוֹת/בְּתֵבַת חַיַּי," מתארת את הכתיבה כמעגל אנרגיה סגור, שאין לו עדים. בו-בזמן, היא מתייחסת לכתיבתה כאל עדות שתותיר אחריה: "אַתְּ דְּרָמָה עֲשִׁירִת פְּרָקִים אַךְ/תּוֹתִירִי שִׁירֵי צְלָלִים/בָּאֶפִּילוֹג שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לוֹ חַיִּים" ("החיים שלך הם סרט"). וגם כאן, כמו בשני הפרקים הקודמים בספר, ישנו שיר אל האל, המבקש שינכח בעולמה תמיד: "לֹא רוֹצָה לִפְנוֹת אֵלֶיךָ/רַק בַּשָּׁעוֹת הַקָּשׁוֹת […]/לֹא רוֹצָה לְהִזָּכֵר,/רַק בִּזְמַנֵּי הֶכְרֵחַ, כְּמוֹ בַּחַגִּים,/כְּשֶׁהַתְּפִלּוֹת רַק הֶרְגֵּלִים/וְהַמִּלִּים רַק מִלִּים […]// כִּי אַתָּה עִמָּדִי גַּם כְּשֶׁאֲנִי אֵינִי/עוֹמֶדֶת, מְאַבֶּדֶת צֶלֶם, דְּמוּת וַאֲחִיזָה./רוֹצֶה לִנְגֹּס בַּצַּד הַטּוֹב שֶׁל הַפְּרִי,/לִחְיוֹת לְעוֹלָם בִּידִיעָה". הבקשה הזאת, 'לחיות לעולם בידיעה', היא בקשתה של אישה שאינה רוצה עוד בהכחשה, בבריחה מן הנראות, אלא בוחרת בחיי התמודדות מתוך ידיעה. ספר-ביכוריה של יעל רן הוא ספר חזק, עצוב ובשל. קראתי בו מספר פעמים עד שמלוא עוצמתו נגלתה לי. צר לי שנכתב מתוך כאב שכזה, ואני מקווה שההכרה בכוח שיקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 23 Mar 2026 21:42:56 +0200

האינטגרציה של האני סיגל אשל. אישה בלי רישיון. הוצאת עמדה, 2025. 1קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 18 Mar 2026 20:29:14 +0200

לשרוד את המציאות.יומן מלחמה (273). כול בוקר אני קם במחשבה מה אעקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 16 Mar 2026 19:00:57 +0200

פִּתָּה בְּסַאלְק יומן מלחמה (272) המלחמה הזאת מוציאה ממני דברים משונים. בשבע וחצי בבוקר כבר העזתי לרדת לחנות 'המוביל'קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sun, 01 Mar 2026 14:41:15 +0200

סְבִילוּת, סִיבֹּלֶת, חֹסֶן.יומןקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 25 Feb 2026 17:47:36 +0200

תבשילים וסכינים. יומן מלחמה (268). נאמן לדרכי בכל הנוגע להתמודדות עקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Tue, 24 Feb 2026 15:56:25 +0200

חרדה, יצירה, בישול ותרפיה. או: מתכון לפטאייר חמציצים (יומן מלחמה 267). היום נשאלתי כאן בנוגע למתכון לפטאייר חמציצים. ובכן, הבסיס לזה הוא חרדה קיומית המחפשת לה מוצא בלי כדורים, אלכוהול או כול מחסום אחר לחרדה. התנאי הנוסף הוא המון חמציצים בגינה. התנאי השלישי, ורק למתכון שלי, הוא עודף אנרגיה, כזה שהביא אותי לקצור אלומת חמציצים כה גדולה הבוקר בגינה שלנו, שעוד יש לי ממנה די והותר חומר גם למאפה חמציצים וגבינות. לקחתי את החמציצים, קצצתי אותם בסכין גדולה, הגבעולים, העלים, הפרחים, את הכול – ושמתי בווק. הוספתי להם בצל אחד חתוך לקוביות וקצת שמן לבישול. הקפצתי את זה בווק ונתתי לזה זמן להתבשל. כשהתערובת הורידה נפח דרמטית הורדתי אותה מן האש למסננת, כדי שתגיר את נוזליה, והם רבים. טעמתי את התערובת. היא הייתה חמוצה מדי. התחלתי לחשוב איך אמתן את הטעם. היו לי שני כיוונים – דילול והוספה. לדלל עם ירק אחר ולהוסיף לחמציצים דברים שינטרלו את החמיצות העזה שלהם. ואז להוסיף גבינות ואגוזים שיש לי בבית, וגם שקית ערמונים קלופים שקניתי למיכאל ושכחתי להכיר לו את זה. חשבתי מיד לקפוץ החוצה לקטוף עלי חובזה, הרי עכשיו היא בדיוק גדלה וצומחת. לקחתי מספריים משרדיות גדולות ושקית ניילון ויצאתי למכונית. אבל תוך כדי נסיעה אמרתי לעצמי שבמקום לקטוף חובזה אקפוץ לסופרמרקט החדש שמשפחת אמון מדייר אל אסד פתחה לנו שלוש מאות מטרים מהבית, שם אמצא מה שאני צריך. נכנסתי לסופרמרקט. שאלתי את מר אמון אם יש להם תרד. "סַבָּדָק?" "כן." הוא ניגש אתי למקרר והוציא מתוכו אריזה של… בזיליקום. "לָא, הָדָ'א בזיליקום," חייכתי אליו והצבעתי על אריזת תרד תאילנדי במדף מעליה. "הדא' סבדק'. עִינְדֶק סוּמַאק?' "אָה." הוא קרא לאחת העובדות, כולן בנות משפחה, שתיתן לי סומאק. בעודה שוקלת לי אותו סיפרתי להם שאני מכין פטאייר. "מה, גם אצלכם עושים פטאייר?" הופתעה. "כן, יש לי בן שלא אוכל בשר, אז כול יום אני צריך לחשוב מה להכין לו," הסברתי. כולם חייכו. "אם אתה שם חוּמָעָה בפטאייר אתה לא צריך סומאק," אמר מר אמון, "אולי רק קצת, בשביל הטעם." הודיתי לו. בזכותו הבנתי ששמו העברי של החמציץ, 'חומעה', בא מערבית. ושהם מבטאים 'סומא' בלי ה-ק' של הסומאק. חזרתי הביתה. בדרך עברתי אצל מנחם וקניתי אצלו צפתית לארוחת הערב וגבינה אוסטרית קשה, למקרה ואצטרך תוספת גבינה לפטאייר. הקפצתי בצל קצוץ וחבילת תרד בווק, כשהתקררה הכנסתי למערבל מזון את תערובת התרד, החמציצים והבצל, יחד עם חופן אגוזי מלך, אגוזי פקאן, שברי שקד מולבן, פלפל גרוס, מלח, עלי זעתר טריים מן הגינה ושארית גבינה קשה של מנחם רז שהייתה לי. טחנתי את זה קצת יותר מדי זמן. זה הפך לעיסה. הייתי מעדיף שזה יהיה פחות עיסתי. אבל ניחא. חומרי המילוי זר חמציצים חבילת תרד בצל קצוץ 3-4 ערמונים קלופים אגוזי מלך/פקאן/שברי שקד מולבן עלי זעתר פלפל, מלח אחרי כן הכנסתי את המילוי למקרר, והתפניתי להכנת הבצק. בדקתי בגוגל מספר מתכונים של בצק לפטאייר. בסופו של דבר הגעתי דווקא למתכון באנגלית. בצק 3 כוסות קמח לבן (אני עירבבתי 1.5 לבן ו-1.5 מלא) כוס מים חמים 1 כף שמרים יבשים 1 כפית סוכר 1 כפית מלח 1/3 כוס שמן זית מערבבים את השמרים והסוכר בכוס המים, מחכים שיבעבעו. בינתיים מערבבים את הקמח והמלח, מוסיפים את השמרים והשמן ומערבבים. הבצק שנוצר הוא רך וגמיש מאד. עושים כדור, משמנים קערה בשמן זית, מכניסים לתוכה את כדור הבצק ומכסים בניילון נצמד לשעה וחצי. כשהבצק הכפיל את גודלו פרשתי נייר אפייה על האי במטבח, בזקתי עליו קמח ושיטחתי את הבצק כך שיישאר עבה יחסית, והמילוי לא יברח ממנו. קרצתי ממנו עיגולים עם תחתית של כוס זכוכית רחבה. ואז נזכרתי בגבינה 'מעודנת' שיש לי במקרר, מין גבינה כמו בולגרית אבל עדינה ממנה, שקניתי בסופרמרקט של משפחת אמון לפני מספר ימים. אז חתכתי ממנה קוביות קטנטנות. בכל עיגול שמתי קוביית גבינה וחצי כפית מילוי תרד, חמציצים ואגוזים, ואז סגרתי את הבצק באצבעות, חלק כמו אזני המן וחלק כמו סהרונים. על הפטאייר מרחתי שמן זית ובזקתי על חציים זעתר ושומשום ועל חציים קצח. הכנסתי לתנור בחום גבוה (250 מעלות) ל 20 דקות, עד שראיתי שדווקא התחתית של הפטאייר השחימה. הבנתי שהבצק הפריך הזה לא יהיה חום מלמעלה, אבל מלמטה כן. זהו זה. הוצאתי החוצה והתחלתי לזלול. הבצק יצא פריך בצורה נהדרת. להבא אשתמש רק בו בהכנת מילויים כמו אלה. והמילוי – אלוהי. אכלנו מזה לא מעט, ועוד נשארו לי די והותר פטאייר כדי להקפיא לפעם הבאה. * קראתי לפוסט הזה 'חרדה, יצירה, בישול ותרפיה', כי זה בדיוק מה שמצב הטרם-מלחמה מחולל אצלי. אני בחרדה איומה, אבל במקום לטשטש את עצמי בכדורים או באלכוהול – חוץ מצ'ייסר קטן של ליקר קיווי בארוחת צהרים, אני מודה – אני מעדיף ליצור ולבשל. אז מדי יום אני מעמיד בפני עצמי אתגרי בישול מעניינים ונהנה מהם. הם מסיחים את דעתי, ממלאים את הבית בריח בישול ומרגיעים אותי. לבד מזאת, מזה חודש ויותר אני נובר בארכיון שלי אחר זנבות סיפורים קצרים. הגעתי כבר 25 שנים אחורנית, ויש לי עוד לאן להעמיק בו, בארכיון הזה. אני מוצא ומוציא ממנו דברים מדהימים, שכתבתי לפני עשרות שנים ולא מצאתי זמן או אומץ לעבור עליהם, לשכתבם ולפרסמם. אבל מצב המלחמה, אי הוודאות הנוראה והחרדה הקיומית שהיא מעוררת, דוחקים בי וממריצים אותי להמשיך במה שאני עושה. בתחילתה שמתי לעצמי דד ליין. עד ה 22.2.26, מועד ההגשה שעבר כבר לתחרות אקו"ם בעילום שם בתחום השירה והסיפורת (ופרסי אקו"ם בכלל). כשהגעתי לשבת האחרונה, ה-22 בחודש, אמרתי לעצמי, שלא אגיש לתחרות קובץ סיפורים שאינו שלם, מלא ונקי לפי דרכי, אבל טוב שהיה לי דד ליין מלאכותי כזה. כעת אני כבר מבין, שפתחתי במהלך ארוך בהרבה, מהלך אוורור של ארכיון הכתבים העשיר שלי ושל נפשי. שנפשי והיצירה שלי עשירות ומורכבות בהרבה מכפי שמישהו יודע, שהכתיבה שלי לעתים חושפנית, מבהילה, מצחיקה עד דמעות, מקוממת, מעלה שאלות או מביכה, ועוד קשת שלמה של תגובות רגשיות, ושמגיע לי להוציא את הכול לאוויר העולם, ולקבל ממנו בחזרה את אותה קשת רגשות בתוספת הכלה. שזו משימה גדולה, הרבה יותר גדולה מכפי שחשבתי שניתן לתחום אותה במועד הגשה לאקו"ם, ושזה בסדר גמור. שגם כאשר נועה תסיים לערוך את ספרי הבא, 'להביא משיח,' ואני אכנס לאי-אילו חודשי הפקה – אישור העריכה, עריכה לשונית, אישורה, הגהה, אישורה, עיצוב עטיפה, ישיבת קד"מ ויחסי ציבור – אמשיך גם במהלכם בהתמדה בחפירת טיוטות מן הארכיון שלי, בשכתובן ובפיתוחן. חלקן כסיפורים קצרים, חלקן כנובלות, יש פה גם לפחות מחזה מסקרן אחד, וגם קובץ שירה חדש ומטלטל. כי סופר חי הכי טוב כשהיצירה שלו מתפתחת ויוצאת החוצה, ושכול עוד אני עוסק בזה, ביצירה, בפיתוח היצירה ובבישול, מובטחים לי סיפוק, אריכות ימים והנאה ממושכת. וזה הרבה מאד. וזו הסיבה, אגב, מדוע אני אוסר על כול מי שנהיה לתלמיד/ה שלי לכתיבה יוצרת למחוק, לאבד ולהשמיד את טיוטותיו. אסור למחוק טיוטות. חובה לשמור כול פיסת נייר שכתבתםן. לעולם לא תדעו איזה אוצר בלום חבוי בהן, ולעתים קרובות מדי האוצר הזה צריך זמן הבשלה, לעתים גם של עשרים ושלושים שנה. אל תזרקו דבר. לא טיוטות, גם לא חמציצים שגדלים אצלכם בגינה. ושתעבור עלינו גם המלחמה האיומה הזאת, העומדתקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 14 Feb 2026 09:49:18 +0200

יש דברים שלא עושים. איל מגד. אורו הגנוז. הוצאת ידיעות אחרונות, 202קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 13 Feb 2026 20:18:11 +0200

בשבחם של חושפי השחיתויות. או: מי ישרוק במשרוקית? יומן מלחמה (266) החברה הדמוקרטית של המאה העשרים והעשרים ואחת לא הייתה יכולה להתגונן מפני שחיתות ואסונות לולא חושפי השחיתויות, הWhistleblowers-. יחידי סגולה אלה הם בני אדם שסיכנו את חייהם ואת מעמדם האישי והמקצועי, בשם ערכיהם ורצונם להגן על האדם והאזרח. אנשים אלה הם אחד הכלים של דמוקרטיה מתגוננת לשמור על עצמה מפני מנהיגיה ומנגנוני הכוח שתפסו בה. בשנת 1971 הדליף דניאל אלסברג את מסמכי הפנטגון, שחשפו כי הממשל האמריקאי שיקר לציבור לגבי מלחמת וייטנאם. 'גרון עמוק', כינויו של מארק פלט, סגן ראש האפ.בי.איי, חשף את פרשת ווטרגייט והביא להתפטרות הנשיא ניקסון. במאה הנוכחית, צ'לסי מאנינג וויקיליקס הדליפו מאות אלפי מסמכים צבאיים ודיפלומטיים, שחשפו פשעי מלחמה ופעילות חשאית בעיראק ואפגניסטן, אדוארד סנודן חשף את תוכניות המעקב ההמוני של ה-NSA על אזרחים ברחבי העולם, ופרנסס הוגן, המדליפה מפייסבוק, חשפה איך אלגוריטמים של הרשת החברתית מלבים שנאה ופוגעים בבני נוער. המאפיין העיקרי של חושפי שחיתויות כאלה הוא שהם מצויים בעמדות כוח, כאלה המאפשרות להם לדעת את 'ליבת הסוד' של השליט או מנגנון השליטה שלו באזרחיו – ושהם ניחנו במערכת ערכים יסודית מוצקה, המסבה להם אי נחת הולכת וגוברת מתעלולי השליט והמשטר. בצר להם, הם פונים אפוא אל התקשורת, אל אנשי אופוזיציה ואל החזית האזרחית, חושפים את מעשי השחיתות של הרודן וסביבתו ובזה מביאים לתיקון עולם. בימים אלה ראש הממשלה ושליחיו משלימים הפיכה משטרית בישראל, הופכים אותה מדמוקרטיה לתאוקרטיה סמכותנית, ואת אזרחיה לנתינים. מסמך ההצטרפות של ישראל ל'מועצת השלום', עליו חתם בנימין נתניהו בפני נשיא ארה"ב, דונלד טארמפ, מבלי שהעניין נידון מקודם לכן במועצה לביטחון לאומי, בממשלה, בקבינט או בוועדות הכנסת, חתם למעשה את קיומה של ישראל הדמוקרטית והפך אותה לתיאוקרטיה סמכותנית. מסמך נוסף שחשף נתניהו, 'פרוטוקולים' משוכתבים מישיבות הממשלה וגופי הביטחון לפני טבח 7.10, נועד לנקות אותו מאשם ולהטילו אותו על זולתו, אבל עצם השימוש בפרוטוקולים הסודיים האלה, שכתובם וחשיפתם בפני הציבור הריהו עוד מעשה של עריץ, לא של ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי ומכבד את הדמוקרטיה שבה נבחר. אין זה פלא אפוא שראשי שב"כ ומוסד וגופים נוספים יצאו היום בגילוי דעת נגד מעשיו. בגילוי הדעת שלהם הם כותבים, בין השאר: "מדובר בניסיון פסול להסיט את האש, להרחיק את ראש הממשלה מכל אחריות לטבח ולהכשיר את דעת הקהל נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית – תוך סימון "אשמים" מראש, ללא הליך הוגן. במעשיו ובהתנהגותו ראש הממשלה פוגע במערכת הביטחון כולה ובפרט בשירות הביטחון הכללי, במנהליו ובעובדיו, העושים לילות כימים למען ביטחון ישראל . זו התנהלות בזויה ושפלה מצד האחראי הראשי למדיניות שהוליכה את ישראל לאחד הכישלונות החמורים בתולדותיה .שירות הביטחון הכללי אינו חדל ממלחמתו מול האיומים הקיומיים על ישראל. המתקפה נגד הארגון מחלחלת לשורותיו, פוגעת במורל הלוחמים ובחוסנו של הארגון בזמן מלחמה. אנו דורשים מראש הממשלה להפסיק לפגוע בארגון ובעובדיו, להקים, ללא דיחוי נוסף, ועדת חקירה ממלכתית בהתאם לחוק ולהגיע באמצעותה לחקר האמת, לטובת מדינת ישראל וביטחונה." אבל בזה אין די. גילוי דעת כזה, חריף ככול שיהיה, הוא הצהרתי בלבד. יתר על כן, הוא 'דורש' מראש הממשלה, כאילו יש בכלל עם מי לדבר. אין עם מי לדבר. מדובר באדם הנאשם במרמה ובהפרת אמונים, פועל בניגוד עניינים גמור לתפקידו, פוגע בביטחון ישראל (לפחות בפרשת הצוללות אם לא למעלה מזה), מכשיר סוכני השפעה זרים של מדינת אויב בלשכתו מסיבות השמורות עמו בלבד. עם אדם כזה אין מה לדבר, אין מה לפנות אליו, יש לעשות ללא דיחוי כל הניתן בגבולות החוק כדי לסלק אותו מתפקידו. סילוק נתניהו מתפקידו היה צריך להתבצע כבר מזמן על ידי מערכת החוק והמשפט – הוצאתו לנבצרות בשל היותו פועל בניגוד עניינים מהותי ובניגוד גמור להסכם ניגוד העניינים מכוחו אישר בית המשפט העליון את עמידתו לבחירות. אבל שומרי הסף אכזבו עד כה. הם מורתעים מפני השליט וכנראה חוששים שמא, אם ינקטו עמדה ברורה ויוציאו אותו לנבצרות יחוללו כאן מלחמת אחים, קשה מזו שכבר מתנהלת פה. זו כמובן טעות מצדם. מלחמת האחים כבר מתנהלת, והיא תסלים עד אימה לקראת מועד הבחירות. אם אינכם מסלקים אותו מתפקידו כעת, הרי אתם נותנים בזה את ידכם להסלמה, לא לשקט או לשמירה על הקיים. כך או כך, בזה מותירים שומרי הסף המורתעים בידי הציבור המיואש, הנאנק תחת אימי הטבח, החורבן, הקריסה הנפשית והכלכלית שהביא עלינו משטר נתניהו, דרך אחת בלבד לסלק אותו מתפקידו – קריאה לאותם יחידי סגולה, חושפי השחיתויות, שיקומו ויאמרו את דברם. וזה מה שאני מבקש לעשות כאן – לפנות אישית לכול מי שמצויים או היו מצויים עד לא מכבר בעמדות בכירות בשלטון ובקרבה לשליט, וחשים אי נוחות קשה עם התנהלותו. קומו, כנסו מסיבת עיתונאים וספרו לכלי התקשורת ולציבור הרחב את כול הידוע לכם על מעלליו. על אופן העבודה של מנגנוני הכוח במשטרו, על מכונת הרעל שפיתח, על מנגנוני העברת הכספים, על הלחצים המופעלים על כול מי שמעזים לצאת נגד שחיתות בשלטונו. אתם, חברים וחברות יקרים ויקרות, אתם תהיו מציליה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אתם תוכרו לא רק כחסידי אומות עולם, אלא כמי שהצילו את מדינת ישראל מאובדנה. קומו, אמרו את דבריכם. הציבור הדמוקרטי כבר הוכיח את כוחו ואת יכולתו לתמוך, לגבות ולשמור על גיבוריו וגיבורותיו! שתהיה לנו שבת שקטה, אמן. והפיצו את הפוסט הזה בבקשה, כדי שיגיע לכול מי שנמצא בעמדה בה יוקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 13 Feb 2026 07:01:29 +0200

הרומנטיקן הלא-מר רני רוזנטל. הראיות הצביעו על טעות אנוש. בעריכת טלקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 09 Feb 2026 20:03:17 +0200

הַעֲבָרוֹת. או: אישה-גבר-אישה. דריקרא עוד >>

הפרופיל של רועי פסטמן עודכן

Sat, 31 Jan 2026 19:34:16 +0200

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 30 Jan 2026 17:54:07 +0200

תבשילים ספרותיים, תבשילי התנגדות ותבשילי מטבח יומן מלחמה (263) כול השבוע הזה, וביום זה במיוחד, בישלתי. תבשילים ספרותיים, תבשילי התנגדות למשטר ותבשילי מטבח. בתבשילים הספרותיים, הפרק האחרון ברומן הבא שלי, 'להביא משיח,' עדיין מעסיק אותי. אז העברתי אותו לשלושה א.נשים מומחים בתחומם כדי לקרוא בו ולהעיר את הערותיהם. בו-בזמן הוצאתי החוצה מן המחשב את כל הנפלים, חלקי סיפורים קצרים ושירים שלא השלמתי, או הנחתי בצד כדי לעבוד עליהם, החל משנת 2000 ואילך. בסדנאות שלי אני אוסר על א.נשים למחוק דבר, ומסביר לתלמידיי ולתלמידותיי שהזהב נמצא בטיוטות, ולעולם אין לדעת מה חבוי בהן. כעת אני הולך ורוקם ספר סיפורים חדש וגם ספר שירים נוסף מכול מה שאני מעלה מתחת ידיי. בתחום ההתנגדות למשטר אני מבשל גיליונות התנגדות. השבוע מדובר בגיליון ההתקוממות והמרי, שנמצא בקמפיין המונים, ועוד חסרה מחצית הסכום כדי להפיקו. הגיליון קורא להתקוממות בגבולות החוק, וניתן לתמוך בו כאן – https://beactive.co.il/project/88988 בינתיים גם קפצו לי שני נושאים נוספים לגיליונות – גיליון הקנאות וגיליון הנישול והסיפוח. אליהם עדיין ניתן לשלוח לי טקסטים ועבודות אמנות. אבל מכיוון שאני נהנה מאוד מעריכת הגיליונות ועיצובם הראשוני על ידיי, כבר ערכתי ועיצבתי את מרב החומר שהגיע אלי השבוע לגיליון הקנאות, וזה יהיה גיליון משובח. גיליונות ההתנגדות, למי שאינו יודע, הם כתב-עת שייסדתי עם תחילת ההפיכה המשטרית. הוא רואה אור דיגיטלית ו/או בדפוס בהתאם לכמות התרומות מצד משתתפיו/תיו והציבור הרחב. היו גיליונות שהצלחתי להדפיס, ובהם ההגדה לפסח 2023, שהופצה בתפוצת 'הארץ', הגיליון 'היי שוטר', הגיליונות ליום הזיכרון ויום העצמאות, לחודש הגאווה ועוד. כעת אני מהרהר בהגשתם לקרנות בארץ ובחו"ל כדי שתסייענה לי בקידומם. אבל אם יש למישהו/י מכם רעיון מי יכול לעזור לי במימונם אשמח. אלה גיליונות משובחים, שראוי וחשוב שיגיעו בתפוצה גדולה ככול האפשר לציבור הרחב. ניתן לקרוא בהם כאן – https://did.li/VZeba במטבח, היום הייתי יצירתי במיוחד, בזכות מיכאל בני הצמחוני, שנאות לבוא לעזור לי להכין את ארוחת ליל שישי. מיכאל חתך ירקות והכין מרק ירקות. אני לקחתי קצת מן הירקות שחתך – גזר, כרשה, שורש פטרוזיליה וגבעולי סלרי – הוספתי אותם למחבת יחד עם פטריה גדולה אחת, קצוצה, בצל קצוץ, כוסברה קצוצה, אגוזי מלך, אגוזי פקאן, אגוזי קשיו, פיסות שקד מולבן, גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה, חצי חבילת טופו, כורכום, קארי, פפריקה אדומה, כמון, מלח, שתי כפות רוטב סויה וכמה כפות של קמח שקדים כדי להחזיק הכול יחד. אחרי הטיגון העברתי הכול במערבל מזון, ומן העיסה מיכאל הכין לעצמו קציצות צמחוניות, אותן טיגנתי בנינג'ה, כשמתחת הכנתי אורז בסמטי לתבשיל שלי ושל דניאל. דניאל הזמין קציצות בשר ברוטב עגבניות. אז הכנתי רוטב עגבניות עם כדורי בשר מהכפר, מבשר טחון שאני קונה מתובל כבר. ברוטב טיגנתי בצל, הוספתי רסק עגבניות מרוכז, קופסת עגבניות קצוצות, לימון פרסי כתוש, פלפל שחור. יצא נהדר. בין לבין ניקיתי את המקרר, כי אם יש משהו שאני מתעב הוא לבשל ולהכניס תבשילים חדשים למקרר מלוכלך – וקילפתי ופרסתי כמות קטנה של לימוני ליים, שקיבלתי היום ממנחם הגבָּן, שהעץ שלו כורע מפרי. כרגע אני מעקר צנצנות ואחרי כן אכין מן הליים ריבה, וכיוון שיש לי גם מלפפונים דקים ושמיר – גם אכבוש צנצנות מלפפונים במלח וחומץ. אגב, לריבת הליים הוספתי גרגרי הל וג'ינג'ר טרי, חצי סוכר וחצי תחליף סוכר, והיא יצאה מהממת. חוץ מזה נמאס לי לראות את גן הירק שלי עירום וסחוף. כול כמה שהשתדלתי עמו, זיבלתי ועדרתי וטרחתי ושתלתי וזרעתי, מעט מאד יבול יוצא לי ממנו. וכיוון שהשבוע קיבלתי מאורית ומיטש זרעים לגידולי חורף מעניינים, החלטתי לבקש עזרה. פניתי לבחור מתובל שמתמחה בגידול חקלאי אורגני, הזמנתי אותו לראות את הגן. סיכמנו שהוא ועוד מישהי שעובדת אתו מתובל יתנו לי הצעת מחיר להגבהת הערוגות, טיפול בהן, בניית חוות תולעים לדשן וסיוע לי בהכנת גן ירק ראוי לשמו. מול העננה המתחשרת מעל ראשינו, בדמות מתקפה באיראן, העיסוק הזה בתבשילי ספרות, התנגדות ומטבח משובב את נפשי ומחזק אותי מאד. אם נהניתם מן הקריאה ושאבתם ממנה רעיונות וכוח, תמכו בבקשה בגיליון ההתקוממות והמרי. אני לא מרוויח כסף מן הגיליונות, אבל הם הכלי המיטבי שלי להתנגד למשטר. שתהיה לכולנו שבת שקטה, שבת שלום, ותודה רבה. נ.ב. בתמונקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 10 Jan 2026 08:29:22 +0200

ספר טוב רע. פרידריך דירנמט. החשד. תרגמה מגרמנית: רוני לוביאניקר. הוצאת גוונים, 2001. ערמות הספריםקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 08 Jan 2026 09:32:23 +0200

איך מוצאים זמן לכתוב?יומן מלחמה (257). אחד הדברים שהכיקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 05 Jan 2026 17:40:54 +0200

עבודות תחזוקה. עבודות תחזוקה. יומן מלחמה (256). ב-15 לדצמבר מסרתי את כתבקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 26 Dec 2025 11:20:24 +0200

המיסטיקה של הגינון עמנואל הר. הייתי רוצה שהאושר יהיה בי מקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 11 Dec 2025 18:46:42 +0200

לתת סימנים במציאות מפוררת. עמיר עקיקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Tue, 25 Nov 2025 19:13:40 +0200

אני והיא והריק הגדול הזה. דנה ג.פלג, יד ענקקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 24 Nov 2025 18:50:46 +0200

הצפון בוער.יומן מלחמה (249). כל היום, משעות הבוקר המוקדמות, חלפו מטוסי קרב מעלקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sun, 23 Nov 2025 20:38:59 +0200

סלאם עליכום. נחנו מאעכם.יומן מלחמה (248).קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 22 Nov 2025 09:56:50 +0200

מכתב ליובל אבנד ז"ל. יומן מלחמה (247). את הבשורה הקשה, הקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 20 Nov 2025 19:11:05 +0200

הערב-רב, התנין והפצ"רית.יומן מלחמה (244).קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 19 Nov 2025 19:38:11 +0200

חשמל עובר בכפות ידיך.יומן מלחמה (246) חברה ותיקה שקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Tue, 18 Nov 2025 15:37:07 +0200

שיעורים בדֶמנציה. בקומת הכניסה של הקניון הקטן בכפר ורדים, משמאלקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 15 Nov 2025 17:19:23 +0200

ישתבח אללה. רונה טאוזינגר, חוֹרים. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2025. 99 עמ', 76 ₪.קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 13 Nov 2025 20:56:53 +0200

The Teflon and the Slimeby Ilan Sheinfeld(from War Diary 243) There was a time when people used to say of certain leaders — those who knew hקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 13 Nov 2025 20:55:53 +0200

הַטֶּפְלוֹן וְהַסְּלַיִּים.יומן מלחמה (243). פעם היו אומרים על מנהיגים, היודעים איך להתנער מאחריות, להחליק מעליהם כל פרשה מעוררת תהיות, כאילו היו רק אניצי אבק שדבקו לבגדיהם, שהם עשויים מטפלון. שום דבר לא דבק בהם. הם יודעים איך להתנער מכול אחריות, ודאי מכול אשם. הדברים הללו נאמרו על פי רוב מתוך הערכה, הערצה או השתאות. איך האדם הזה מצליח לחמוק מכול אחריות או אשם, איך הוא משכיל לנהל את ענייניו כך, ששום דבר לא דבק בו והוא יכול להמשיך במשרתו. בעיניי, התנהגות ציבורית כזו היא כמובן פסולה. מדובר בהשחתה מוסרית. מנהיג שאינו מסוגל לקבל על עצמו אחריות לדבר, או לחוש אשם על דבר, אינו ראוי להנהגה של ציבור, ועליו לפנות את מקומו בפני אדם בשר ודם, מנהיג שאינו מנסה להיות מי שאיננו הוא, על-אדם, אלא מי שמכיר בהיותו אדם, על יתרונותיו ועל שגגותיו. וכן, מכיר גם באחריותו לציבור שהוא מבקש להיות מופקד עליו. ההתבוננות בבנימין נתניהו בשנים האחרונות, למעשה מרגע שהודיע היועץ המשפטי בזמנו, אביחי מנדלבליט, על הגשת כתב אישום (מוּפחת ומוּקל) נגדו, ועד עצם הימים האלה, ימי עדותו במשפט בבית המשפט, מעידה כי בנימין נתניהו אינו עטוף בטפלון. בנימין נתניהו עשוי מסליים. ההתפתלויות שלו בבית המשפט ומחוצה לו, הצהרותיו הריקות לפיהן תיקיו תפורים ואין בהאשמות נגדו דבר, התעקשותו לחמוק ממינוי ועדת חקירה ממלכתית בנוגע לטבח ה 7.10, שהתחולל במשמרתו, הסרת האחריות והאשם מעליו והטלתה לכל עבר, בכל דרגי הביטחון ומערכת המשפט, ובו-בזמן ניסיונותיו מלפני הקלעים ומאחוריהם לחמוק ממשפטו דרך הפעלה לא נהוגה ולא ראויה וספק חוקית של מנגנון החנינה, מעידות כמדומני כאלף עדים – האיש יודע שמשפטו לא קורס, האיש יודע שיש בסיס להאשמות נגדו, האיש פוחד שמא עומדת להיפתח נגדו תיבת פנדורה הרבה יותר גדולה – מפרשת קטארגייט, דרך גילוייו של אודי לוי ועד לעדויות של מנהיגים ואישים בכירים בארץ ובעולם על התנהלותו הנפסדת לכאורה – ולכן הוא לא מחליק את ההאשמות הללו מכנף בגדו, הוא פשוט לא יכול לעשות זאת. הפחד שלו מכול אלה מביא אותו לגלות את טבעו האמיתי. הוא ריק, חלול, נטול כול יכולת מוסרית מתוך עצמו. אין לו נאמנות לאיש, אין לו ערכים ואין לו גבולות. הדבר היחיד המעניין אותו הוא חירותו, שלטונו והמשך חמדנותו. בראש ממשלת ישראל לא עומד מנהיג העשוי ללא חת, מר כלכלה וביטחון, גם לא מנהיג בשר ודם, מלא חמלה, בעל יכולת רטרוספקטיבית ויכולת חרטה. בראש ממשלת ישראל עומד אדם שעשוי ומקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 07 Nov 2025 19:33:31 +0200

גילוי לא נאות, אבל הכרחי.יומן מלחמה (241).קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 06 Nov 2025 10:46:08 +0200

העבר הוא הרפתקה לא נגמרת זיו יונתן, במקום פקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 31 Oct 2025 19:03:23 +0200

החלפת מקום – טריקים של סופרים. יומקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 02 Oct 2025 16:24:28 +0200

בישול מתוך אהבה (פוסט למוצאי יום כיפור) יומן מלחמה (227) למיכאל בני יש דרכים מעניינות לאתגר אותי ולהוציא ממני את היצירתיות שבי. כשקמתי הבוקר, בוקרו של יום הכיפורים, בשעה חמש לפנות בוקר כדרכי, מצאתי בווטסאפּ שלי הודעה ממנו, אותה כתב בשלוש וחמש לפנות בוקר: "אבא, אם אתה רואה את זה בבוקר, אתה יכול להכין לי שוב את קציצות הממולאים המטוגנות, שיהיו לי כשאקום?" הוא הלך לישון בשעה כה מאוחרת, מפני שהטיול שהשתתף בו לפני יומיים מטעם בית הספר, 'הישרדותפן', שהיה כרוך בשינה באוהלים ובבישול עצמאי, בהר מירון, שיבש לו לחלוטין את סִדרֵי השינה. כשקראתי את ההודעה נזכרתי איך אמרתי לו, בשבוע שעבר, כשביקש אז קציצות ממולאות, שתמיד יגיד לי זאת מבעוד מועד, כדי שאוודא שיש בידיי המצרכים לכך. בפעם הקודמת היו לי, לרווחתי, פתיתי סויה לעיבוד וקופסת פטריות, והכנתי לו קובּה תפוחי אדמה ממולאת במילוי פתיתי סויה, בצל מטוגן ופטריות, שטיגנתי יחד והוספתי להם רוטב סויה ותבלינים. אבל היום, בוקרו של יום הכיפורים, אני יודע בוודאות שאין לי בבית פתיתי סויה ופטריות. מה אעשה, אם כן? איך אמלא אחר מבוקשו? נכנסתי לרשת וחיפשתי מתכון לקובה צמחונית. מצאתי מתכון לקובה תפוחי אדמה ממולאת במנגולד. אבל אין לי מנגולד כעת. השעה כבר הייתה שבע בבוקר. האם לנצל את שעת הבוקר המוקדמת של יום כיפור ולמהר במכונית לכפר, כדי לקנות בו מצרכים למילוי? לא, לא אחלל את החג ולא אעשה זאת, אמרתי לעצמי. אולי ארכב לשם על אופניו של דניאל, שרק אתמול תיקנתי אותם כדי שיהיה לו במה לרכוב בחג? לא. זה שיגעון. יהיה לי קל לרכוב בירידה מתובל אל דיר אל אסד, אבל לחזור ממנו אחרי כן, בעלייה התלולה הזאת, זה יהיה לי קשה אם לא בלתי אפשרי בכלל. ניגשתי למטבח ומצאתי בו חציל שעמד בו יותר מדי זמן וכבר כמעט וכמש, תפוחי אדמה, ובמקרר סלרי גבעולים ושומר. ואז נזכרתי במאכל החצילים בטעם כבד שאמי ז"ל הייתה מכינה לנו מדי פעם. החלטתי להכין למיכאל קובה תפוחי אדמה ממולאת בחציל בטעם כבד. אבל מכיוון שאני יודע שאינו אוהב חצילים, כמו שאינו אוהב פטריות, היה ברור לי שעלי להרכיב את טעמם ולהסוות אותו היטב. פרסתי את החציל והמלחתי אותו. בזמן שהגיר את נוזליו בישלתי תפוחי אדמה בשביל הכיסוי, הרתחתי חמש ביצים בסיר מים, כול הביצים שהיו לי בבית, כי דניאל אוכל מדי בוקר שבת וחג ארבע ביצים קשות, אבל רק את החלבון שלהן, וטיגנתי בצל. לבצל הוספתי שלושה-ארבעה גבעולי שומר קצוצים, שלושה-ארבעה חצאים של גבעולי סלרי קצוצים ואז נחה עלי הרוח והוספתי להם גם הרבה אגוזי מלך. את החציל קילפתי, חתכתי לקוביות קטנות והוספתי על כל אלה, ואחרי שטיגנתי הכול היטב הכנסתי לזה גם המון כוסברה טרייה קצוצה, רוטב סויה ואת ששת התבלינים הקבועים אצלי בכל תבשיל – פלפל ומלח כמובן, ועמם גם כורכום, קארי, פפריקה מתוקה וכמון. אל תשאלו אותי על כמויות. הכול לפי העין ואחרי כן בתיקוני טעם. טחנתי הכול בבלנדר, הוצאתי את זה מתוכו וטעמתי. זה יצא נהדר. הוצאתי את תפוחי האדמה הרכים מן הסיר והכנסתי לבלנדר. הוספתי להם כוסברה טרייה וכורכום ופפריקה, פלפל ומלח. ואז פתאום קלטתי שאין לי ביצה כדי להחזיק את זה יחד. הרי גמרתי את כול הביצים שהיו לי בבית. מה אעשה? או-אז נזכרתי במתכוני חביתה צמחונית העשויה מקמח חומוס, תבלינים ומים. אז הוצאתי מן המקרר שקית קמח חומוס ושמתי ממנו 4-5 כפות נדיבות במערבל, וערבבתי הכול יחד. אחרי כן טעמתי את התערובת. היא יצאה מעולה. חיממתי שמן במחבת גדולה, ובינתיים הכנתי שבע קובּות, מְשטח בכפי בכול פעם כמות יפה של תערובת תפוחי אדמה וקמח חומוס, עושה בה גומה ובתוכה שׂם מן המילוי שהכנתי. השמן בינתיים רתח, ואז הנחתי בתוכו בזהירות את הקובּות, שתיטגנה. הבטתי מסביבי. נותר לי עוד המון מילוי. ולכן, כדרכי, מבלי לחשוב פעמיים, הוצאתי מן המקרר קישוא, גמבה ועגבנייה גדולה והוספתי עליהם בצל. פתחתי בכולם חורֵי מילוי. בתוכנוֹ של הבצל השתמשתי כבסיס לרוטב עגבניות, שהכנסתי לתוכו את מילוי הקישוא והעגבנייה, קצוץ בסכין. הוספתי לזה כוסברה טרייה ואת ששת התבלינים שמניתי לעיל, ואז מילאתי את הירקות והכנסתי אותם לרוטב המבעבע. אבל עוד נותר לי המון מילוי צמחוני טעים. ואז התחלתי להשתגע. הוצאתי מן המקרר סלק, פתחתי בו חלל מילוי, את תוכנו קצצתי לסיר ומילאתי והוספתי אותו פנימה. ואז חיפשתי שזיפים מיובשים, לא מצאתי, אבל היו לי משמשים ותאנים מיובשות. אז מילאתי כמה משמשים ותאנה אחת והוספתי גם אותם לסיר. כיוון שנותר עוד מילוי, גם קלפתי בזהירות את העלים העליונים והרכים כבר של כרוב ירוק שהיה לי במקרר, מילאתי גם אותם והוספתי פנימה. את שארית המילוי כבר אכלתי על פרוסת לחם בארוחת הבוקר. כשמיכאל קם הקובּות כבר היו מוכנות. הסרתי שלוש מהן מן הנייר הסופג שנחו עליו, הִמלחתי אותן כמו שהוא אוהב והגשתי לו אותן. הוא נגס בהן. "אבא, זה יותר טעים אפילו מן הפעם הקודמת!" אמר. שמחתי מאד. ואז גיליתי לו משהו, שלא גיליתי עד כה לאיש. השבוע יצר איתי קשר בחור מתוכנית הבישול של כאן 11, "בואו לאכול איתי," ושאל אם אהיה מעוניין להופיע בתוכניתם. השבתי לו שלא, מבלי לפרט מדוע. עשיתי זאת מבלי לצפות בתוכנית. "חבל," אמר מיכאל, "ראיתי את העונה הקודמת. זו תוכנית טובה." "יכול להיות," השבתי לו, "אבל לא בא לי לארח פה אנשים, שיעבירו ביקורת על הבישול שלי. אני הרי מבשל רק מתוך אהבה." בבית ילדותי הורגלנו, שאוכל הוא שפת האהבה. מדי יום הולדת למישהו מאתנו אימא הייתה מבשלת את המאכל האהוב עליו. מאז, בכל פעם שהתאהבתי ופתחתי במאמצי קינון, תמיד בישלתי לבני זוגי ביצירתיות ובעונג. ומאז נולדו לי בניי, אני עושה זאת באהבה בשבילם. ובכול זאת, אצפה בימים הקרובים בתוכנית הזאת. מי יודע, אולי בכול זאת אסכים להופיע בה, ובלבד שאבשל בה מתוך יצירתיות, תשוקה והתכוונות לאהבה. אולי דווקא זה יביא לי אהוב בעקבותיה. לך תדע. אל תשאלו אותי על המתכונים. הרי הם מפורטים לעיל, בלי כמויות, כי כך בדיוק אני מבשל. העיקר שהמלחמה תיגמר בעסקת חטופים,קרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 12 Sep 2025 21:08:23 +0200

הקטע הכי מעצבן והכי מתגמל בעבודה על ספר.יומן מלחמה (225) כתיבתו של ספר ראוי אורכת זמן. אינני רוצה לכתוב 'זמן רב'. כל ספר והזמן שנדרש לו כדי שייכתב ויספר את עצמו עד תום. משום כך, טבעי הוא שכותב יעשה שימוש לא מודע בחזרות על מחוות של דמויות, בשפת גופן, על מַנָּחים של עצמים, חלקי תיאור ועוד, בשעה שהוא כותב. החזרות האלה הן קיצורי דרך. אך לעתים קרובות הן מונעות מן הכותב לדייק. הוא מפזר אותן לאורך כתב-היד שלו, מבלי להרהר אחריהן ומבלי לבדוק באילו מלים או ביטויים יוכל להשתמש תחתיהן, כדי לדייק עוד את כתיבתו. הצרה היא, שהחזרות האלה הן בלתי מודעות, הן מה שהיה קרוי פעם 'פליטת קולמוס.' ומתי הן נגלות? על פי רוב בשלב הכי אחרון של התקנת כתב-היד לדפוס. כן, אחרי העריכה הספרותית, אחרי העריכה הלשונית, דווקא בשלב ההתקנה לדפוס, כשהספר כבר מצטחצח ומסתרק לקראת הופעתו ברבים, דווקא אז פתאום מזדקרות החזרות האלה במלוא עוניין. התופעה הזאת נגלית שוב ושוב בספרי סופרים וסופרות שאני עורך, וגם בספריי שלי. אולם, מכיוון שמאחוריי כבר עשרות ספרים, אני מודע לנטייה זו, ותמיד סורק את כתבי-היד שלי לפני שאני מגיש אותם לעורכת. ואילו כותבים חדשים אינם מודעים לנטייה לחזרה על מלים וביטויים, ועל פי רוב היא נגלית בשלב מאוחר מאד של התקנת הספר לדפוס. הלילה סיימתי להקליד תיקונים שעורך הלשון והמתקין לדפוס שאני עובד עמו זה שנים רבות הציע לספר שערכתי. ככל שהתקדמתי במלאכת ההקלדה הזדקרו לעיני סדרות של חזרות על מחוות גוף, מנחי עצמים ושגרות לשון. בשלב מסוים פשוט פתחתי קובץ וורד נפרד, והכנתי לי רשימה מסודרת של חזרות אלה, על הטיותיהן השונות. כעת, משסיימתי כבר את הקלדת כל תיקוני הלשון והדפוס – עלי לסרוק את כתב-היד של הספר הזה ולבער ממנו את החזרות. איך עושים זאת? ובכן, סורקים את הספר, מסמנים כל מילה או ביטוי חוזרים, ואז ניגשים לתֶזָרוּס עברי – "ערוך המשמעים" של משה דוד אייכנבום (הוצאת תל חדשה, גבעון התשמ"א) או לשני הכרכים של "אוצר המילים", מאת פרופ' חיים רבין וד"ר צבי רדי (הוצאת קריית ספר, 1976). "אוצר המילים" בהחלט עדיף בעיני על פני קודמו, לא רק משום שמקודמו יש בידיי רק כרך אחד, אלא משום שהוא מסודר בצורה בהירה. "אוצר המילים" הוא מילון הערוך על פי שדות משמעות. בכל שדה משמעות הוא מפרט את כל המלים הקשורות בו והטיותיהן, מלים נרדפות להן, ניבי לשון שהן מופיעות בהם, פתגמים ומובאות וציטוטים מכתבי סופרות וסופרים מן הספרות העברית מן המקרא ועד ימינו. כך אפוא ניתן לחפש בו כל מלה חוזרת בכתב-היד, כמו "הִנהן/הנהֲנה" או "פרושׂ/ה", ולמצוא להן מלים חלופיות. אל תסתפקו בעבודה עם מילון ממוחשב, או עם ספרי 'מלים נרדפות' מודרניים. מילונים ממוחשבים מצומצמים בברירות הלשוניות שהם מביאים, מפני שהם מוגבלים בכמות הזיכרון שהם יכולים לתפוס כיישום ממוחשב. ואילו ספרי מלים נרדפות מודרניים מונים על פי רוב ברירות לשוניות עדכניות, רק מן העשורים האחרונים. רק עבודה עם "אוצר מילים" הנדיר ועם מילונים שונים – מילון אבן שושן וגם מילון אליעזר בן יהודה וגם מילונים עדכניים יותר כמו מילון ספיר, תפתח בפניכםן את מלוא אוצרותיה של השפה העברית, ותאפשר לכםן לנגן בה. העבודה הזאת מענגת אותי מאד. היא מחדדת את כתב-היד, מדייקת אותו והופכת אותו ראוי ורהוי ורהוט ומוכן לקריאה. הקורא, שלולא מלאכה זו היה מתייגע מחזרות אינסופיות על מלים וביטויים בכתב-היד, מקבל לידיו ספר נקי ושלם, ואינו יכול אפילו להעלות בדעתו שמקודם שירד לדפוס ישב מישהו ובקפדנות ניכש כל חזרה מיותרת מכתב-היד, כדי שיהיה חד ומדויק וראוי לקריאתו. עצתי לכםן היא אחת – אחרי הגרסה הראשונה, השנייה, השלישית וכך הלאה של כתב-היד, עוד בטרם תעבירו אותו לעריכה ספרותית ולשונית, סרקו את כתב-היד אחר מלים שגורות בפיכםן ותחת עטכםן. כך תצללו את המוסיקה של הטקסט, ותמנעו מן העורכות והעורכים את סיקול החזרות בטקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 05 Sep 2025 20:04:46 +0200

יופיים המסוכן של עולמות מפורקים שגיא אלנקווה, ענן. ריתמוס סדרה לשירה. עורך: ארז שוייצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב. 90 עמודים, 78 ₪. להפתעתי ולצערי לא הכרתי מקודם לכן את שירתו של שגיא אלנקווה. כך, אפוא, הגעתי אל ספר שיריו החדש, והשמיני במספר, ללא הכרת דרכו כמשורר וללא הכנה מוקדמת. אני מקווה שאזכה לקרוא את ספריו הקודמים של שגיא אלנקווה, לפני שאקרא את ספרו הבא. שכן בעיניי כל אמירה על משורר, מתוך קריאה בספר אחד משלו, עלולה להיות הכללה לא זהירה. מסוכנת. אך מה שפגשתי בספרו היכה אותי בתדהמה ובכאב. השיר הפותח את הספר, ובמידה רבה אמור להוות 'מדריך' לקריאתו, אומר: "רְאוּ כַּמָּה הַדְּבָרִים הָרַעֲלִיִּים בְּיוֹתֵר נְגוּעִים בְּטֹהַר…/בַּכְּלִמָּה/הָעוֹטֶפֶת כֹּל אֵם וְחַיָּל וּפָקִיד אָפֹר. בְּעֶבֶד נִרְצָע לְתַאֲווֹת יוֹמוֹ. מִין/בֶּכִי כָּזֶה, לֹא נִשְׁמָע, שֶׁל מִי שֶׁיָפְיוֹ רַב מִדַּי לַשַּׁבְרִיר שֶׁל הָרֶגַע./הָעֲלָטָה הַזֹּאת הִיא לֹא אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין." הוא מציב את הדובר השירי בספר זה כמי שחי בתוך עלטת הדיכאון, המודע ליופיו, אך גם לשבירותו כאדם. ואכן, הדובר בשירים אלה חש כמתחזה, "אִלֵּם וּפָעוּר/וּמִתְחַזֶּה/לְמַמָּשׁ -/אֲנִי", הוא כותב, ובשיר אחר "אוּלַי יֵשׁ עַצְמִי מְקֻטָּע פָּחוֹת/בְּתוֹךְ הָאַשְׁלָיָה הַמְּכֻנָּה עַצְמִי". ממשות קיומו לא ודאית בעיניו, "צֵל רוֹפֵף שֶׁתָּר אַחַר צוּרָה וְאֵין לוֹ מִלְּבַדָּהּ" ("מרכז הפחמים") וגם "אֲנִי אֵינִי קַיָּם, קַיָּם רַק/הַדָּבָר שֶׁמְּבַקֵּשׁ./מַשֶּׁהוּ תּוֹבֵעַ/לִהְיוֹת אֲנִי, מַהוּ?". הטלת הספק שלו בקיומו מביאה אותו לניכור עצמי בשורות כמו: "לְהַעֲנִיק יֵצֶר חַיִּים/לְמָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ אֶת מוֹתוֹ" או "כַּמָּה אֵינְסוֹף/רַךְ וְלֹא נָגִישׁ/הָיָה בָּךְ אִמִּי?/ דָּבָר לְלֹא מִלִּים/תָּר אַחַר מִלָּה" ("אמי"). הניכור העצמי כאן בא לידי ביטוי במילים "לְמָה" ו"דָּבָר". הניכור הזה כרוך גם בהקטנה עצמית "בְּנֵךְ, דְּאָבַת חַיָּיו,/הַסֶּרַח שֶׁל הַחֹמֶר/שֶׁל הַדָּבָר הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא/אָדָם" ("אמי"). בשירים אחרים, פירוק העצמי מביא דבר והיפוכו, מצד אחד הפחתה עצמית, מצד שני הפלאה: "מַהוּ אוֹתוֹ גַּרְגִּיר זָר וְלֹא מֻכָּר/שֶׁמִּמֶּנּוּ נַעֲשֵׂיתִי הֹוֶה?/אוּלַי אֵינֶנִּי אֶלָּא רוּחַ/עֵירֹמָה וְקָרָה?/לֹא, כִּי הִנְנִי/טִיט אֱנוֹשִׁי,/טִין סָמִיךְ/וְחֶלֶד, לֹא/עֶשֶׁת וּפֶלֶד/אֶלָּא חֵמֶת נֶאֱדֶרֶת./אֵינִי לְבַדִּי כִּי בְּעַצְמִי/נֶבֶט מִתְרוֹמֵם,/ צֵל בָּהִיר מִתְנַגֵּן,/אֲנִי שִׁפְעָה/שֶׁאֵין לָהּ קֵץ,/ מַלְכָּה מְנִּצָּה." בדיית הזולת והתפרקות המציאות מכיוון שהוא מאמין שֶׁ"הָעוֹלָם הוּא רְאִי הַתּוֹדָעָה", ותודעת העצמי שלו מרוסקת לחלוטין, הדובר השירי כאן גם נע בעולם שבו יש חוסר חומריות של אובייקטים. "אֵין דְּבָרִים/אֶלָּא מַנְגְּנוֹן הַדְּבָרִים,/דִּבּוּר שֶׁנּוֹשֵׂא אוֹתָךְ עִמּוֹ" ("אמי"). בשירים אחרים זה מביא אותו לבירור צורות המציאות: "הַאִם יֶשְׁנָהּ צוּרָה/הַמְרוֹמֶמֶת מֵעַל מַדְרֵגַת/הַתֹּהוּ/אוֹ שֶׁצּוּרָה אֵינָהּ/אֶלָּא בִּטּוּי שֶׁל תֹּהוּ." אגב, בשיר מסוים זה הוא מגיע בסיומו למטפורות יפהפיות, "יַתְמוּת הִיא טִפַּת מַיִם טוֹבַעַת/בְּקַנְקַן תֵּה" ו"יְצוּר אוֹר עָמוּס זִיפִים,/יָשִׁישׁ מְאוֹד", מטפורות כאלה שרק פירוק עצמו ופירוק המציאות מאפשר. אך ישנם גם שירים אחרים, שבהם הנסיקה המטפורית, יפה ככל שתהיה, אינה מובנת לי: "שֶׁתְּהֵא לָנוּ זוֹ הַדִּירָה/מִשְׁכָּן לִפְרָחִים אֲדֻמִּים, לִוְרָדִים,/לִשְׁעוּעִית יְרֻקָּה אֲרֻכָּה כְּמוֹ נִיצוֹץ/בְּעֵין יַנְשׁוּף, לַמַּגָּע הָרַךְ שֶׁל אַנְפִּילָאוֹת הַשָּׁמַיִם/שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחְסִיר מֵהֶן/דָּבָר." אני יכול להבין את הבקשה שדירה חדשה תהיה משכן ליופי, אבל 'אנפילאות השמיים'? שאי אפשר להחסיר מהן דבר? אתמהה. בהתאם, הוא מטיל ספק לא רק בקיומו, אלא גם בקיומם של חבריו: "אֵלָה וְנֹעַם יוֹשְׁבִים וְשׁוֹתִים סוֹדָה,/עַד כַּמָּה שֶׁסּוֹדָה, עַד/כַּמָּה שֶׁאֵלָה, עַד כַּמָּה שֶׁנֹּעַם" ("ערב בדירתי"). ומן הערעור הזה על תקפות קיומם של חבריו ושל המשקה שהם שותים הוא מתנתק מהם ונוסק בדמיונו אל הסובייקטיבי: "מֶדוּזוֹת גְּדוֹלוֹת יְקָרוֹת/מְרַחֲפוֹת בְּחָלָל, בּוּלְבּוּסִים/עַל חַד-אֹפֶן מִתְהַפְּכִים, מִתְמוֹגְגִים" – ואז יורד שוב אל המציאות בדירתו: "שְׁנֵי חֲבֵרִים מִתְנַחֲמִים זֶה בָּזֶה, /בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ." עולם המציאות של דובר שירי זה, אם כן, הוא ארעי וזמני, "הָעוֹלָם הוּא צִפּוֹר/שֶׁאֵין לָהּ דָּבָר מִלְּבַד הָרֶגַע" ("מים"), ולכן כל קפיאה בזמן בעולם כזה, גם היא רבת יופי, הריהי סוג של מוות: "יֹפִי הוּא צוּרָה/שֶׁל מִיתָה קְדוֹשָׁה." לא ייפלא, שבמצב של התרסקות העצמי ואבדן היכולת לקבל את תקפוּת הממשות, הדובר השירי כאן נע בין רצון חיים לבין כמיהה במוות. "תַּאֲוַת חַיִּים/בְּצֵל הִתְּאַוּוּת לַאֲבַדּוֹן,/פְּעֻלָּה בְּתִקְוָה/לְקֵץ, לְהֶעְדֵּר פְּעֻלָּה". היחס שלו לחיים ולמוות הוא דואלי מאוד: "הַמָּוֶת עָטוּר בְּנוֹצוֹת בַּחוּץ/וְרַךְ יוֹתֵר בִּפְנִים. כָּךְ גַּם הַחַיִּים." ישועתו של הסובייקטיבי נדמה לי, שאת ישועתו ואת היאחזותו בחיים מוצא הדובר השירי הזה דווקא בפעילות הסובייקטיבית שלו, כסובייקט מרגיש ומדמיין. אמנם, הוא תוהה "מַדּוּעַ בָּחֲרוּ בָּנוּ לִהְיוֹת אוֹרְגָנִיזְמִים/בַּעֲלֵי נְטִיַּת לֵב?", וגם ""תּוֹהֶה שֶׁמָּא אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם/שֶׁאֵינוֹ עַצְמוֹ", אבל הדמיון והכתיבה על אודותיו הן ישועתו: "שָׂפָה שְׁלֵמָה שֶׁאַחֲרֶיהָ/דִּמּוּיִים מִזְדַּנְּבִים […]/ צוּרָה מִצּוּרוֹת הַיֵּשׁ/שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת לִמְהֹל בּוֹ/דְּבַר-מָה." אך בבקשו להתנחם במילים הוא מסתבך. בשיר "אמי" הוא כותב "מִלָּה בִּהְיוֹתָהּ מִלָּה/הִיא קֵץ". בעולמו, שהכל בו ארעי ופתוך, הוא מתקשה להיעזר במלים כשלעצמן. לכן, ישנם שירים שבהם הוא מנסה להפר את גבולות המילה, להסיג את הקץ, זה הכרוך בעצם סופיותה של מילה, כל מילה, אבל אז נקלע לסחרור כמו בשורות הבאות, שאני לא הצלחתי לחלץ מהן משמעות, וישנן רבות כאלה בספר: "מָהֵן מִלִּים?/מַאֳוַיִּים לְרִשְׁרוּשׁ/מַתַּכְתִּי עָדִין שֶׁבּוֹ/נִימִית הָאָדָם הִיא/עַרְצָב אוֹ עַכְשׁוּב/בְּמֶרְחָב מוּאָר, רָחָב לְאֵין/שִׁעוּר, נָהִיר, כְּלִילִי." כיוון שהדברים הללו נאמרים מפי דובר שירי, המתאר עצמו כמי שיושב בתוך בור של דיכאון וכמיהת מוות, אפשר להבין כי הם מסתברים ממצבו. אך בסופו של דבר, הקורא בספר הזה נותר עם תמונת דובר ועולם מרוסקת, עם תהייה עמוקה על מצבו הנפשי של הכותב, ועם זאת, עם הערכה רבה ליכולת שלו להפיק מתוכו שורות מופלאות בקיצוניות הניגודים שביניהן כמו: "יֶשְׁנוֹ הַבַּיִת/וְתַחְתָּיו אֲנִי, כְּמִין/נָדָל אוֹ עַקְרָב// אֵיזֶה כּוֹכָקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Mon, 25 Aug 2025 09:24:51 +0200

לפעמים מה שיפה הוא גם מסוכן.יומן מלחקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 21 Aug 2025 21:02:35 +0200

בביצת השירה פורחים הנרקיסים היפים ביותר ורדה שפין גרוס. מחזור שירים למשורר המת. עמדה, 2025. 26 עמודים, 50 ₪. ספר שיריה החדש של ורדה שפין גרוס הצליח להדיר שינה מעיניי. לילה אחד לפחות התהפכתי על משכבי, מהרהר בוורדה ובמוטי גלדמן, שעליו כתבה ולו הקדישה את ספרה, ולא ידעתי מרגוע. שבוע שלם התהלכתי עם הספר הזה בלבי. הוא הביא אותי לשוב ולקרוא בכל ספריה של ורדה, ולצאת במסע שלם בשירתה. זו השפעה לא מעטה מצד ספר צנום. את ורדה הכרתי כאשר הביאה לי משיריה לקובץ "גאים להציג", שראה אור בעריכתי בהוצאת "שופרא" בשנת 2003, והביא בו מיצירותיהם של יוצרים ויוצרות מן הקהילה. ורדה עוד נזהרה אז מחשיפתה המלאה, ורק בשנת 2011, בספר-ביכוריה, "יְמִינֵךְ" (הוצאת פרדס, 2011, בעריכת יקיר בן משה), כבר כתבה שירת אהבה נשית גלויה. הבוקר, כששבתי וקראתי בו, מצאתי בו שוב שורות מדהימות, כמו "שֶׁלֶט דְּרָכִים יָרֹק שֶׁמַּרְאֶה אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ/עוֹשֶׂה לִי אֶת זֶה" וְ"סַמְּנִי לִי חַלּוֹן מְסֻיָּם שָׁם אַתְּ קַיֶּמֶת," וגם שירים שלמים נפלאים כמו השיר "מהצד": "מֵהַצַּד אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עוֹבֶרֶת עַל פְּנֵי בֵּית הַקָּפֶה,/ מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי בָּעֵינַיִם, יָפָה בְּוָרֹד/כְּמוֹ שֶׁבָּאת אֵלַי לָרִאשׁוֹנָה – וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת./ גַּבֵּךְ מִתְרַחֵק מֵעוֹלָמִי./אֲנִי תִּרְאִי כְּבָר רְחוֹקָה, זָרָה מִמֵּךְ,/ חוֹמַת יָמִים חוֹלְפִים קָמָה שְׁקֵטָה בֵּינֵינוּ,/ וְהַכְּאֵב כִּמְעַט נִזְרֶה לָרוּחַ." מזמן לא קראתי שיר כה מלא אהבה וניכור וצער וזרות. סימני הפגיעה הנרקיסיסטית ספר-ביכוריה של ורדה היה כתוב בלשון שיר ספציפית מאוד. "וְחַלּוֹן בַּדֶּלֶת פָּעוּר כָּל בֹּקֶר לְעִתּוֹן בְּעִבְרִית," היא כותבת על בית שבו "אֲנִי בּוֹ כַּלָּה מְיֹעֶדֶת", וגם "בְּבֵית תָּמִי עַל יַד גִּנַּת שֵׁיְנְקִין/אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים יָשְׁבוּ בְּ-ח וְחִכּוּ לְסֻפְגָּנִיָּה עִם מַפִּית/תַּחַת קִירוֹת חֲשׂוּפִים וּבְרִיסְטוֹלִים." לא פחות מכך, ספר-ביכוריה גילה משוררת טובה, שאינה חוששת לגעת במורכבות רגשותיה, ועושה כן בשירי דיאלוג והנכחה. היום, כששבתי לעלעל בו לאור קריאתי בספרה החדש, מצאתי בו רמזים למה ששיערתי – פציעה נרקיסיסטית, שהביאה אותה להתחבר לפצוע נרקיסיסטי אחר, בספרה החדש. הנה, למשל, השיר "אחרי ליל אהבה נכונה": "פִּתְאוֹם קָשֶׁה הַחִבּוּק./ לֹא רוֹצָה אֶת הַמַּבָּט הַמֵּבִין בָּעֵינַיִם. אֵינֶנִּי שְׁקֵטָה./אוּלַי זֶה פַּחַד נְטִישָׁה אוֹ חֲסַךְ בִּטָּחוֹן אוֹ מָה/אָז מָה, לֹא רוֹצָה, לֹא צָרִיךְ/סִפּוּר אַהֲבָה." הקושי לאהוב ולשמור על הזוגיות ועל האינטימיות הוא מסימניה של פגיעה נרקיסיסטית. והשורש שלה נרמז בשיר "דרכים", על אִמהּ: "אֵיךְ אָהַבְתְּ אוֹתִי בְּדַרְכֵּךְ, אֲטוּמָה וְאוֹטִיסְטִית/כִּי הִנָּךְ תִּינֹקֶת בְּעַצְמֵךְ, וְנוֹדֶדֶת […]/ אֲנִי יַלְדָּה טוֹבָה אִמָּא./אוֹהֶבֶת בְּדַרְכֵּךְ, וַאֲנִי בִּתֵּךְ." הד לטבעה החסר של אהבת האם מופיע גם בשיר "נוף גנים": "רַק בַּלֵּילוֹת הָיְתָה אִמָּא שֶׁלִּי צוֹעֶקֶת אֶת שְׁמִי," היא כותבת. והכי מופיע הדבר בשיר "הכניסיני", המדבר על אמה: "לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֵצֵא מִן הַמִּדְבָּר הַזֶּה/שָׁנִים שֶׁלֹּא אַמְרִיא,/וְכָנָף שֶׁלִּי אַחַת נוֹתְרָה שְׁמוּטָה בְּלִבֵּךְ/וְאֵין מֵרִים." הפצע הזה כבר ממש נזעק בשיר "ויפאסנה": "וַאֲנִי סְתוּרָה מִשָּׁנִים./כַּמָּה מֻקְדָּם כַּמָּה רָחוֹק לְחַפֵּשׂ/אֶת הַצְּעָקָה,/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי." הפרידה מן האם ספר-השירים הבא של ורדה, "ורדה ורדה – פואמה בעשרה פרקים" (הוצאת עמדה, 2015, בעריכת מרדכי גלדמן ויקיר בן משה), מתאר את תהליך הזדקנותה, התאיינותה, גסיסתה ומותה של האם, מבעד לעיני בתה המסורה, המלווה אותה בכל מאודה, מיטלטלת בין אהבה לאמה, כעס עליה, דאגה לה ועוד. בספר הזה, שיש בו קטעים מעטים גם מספרה הקודם, עשתה ורדה מהלך רגשי ושירי עמוק ורחב וקשה מאד. "לֹא אָמַרְתְּ אַף פַּעַם כְּמוֹ אַבָּא: 'רוֹצָה לָמוּת בַּבַּיִת'/וּבְכָל זֹאת אֲנִי אֲשֵׁמָה/כִּי אֵינִי מְסוּרָה לָךְ בְּכָל מְאוֹדִי," היא כותבת, "אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּדַרְכִּי, בְּדַרְכֵּךְ, אֲנִי בִּתֵּךְ/זָרָה כָּל הַשָּׁנִים לִסְעָרוֹת נַפְשֵׁךְ/ לְעֵינַיִךְ הָרְחוֹקוֹת פְּנִימָה/וְכוֹעֶסֶת/שׁוֹמֶרֶת עָלַיִךְ גַּם מֵעַצְמִי/פּוֹחֶדֶת/מַה יִּהְיֶה עָלַיִךְ, מַה סּוֹפֵךְ/וְנִפְרֶדֶת מִמֵּךְ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ." כאן נגלית לשון השיר הספציפית של ורדה במלוא עוצמתה: "כֹּל בַּיִת שְׁתֵּי קוֹמוֹת/מִרְפֶּסֶת פּוֹנָה לַגִּנָּה וְלָרְחוֹב עִם מַעֲקֶה רְחַב יָדַיִם/וַאֲנַחְנוּ בְּפִנַּת הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר קוֹמַת קַרְקַע/מוּל הַפַּרְדֵּסִים שֶׁל גְּבֶרֶת נוּטוֹב/מוּל הַמַּכֹּלֶת שֶׁל גוֹלְד וְאִשְׁתּוֹ/עַל יַד 'הַסִּיבוּב' מִתַּחַת לַפָּנָס/קָרוֹב לִשְׂדוֹת הַסַּבְיוֹנִים, הַחַרְצִיּוֹת וְהַקּוֹצִים/שֶׁעַל הָאֲדָמָה הַבְּתוּלִית שֶׁל שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים/כְּשֶׁעוֹד הָיוּ פִּסּוֹת אֲדָמָה וְכָבַשְׁנוּ אֲרָצוֹת/עִם אוֹלָר בְּעגּוּל." ואו, איזה דימוי מסיים זה, השואב את כוחו מן הלשון הספציפית המכינה אותו. אבל הפואמה הזאת מלאה ברגשות אשם כלפי האם, בצד תובנות הולכות ומעמיקות על היותה ילדת שואה גזולת ילדות, ניצולת שואה שניסתה רק לשרוד, שהשואה רוקנה את יכולתה לאהוב. "וְלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מַקְשִׁיבָה/וָלֹא הֲבָנָתִי שֶׁאַתְּ לֹא מְחַבֶּקֶת/הִגַּעַתְּ כְּדֵי לִשְׂרֹד/כְּכָל הָאִמָּהוֹת בִּשְׁכוּנַת הניצולים," היא כותבת, ובמקום אחר: "לֹא הֵבַנְתִּי שֶׁלָּקְחָה אוֹתָךְ הַמִּלְחָמָה/וְהִשְׁלִיכָה אֶת נְּעוּרַיִךְ בָּעֲרָבוֹת הַמֻּשְׁלָגוֹת/וְעוֹדֵךְ קְטַנָּה וְחוֹלֶמֶת/לֹא יָדַעְתִּי אָז שֶׁלֹּא אֶמָּלֵט מִשִׁבְרֵךְ/שֶׁגַּם אֲנִי לֹא אַמְרִיא שָׁנִים/כִּי כָּנָף אַחַת שֶׁלִּי שְׁבוּרָה בְּלִבֵּךְ." שורות אלה חוזרות על שורות דומות שהופיעו גם בספרה הקודם, אך הפעם ורדה כבר מזהה בוודאות את התגלגלות הפגיעה הנרקיסיסטית בחייה: "בִּבְלִי דַּעַת חִפַּשְׂתִּי חֹם בִּמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים – /כְּבָר בַּת 12 נָפַלְתִּי חָלָל עַל בָּמוֹתֶיהָ שֶׁל הַמּוֹרָה אֶפְרָת/בְּלוֹנְדִּינִית עִם גַּלְגַּל חִיצוֹנִי, צְעִירָה וְצוֹחֶקֶת בְּקוֹל פַּעֲמוֹנִים/וּמִתֵּל-אָבִיב […] "כִּי אַהֲבָתֵךְ בִּי מְחַתֶּכֶת כְּמוֹ אִזְמֵל/וְהַצְּעָקָה לֹא נִגְמֶרֶת/מִי לֹא אָהַב אוֹתִי שָׁם דַּי – מִתְגַּעְגַּעַת שָׁנִים." הנה, גם פה ציטוט משיר מספרה הקודם, רק כאן במיקום חריף ומדויק וזועק עוד יותר. הספר הזה, "ורדה ורדה", עצום ויפה ומטלטל מכדי שאוכל להתייחס אליו במאמר על ספר אחר. אבל דבר אחד ודאי – הוא הכין את ורדה למפגש עם גלדמן, וגם להתבוננות בגסיסתו ובמותו. כך, בשורות על אמה כמו: "הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?/לֹא מָצָאת אֶת דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה/וְצָעַקְתְּ 'הַצִּילוּ' בַּחַלּוֹן/וְהָלַכְתְּ מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ וְלֹא יָדַעְתְּ לַחְזֹר/וְהִסְתַּרְתְּ אֶת לַחְצַן הַמְּצוּקָה אוֹ זָרַקְתְּ/וְהָיִית מֻטֶּלֶת עַל הָרִצְפָּה כִּי הֶחְבֵּאת תְּרוּפוֹת/וְשָׁכַחְתְּ לְכַבּוֹת אוֹ לְהַדְלִיק/פָּחַדְנוּ כִּי אֵשׁ תֹאחַז בַּכֹּל.// הַאִם יָכֹלְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת?// הָרוֹפְאָה כָּתְבָה:/ 'לֹא מִתְמַצֵּאת בַּמָּקוֹם וּבַזְּמַן. לֹא מְזַהָה חֶלְקִית אֲנָשִׁים מֻכָּרִים./הַפְרָעוֹת בַּזִּכָּרוֹן לְכָל הַטְּוָחִים. שִׁפּוּט הַמְּצִיאוּת לָקוּי,/מְאוֹד דִּיסִימוּלְטָנִית,/מְסַכֶּנֶת אֶת עַצְמָהּ וּזְקוּקָה לְטִפּוּל וּלְהַשְׁגָּחָה תְּמִידִיִּים,/מַתְאִימָה לְמִסְגֶּרֶת מַחְלָקָה לִתְשׁוּשִׁים.'" המחול הנרקיסיסטי ספרה החדש של ורדה, "מחזור שירים למשורר המת" (עמדה, 2025, בעריכת סוזי רזניק) הוא הראשון מספריה שנערך בידי אישה. הוא מוקדש למרדכי גלדמן במלים, "למוטי, מקדש מעט", ועל כריכתו האחורית היא כותבת: "גלדמן ואני – הוא ליווה אותי כעורך במסע של למעלה מעשר שנים (שני ספרים וחצי), ואני ליוויתי אותו בחוליו בשנה האחרונה לחייו. הקשר היה מורכב, בין עורך סמכותי ומשורר ידוע – ואני." הספר הזה הצמית אותי. ורדה עושה בו שימוש בטכניקות השיריות שפיתחה בעבר – הלשון הספציפית, שילוב המובאות ממכתבים והודעות ודיאלוגים, ובדיקה רגשית של היחסים בינה לבין גלדמן המת. משום נאמנותה לחילופי הדברים ביניהם, היא מביאה דברים הנשמעים כאילו יוצאים מפיו של מוטי ברגע זה: "אַחַר כָּךְ כְּמוֹ יֶלֶד קַנַּאי רַבְתָּ אִתִּי עַל הָעוֹרֵךְ הַקּוֹדֵם / 'זִכְרוֹנֵךְ קָצָר. הוּא אֵינוֹ הָעוֹרֵךְ הַמִּיתוֹלוֹגִי שֶׁלָּךְ./ מָה הַחֲנֻפָּה הַזֹּאת? עוֹד מָנִיפּוּלַצְיָה?/ הַשֶּׁקֶר הַזֶּה כֹּל כָּךְ צוֹרֵם שֶׁאֲנִי מַעֲדִיף לְנַתֵּק כֹּל קֶשֶׁר בֵּינֵינוּ/ אַל תִּגְּשִׁי אֵלַי הָעֶרֶב אִם תַּגִּיעִי לָאֵרוּעַ'/ וְהַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם/ לֹא בֵּרַכְתָּ אֶת סִפְרִי שֶׁעָרַכְתָּ וְאָהַבְתָּ// בַּקָּפֶה שֶׁלְּךָ בִּיהוּדָה הַמַּכַּבִּי חִזַּרְתִּי אַחֲרֶיךָ בְּמִלִּים/ וְהָיִיתָ שׁוּב הָעוֹרֵךְ שֶׁלִּי/ אֲבָל אַחֲרֵי פְּגִישַׁת עֲבוֹדָה אַחַת/ כְּשֶׁהִזְכַּרְתִּי אֶת הַנִּתּוּק שֶׁהָיָה לָנוּ סִמַּסְתָּ/ 'לְצַעֲרִי לֹא/אוּכַל לַעֲרֹךְ אֶת שִׁירַיִךְ/ לִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁזֹּאת טָעוּת/ וְאֵין מָקוֹם לְבֵרוּרִים.'" כשקראתי את השורות האלה נכאב לבי. מוטי היה אחד המשוררים הטובים בשירה העברית. הערכתי מאוד את שירתו. אך כצעיר, אחרי שנפגשתי עמו פעמיים-שלוש בביתו, וחוויתי גם אני את מנגנון הפיתוי והקירוב שלו את זולתו, את העצמתו רק לשם ריקונו ורמיסתו – הבנתי שהוא משורר נפלא ואדם מסוכן לי, רגשית. מאז שוחחנו מדי פעם בטלפון, מתוך הערכה רבה, אך לעולם לא שבתי להיפגש עמו. חזקה על ורדה, אמרתי לעצמי בליבי, שזיהתה את הסכנה הטמונה בו בעבורה. מדוע, אם כן, המשיכה לחזר אחריו, לבקש את תשומת ליבו? איך אפשר לא לוותר על קירבה לאדם, הכותב לה (בשיר "להיות משורר"): "הִצַּעְתִּי לְךָ הַרְבֵּה דְּרָכִים לְהִתְפַּתֵּחַ כִּמְשׁוֹרֶרֶת/וְהֶעֱדַפְתְּ לְבַלּוֹת בַּיָּם/לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר זֶה לִחְיוֹת מְשׁוֹרֵר/דּוֹרֵשׁ הַשְׁקָעָה נַפְשִׁית רַבָּה. לְעִתִּים אֲפִלּוּ/הַקְרָבָה וְאַתְּ/לֹא מְוַתֶּרֶת עַל עִנְבֵי הָאֹשֶׁר", ואז, במחי בית שיר אחד, "אָנָּא קְנִי לִי מָחָר, יוֹם שִׁשִּׁי לִקְרַאת הַשָּׁעָה 14:00/בְּעֵדֶן טֶבַע/2 כְּרָעַיִם קְטַנּוֹת וּנְקִיוֹת/יְרָקוֹת לְמָרָק בַּטָּטָה/2 תַּפּוּחֵי אֲדָמָה/פֶּטְרוֹזִילְיָה וְכֻסְבָּרָה אוֹרְגָּנִיִּים/מוּצָר חָלָב בְּשֵׁם 'גְּהִי'/וְשֹׁרֶשׁ סֶלֶרִי כַּמּוּבָן'/'לֹא יְכוֹלָה' כָּתַבְתִּי וְנָסַעְתִּי/לַ'בִּלּוּיִים' שֶׁלִּי/ צָפוֹנָה וְרָחוֹק/ 'תְּבַלִּי בְּנוֹפִים/נֶהְדָּרִים' כָּתַבְתָּ/ וְנָפַלְתָּ בַּלַּיְלָה וְגַם הַשָּׁמַיִם/ 'אַתְּ עוֹד הַפַּעַם בְּגַל שֶׁל אוֹטִיזְם כָּפוּף לְעֶקְרוֹן הָעֹנֶג/ מִתְפַּלֵּא עָלַיִךְ מְאוֹד שֶׁלֹּא תִּקְשַׁרְתְּ אִתִּי/ יָכֹלְתְּ לְהָגִיב בֶּאֱנוֹשִׁיּוּת סְבִירָה/ גַּם אִם אַתְּ בְּמַגְ'דַּל שַׁמְס/ תִּהְיִי בְּרִיאָה/הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם'//'מִצְטַעֵר שֶׁהַיֹּפִי שֶׁל נַפְשִׁי וְשִׁירָתִי אֵי פַּעַם הָעֳנַק לָךְ/ מַלְכַּת יְמֵי הַהֻלֶּדֶת/וְהַנַּצְנַצִים/ אַתְּ לֹא רְאוּיָה לְיָפְיִי/ אַתְּ רוֹצָה לִהְיוֹת בַּמֶּרְכָּז כְּמוֹ כָּל תִּינֹקֶת בַּגָּן/ אֲבָל אַתְּ שׁוּלֵי שׁוּלַיִם/ הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ תַּם." ורגע אחרי כן, "יְכוֹלָה לְבַקֵּר אוֹתִי בְּשַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם?/אִם תָּבוֹאִי זֶה יְשַׂמַּח אוֹתִי./אוּלַי נִצְפֶּה בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן." ואז נחתה בי ההכרה – מוטי סבל מפגיעה נרקיסיסטית קשה, שעוד לא חזרתי לספריו כדי לחפש אחר מקורה, אך כזו שלא אִפשרה לו לאהוב באמת אף אדם, רק לצרוך בני אדם. כל חייו פיתה אליו את זולתו בהשכלתו הרחבה, המדהימה, בחוש האסתטי המפותח שלו, באיסטניזם הגובל באנאליוּת. אך מרגע שקירב אליו מישהו, או מישהי, העצים ורוקן אותם שוב ושוב, בכפיינות, מפני שמזה השיג את כוחו ואת חִיותו. ורדה, כפי שהיא מתארת במילותיה-שלה בסִפרהּ, נמשכה אל מלכודת האימים הזאת, כביכול בשל 'כושר ספיגה' רגשי, ובעצם מפני שהפיוס אתו הוא גם הפיוס שלה עם הפציעה הנרקיסיסטית שלה, עם עצמה: "שָׁעוֹת לִפְנֵי שֶׁהָלַכְתָּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמֶיךָ/אָסַפְתִּי כֹּחַ נֶפֶשׁ וְלָקַחְתִּי אֶת יָדְךָ/שִׁלַּבְנוּ אֶצְבָּעוֹת/הִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֵיךָ/הֵן זָהֲרוּ/וְהָיְתָה הַמְּחִילָה שֶׁלָּנוּ." פתחתי את דברי באמרי שספרה הצנום של ורדה שלח אותי למסע במרחבי שירתה. לא פחות מכך שלח אותי להביט בעצמי. בדוֹמוּת ובשוני ביני לבין גלדמן, וביני לבין ורדה, ובמה עלי לטפל כדי לחזק את היכולת לאינטימיות שלי-עצמי. בזה כוחו של הספר הזה. הוא משקף מערכת יחסים קשה, נרקיסיסטית, אפשר לומר סאדו-מזוכיסטית, בלשון שיר רהוטה ומזוקקת, וסופו שהוא הופך למראה בעבור הכותבת וגם בעבור קוראיה. תוספת מאוחרת לתדהמתי, רק אחרי שסיימתי את כתיבת מאמרי והעליתי אותו לרשתות החברתיות הסתבר לי, ששכחתי את ספר שיריה השלישי של ורדה, "פרפר הגבס" (עמדה, 2022), שאותו ערך… מרדכי גלדמן. הספר כתוב כפואמה, מספר על תאונת הדרכים הקשה שעברה ורדה ועל תהליך השיקום הארוך שחוותה בעקבות זאת, ומה שהדהים אותי לגלות הוא, שמוטי גלדמן ערך אותו. מטבע הדברים, זה מביא אותי להתבוננות מחודשת בכל מה שכתבתי כאן, באופן נחרץ וידעני כל כך. אם מוטי ערך את פואמת המכאוב הזאת של ורדה, זה מעמיד באור שונה לחלוטין את התמסרותה לו בימי חוליו – ואת הספר שהוציאה אחרי מותו. בעיקר זה מסב את החיבור ביניהם מעקרון הפציעה – לעקרון החמלה. אין בכך כדי להמעיט במה שמצאתי מקודם לכן. אך יש בכך כדי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, הפחות ביקורתית ויותר אנושית וחומלת. ואגב, לא מפתיע אותי שזה קורה לי עם מוטי גלדמן. פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי פרח שירה צעיר, כתבתי מאמר קשה על אחד מספרי השירה שלו. אחרי כן, כשנוכחתי בגדולתו, כתבתי מאמר בו חזרתי בי מדבריי. והנה זה קורה לי שוב. כנראה שמוטי ואני נמשיך לדבר גם מעבר לקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 16 Aug 2025 16:26:38 +0200

מרים הלכה. הפעם הראשונה שביקרתי בביתה של מרים בנימיני הייתה אי שם, בשנות השמונים של המאה שעברקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 15 Aug 2025 19:47:23 +0200

החורים השחורים של השכחה שלום בוגקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Sat, 09 Aug 2025 16:10:08 +0200

לחשוב עתיד.יומן מלחמה (218). היום, שבת, בדרך לבדיקת MRI במרכז הרפואי גליל בנהריה – כןקרא עוד >>

תמונת הפרופיל של גל סגל הוחלפה

Wed, 06 Aug 2025 09:17:05 +0200

הפרופיל של אירית דברת עודכן

Fri, 25 Jul 2025 08:23:20 +0200

תמונת הפרופיל של עיינה קמרון הוחלפה

Wed, 23 Jul 2025 09:57:12 +0200

אילן שיינפלד wrote a new post

Fri, 18 Jul 2025 06:05:46 +0200

אחת בדורה. מאיה מנדלוביץ', באמצע הלילה, בקרקעיתו. ספרי עתון 77, 2024. מאיה מנדלוביץ', צווחת עדן. סקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Wed, 09 Jul 2025 11:40:20 +0200

שום מקום אינו לגמרי המקום הנכון. מיכל יובל-פיקרסקי. ומה אם? שירים. הוצאת קתרזיס, 2024. בשיר "פיסול" הפותח את ספרה כותבת מיכל, במעין הייקו, "שִׁירָה לְמַעֲשֶׂה אֵינָהּ דּוֹרֶשֶׁת/דָּבָר, מִלְּבַד מִלִּים/לְהִתְפַּסֵּל מֵהֶן." תפיסת השיר כמעשה פיסול ניכרת כאן בניקיון הצורני המדהים של השירים, שאני מניח שהייתה בה גם ידו של העורך, דורי מנור. רוב השירים קצרים, מבוססים על דימוי או היגד אחד. כשהם מוצלחים, הם נפלאים, וכשלא, אז לגמרי לא. התפיסה הזאת של השירה כעבודה פיסולית גם תובעת צמצום: "אַתְּ מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,/וְשׁוּב מַכְבִּירָה בְּמִלִּים,//אַתְּ מְפַשֶּׁטֶת מִדַּי,/אַתְּ מִתְפַּשֶּׁטֶת מִדַּי,//לִמְדִי אֶת סוֹד הַצִּמְצוּם,/הַבִּיטִי בְּקֶסֶם הַהַיְקוּ//זִכְרִי: הַהֲבָנָה טְמוּנָה/בָּרְוָחִים." הדיספוזיציה בזמן ובמרחב התחושה הכי חזקה שלי בקוראי את ספר-ביכוריה של מיכל יובל-פיקרסקי היא, שבשום מקום אין הדוברת בשירים חשה 'בבית'. שיש איזה יסוד של אחרות ושל זרות המלווה אותה כל אשר תלך ותבוא. הנה למשל השיר הקצר "בחלון" שאהבתי מאד: "הָעוֹנוֹת נָעוֹת,/ הַשָּׂדוֹת דְּהוּיִים,/ הַבְּרוֹשִׁים בְּיָרֹק מִתְמָרֵר,/ אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת אֶת שְׁנוֹת חַיַּי,/וְהַשֶּׁמֶשׁ בַּזֵּנִית." כאן, ובשיר "late Bloomer", תחושת הדיספוזיציה מופיעה בזמן. כך גם בשיר היפה "שעון חולין". בשירים אחרים, כמו בשיר "קוּקוּ" היא מופיעה במרחב: "בָּנִיתִי אֹהֶל מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה/וְהִתְחַבֵּאתִי שָׁם//וְהָיָה לִי חָשׁוּךְ וְחָם/וְהָיָה לִי מָקוֹם לַדְּמָעוֹת./וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם אֲנִי לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ,/הוּא לֹא יָכֹל לִמְצֹא אוֹתִי/אֲבָל הוּא בִּכְלָל לֹא חִפֵּשׂ,/וְלֹא עָשָׂה לִי 'קוּקוּ',// וּבַחֹשֶׁךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ/אֵיךְ הַלֵּב נִשְׁבָּר." משחק ילדים תמים הופך למשהו אחר לגמרי, לחוויה של אבדן ביטחון רגשי ולפגיעוּת. אך אם פה היה מדובר באוהל שמיכות, תחושת הדיספוזיציה מתרחבת בשיר "הביתה", המובא ממש אחריו: "לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד בְּבַיִת,/הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי מְבַקֶּשֶׁת הַבַּיְתָה." פה הדיספוזיציה היא אנושית, היא תחושה של גלות בתוך כלא הגוף ובתוך הנסיבות, כי הנשמה מבקשת לשוב אל מקורהּ. השיר "למרות ועל אף וחרף" אולי מביא משהו המהדהד את השורש הקיומי של חווית הדיספוזיציה החריפה הזאת, המלווה את הדוברת בשירים לאורך חייה. היא כותבת: "יַלְדָּה מְיֻתֶּרֶת,/סֶרַח עֹדֶף שֶׁנִּשָּׁאֵר/מֵחַיַּי נִשּׂוּאִין שֶׁכָּשְׁלוּ,/אֲנִי הַמִּכְשׁוֹל הַנִּצָּב בֵּינָהּ/לְבֵין הָאֹשֶׁר." זה שיר חזק שכדאי לקרוא את כולו. הוא יכול להסביר להרבה ילדים שחוו חווית פרידה של הוריהם את מצבם הרגשי, וגם לעודד אותם בהמשך הדרך. החוויה הקשה הזאת מהדהדת גם בשירים "אבא מבחירה" – "לֹא נוֹלַדְתִּי לְךָ,/נוֹלַדְתִּי בִּשְׁבִילְךָ,/כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא אוֹתִי/כְּשֶׁאֶהְיֶה בַּת שָׁלשׁ/וְתִבְחַר בִּי/לִהְיוֹת לְךָ לְבַת" ואפילו בשירים על הדרדרות האם לדמנציה, כמו "שפת אמי החדשה": "וּשְׂפַת אִמִּי הַחֲדָשָׁה,/רַכָּה וּמִתְנַגֶּנֶת,/זָרָה לִי." חוויה שונה של דיספוזיציה מופיעה דרך דמותה של דליה רביקוביץ' בשיר "החלון", שיש בו מובאה משיר שלה בשם זה, "אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. /אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן" וציטוטים ספרותיים גם לשיר "היא יושבה בחלון" של ח.נ. ביאליק, ולכן יש לקוראו כשיר מֶטָה-פואטי על עמדת המשורר/ת בעולם. ביאליק כתב "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן/ וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ,/בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה/ וּבְעֵינַי הִיא בָרָה." מיכל כותבת "לִרְגָעִים הִיא צוֹפָה,/ לִרְגָעִים הִיא חַיָּה,/לִרְגָעִים רַבִּים הִיא מֵתָה." במלים אחרות, היא מוציאה מעמדת הנבדלות של המשוררת כל שיקול מוסרי, ומעמידה את הנבדלות כעמדה קיומית הכרחית. "וּבַמֶּרְחָק – מְכוֹנִיּוֹת,/חַלּוֹנוֹתֵיהֶן סְגוּרִים,/אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּהֶן אֵינָהּ רוֹאָה/וְגַם אֵינָהּ חֲסֵרָה אוֹתָם." אך היא גם מוציאה כל נופך של רומנטיזציה של עמדת המתבוננת מן הצד בהבהירה, כי ההימנעות הזאת מן החוץ לא אחת משמעה מוות רוחני-רגשי. הדיספוזיציה והאינטימיות הדיספוזיציה כמצב רגשי אינה מאפשרת הנאה שלמה בחצי הזמן השני של החיים, עם ההגעה למקום שהוא בית, והיא מתערבת אפילו ביחסים האינטימיים ובזוגיות, שבהם ישנה תחושת זרות אימננטית, אם בין הדוברת לבן זוגה ואם בינה לבין אלוהיה, כמו בשיר 'אל', "וְאִם תַּחְשֹׁק בִּי/תָּחוּשׁ כִּי לֹא אֵלֶיךָ,/אִישִׁי, תְּשׁוּקָתִי" שניתן להתמודד עימה רק במיניות בוטה (השיר 'וילונות'). אגב, בשיר "אל" ישנה סיומת "אז-אל" מיותרת לגמרי בעיניי, המחלישה את השיר הנפלא הזה. אבל השירים הללו על הזוגיות ועל האינטימיות, מתוך מצב של דיספוזיציה, מביאים איתם גם שורות חזקות מאוד: "בַּלַּיְלָה הִזַדּיַּנּוּ, לִפְנוֹת בֹּקֶר נִפְרַדְנוּ,/ וְגַם הַתְּשׁוּקָה בָּאָה אֶל סוֹפָהּ./וְאָז יִהְיֶה עוֹד עֶרֶב שֶׁבּוֹ, בְּאֵיזֶה בָּר,/אֶפְגֹּשׁ עוֹד גֶּבֶר שֶׁיִּזְרֹק אוֹתִי/בְּאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה." אימאל'ה, אילו שורות חזקות. פחות אהבתי כאן את השירים שבהם יש חזרה על פזמון קבוע בראשי הבתים, כמו השיר "אדוות" עם הפזמון החוזר "הייתה שם סערה גדולה", שכמו מחקה את תנועת הגלים והאדוות, השיר "בחסות", השיר "עונג מלכות" עם הפזמון "למלכה אסור", או השיר "עור" עם הפזמון החוזר "אני לא יכולה לפשוט לך את העור," שהוא כל כך חזק, שהפיכתו לפזמון חוזר מפחיתה בעיניי מן האפקטיביות שלו. לתחושתי, מיכל משוררת מצוינת בשיריה הקצרים והמהוקצעים, בשעה שאינה נדרשת להתחכמויות כמו "רַק כְּשֶׁאֲנִי קְרוּסָה בְּכֻרְסָתְי/שֶׁקִּעוּרֶיהָ כְּקִמּוּרֵי גּוּפִי,/אֲנִי מְנִיחָה לִכְתָלַי לִפֹּל/וּלְבֵיתִי לְשַׁנּוֹת אֶת כִּווּנוֹ/כְּמוֹ חַמָּנִיָּה מוּל שִׁמְשָׁהּ,/כְּמוֹ נָחָשׁ מוּל נִשְׁלוֹ." זה שיר חשוב, המגדיר מתי היא מרגישה בית, איפה, ואיך זה משפיע על חייה. הוא גם שיר מהודק מאד. אבל משחקי המלים כאן וקשיות הביטוי פחות מדברים אלי. אהבתי מאד את האפיטף שכמעט חותם את שירי הקובץ הזה. "פֹּה שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה/שֶׁאַף פַּעַם/לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק טוֹבָה./לֹא הָיְתָה מַסְפִּיק./לֹא הָיְתָה." מיכל נטלה כאן את הכלי השירי שהמשוררת העברייה עשתה בו שימוש היא חמוטל בר יוסף, כדי לבטא באפיטף, כמין כתובת על מצבה, את תמצית המסע בספר הזה כולו. אני מאחל למיכל עוד הרבה שנים של אושר ושל יצירה. עם קצת פחות נוקשות צורנית ועם יותר היתר רגשי להשתולל, כי כשהיא עושה זאת זה יוצא נהדר. אחכה לספרה הבא. זו גם ההזדמנות לומר שאני מכיר ואוהב את אמה, את אחותקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Tue, 01 Jul 2025 13:57:35 +0200

סדנאות הכתיבה החדשות יולי 2025 שלוםקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 26 Jun 2025 10:02:15 +0200

בוקר בנהריה.יומן מלחמה (212). לנהריה, שהוריי בילו בה את ירח הדבש שלהם, ויש לי בה אפקרא עוד >>

אילן שיינפלד wrote a new post

Thu, 26 Jun 2025 09:09:35 +0200

בין הקטבים נגלה הקֶשֶׁב עדי סגל וייסבקרא עוד >>